שאלה
האם מותר להכין עוגה עם נקטרינות/אפרסקים של שמיטה?
תשובה
כיון שהיום דרך להכין עוגות מנקטרינה ואפרסק מותר להכין אך יש לשמור עליה קדושת שביעית.
מקורות
התשובה מבוססת ע"פ דברי מרן הרב במאמר מרדכי שביעית סי' י"ב
איתא במשנה בשביעית (פ"ח מ"א ומ"ב): "כלל גדול אמרו בשביעית: כל המיוחד לאוכל אדם – אין עושין ממנו מלוגמא לאדם, ואין צורך לומר לבהמה. וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם – עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה, חישב עליו אוכל אדם ואוכל בהמה – נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה, חישב עליו לעצים – הרי הן כעצים, כגון: הסיאה והאזוב והקורנית". ובמשנה ב' כתוב: "שביעית ניתנה לאכילה ולשתייה ולסיכה ולאכול דבר שדרכו לאכול, ולסוך דבר שדרכו לסוך, ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך את השמן. וכן בתרומה ומעשר שני. קל מהן שביעית שניתנה להדלקת הנר".
ובירושלמי (פ"ח דשביעית דף ל"ז בדפוס ונציה ה"א וה"ב, דף כ"א ע"ב בדפוס הרגיל) "כיצד לוכל דבר שדרכו לוכל אין מחייבין אותו לוכל לא פת שעיפשה ולא קנובת ירק ולא תבשיל שנתקלקל צורתו וכן הוא שביקש לוכל תרדין חיין או לכוס חיטין חיות אין שומעין לו כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא איקסגורין ולא יין ושמרים".
הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ה ה"א – ג') פסק כדברי המשנה והירושלמי למעשה: "פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה. מפי השמועה למדו: 'תהיה' – אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע. לאכילה ולשתייה, כיצד? לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני. ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש. דבר שדרכו ליאכל חי – לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו ליאכל מבושל – אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה ואינו נטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר", עכ"ל.
נמצינו למדים לכאורה, שדין קדושת פירות שביעית כדין קדושת פירות תרומה ומעשר שני, ויש לאוכלם כדרכם דוקא, ואין לאוכלם שלא כדרכם, וכן אין לשנות מברייתם, והכל כדרך שנוהגים בפירות מעשר שני. ומלבד האיסור לשנות הפירות מדרך ברייתם, נאסר גם שלא לשנות מאכלים העשויים מפירות שביעית מרגילות ודרך אכילתם בשאר שנות השבוע. ומשום כך הוא כותב שלא לאכול תבשיל מבושל היכא שדרכו ליאכל חי.
דרך רוב אנשים
ויש להסתפק – האם הרגילות עליה דיבר היינו אם רוב בני אדם רגילים בהשתמשות מסוימת אז נקבע באותו הפרי דרך ההשתמשות שלו ואופן שמירתו בקדושת שביעית, או שמא רגילותו של כל יחיד באופן השתמשותו המיוחדת בפרי קובעת לו את אופן ההשתמשות בפרי בקדושת שביעית. ונראה שהולכים אחר רוב בני אדם דוקא ולא נקבעת דרך השתמשות בפרי על ידי רגילות של יחידים, כך שאם יימצאו יחידים שנוהגים להשתמש בפרי ואין רוב העולם נוהג כך – לא מקרי "רגילות" בשביעית.
ונפק"מ בזה למעשה הייתה לגבי תפוחי עץ, שכן בשנים עברו היו אנשים שנהגו לרסק תפוחי עץ ולהשתמש בהם כמילוי לעוגות, וגם היה מצוי שבחנויות המאפים שמוכרים עוגות ממולאות בתפוחי עץ, אבל לא היתה רגילות לרוב אנשים בעולם להשתמש בתפוחים לרסק, וגם רוב מגדלי התפוחים בפרדסים לא היו מגדלים אותם לשם כך אלא לאכילה רגילה. כמו כן, היו כמה מפעלים בעלי שם שעושים "מיץ תפוחים טבעי", אבל עדיין לא היה זה נוהג ורגילות של רוב העולם. ובזה היה מקום לדון: אם נאמר שהרגילות שכתב הרמב"ם היא רגילות של רוב בני אדם, אם כן בתפוחים של שביעית – ייאסר לעשות מהם רסק או מיץ, או שמא אין צורך ב"רגילות" שתהיה כפי שנוהגים רוב העולם אלא מספיק במה שנוהגים מיעוט אנשים ברגילות המיוחדת שלהם, ונחשב לגבם "רגילות", ועל פי זה תקבע להם עצמם דרך ההשתמשות באותם פירות [לענין אי בעינן מיעוט או רוב, או רוב העולם ולא רוב המקום, עיין בשבת הארץ החדש, פרק ה' הלכה כ"א, וכן בחזו"א הל' מעשרות סי' א' סק"א, ושם סי' י"ד סק"י] ששם מבואר שאם יש מיעוט שהם קבוצה מוגדרת כגון ילדים זקנים שדרכם לאכול מאכל בצורה מסוימת מותר להכינו כך ואין זה בכלל הפסד פירות שביעית, וכן פסק מרן הרב במאמר מרדכי שביעית פי"ג סעי' י"ט.
כמו"כ לגבי אפיית תפוחים בשביעית – בשנים עברו היה זה מנהגם רק של כמה אנשים שמאכלם היה כדרך הטבעוניים, תפוח עץ אפוי בתנור, ובזמנו השתמשות זו היתה שונה מהרגילות של רוב בני האדם, ולכן היה אסור לאפות תפוח עץ, למרות שלגבם הוי רגילות גמורה, אבל בשביעית בעינן רגילות של רוב בני אדם דוקא, ולא סגי במה שהם בלבד נוהגים כן ואפילו אם נוהגים כן כל הזמן, אבל בימינו שנתפשט העניין לבשל ולאפות תפוחי עץ – מותר.
ריסוק
הרמב"ם כתב שההגדרה בשמירה על פירות שביעית בקדושה היא שלא להביא את הפירות לידי בזיון ושלא לשנות מדרך השתמשותם הרגילה, כמו בפירות מעשר שני ותרומה. על כך, יש ללמוד את דעת הרמב"ם (פי"א מהל' תרומות ה"ב) בדין שמירת פירות מעשר שני ותרומה, וז"ל: "תמרים של תרומה – מותר לחבצן ולקבצן כעיגול הדבילה, ואסור לעשות מהם שכר, וכן אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין, ולא פירות הסתיו חומץ, וכן שאר כל הפירות – אין משנין אותן מברייתן בתרומה חוץ מזיתים וענבים בלבד. עבר ועשה האוכל משקה – הרי זה שותהו", עכ"ל.
ויש להסתפק בדברי הרמב"ם שכותב שמותר לעשות "עיגולי דבילה" מתמרים – האם כוונתו שמרסק את התמרים ריסוק מוחלט עד שלא ניכרת צורתם לחלוטין, או דילמא כעין מה שעושים בתאנים שמדבקים את התאנים האחד עם השני והריסוק הוא ריסוק מועט באופן שנראית צורתם של התמרים, אבל ריסוק מוחלט – אסור. ויש לדייק מהרמב"ם שאסר לעשות מהם שיכר, ומשמע דוקא עשיית שיכר אסורה מכיון שהופך מאוכל למשקה וזה נקרא שינוי ואסור, אבל לרסק – מותר משום שאין זה שינוי גמור, ואם ריסוק היה אסור, היה לרמב"ם לכתוב זאת וממילא היינו לומדים לגבי עשיית שיכר.
עוד ניתן ללמוד דין ריסוק מוחלט של תמרים והפיכתם לדבש אם משנה אותן מברייתן, מדין הברכה שלהם. הגמ' (ברכות ל"ח ע"א) אומרת: "אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: טרימא מהו? ", ופירש רש"י: "ושם טרימא – כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק". ואומרת על זה הגמ': "לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה. יתיב רבינא קמיה דרבא, אמר ליה: דשומשמי קא אמרת, או דקורטמי קא אמרת, או דפורצני קא אמרת? ". כלומר שרבינא שאל את אותו תלמיד למה התכוון, ורצה שרבא יבין מתוך שאלותיו את כוונת השואל, ושאל אותו האם כוונתו לריסוק קל כמו כורכמי, או לריסוק כמו שמרסקים שומשמין להוציא שמנן, או לריסוק מוחלט כמו שעושים בענבים לעשותו כמו מים. והגמ' אומרת: "אדהכי והכי אסקיה רבא לדעתיה, אמר ליה: חשילתא ודאי קא אמרת, ואדכרתן מלתא הא דאמר רב אסי: האי תמרי של תרומה – מותר לעשות מהן טרימא, ואסור לעשות מהן שכר". ומסקנת הגמרא שם: "והלכתא: תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלוייהו: בורא פרי העץ, מאי טעמא? במלתייהו קיימי כדמעיקרא", עכ"ל הגמרא.
כלומר, שלפי פירוש רש"י שטרימא היינו שכתוש קצת ולא מרוסק לגמרי, מה שהגמ' אומרת שעל טרימא מברכים את ברכת הפרי היינו דוקא היכא שמרוסק מעט אבל לא מרוסק עד כדי איבוד צורתו של הפרי, ועל כן לדעתו על בננה מעוכה מברכים: בורא פרי האדמה, ועל תמר מעוך מברכים: בורא פרי העץ.
ומיהו, לכאורה הרמב"ם חולק על רש"י, ממה שכותב (פ"ח מהל' ברכות ה"ד), וז"ל: "דבש תמרים מברכין עליו תחלה: שהכל, אבל תמרים שמיעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה מברך עליהן תחלה: בורא פרי העץ, ולבסוף: ברכה אחת מעין שלש". ויש לדייק בדבריו, ממה שהוסיף והדגיש: "ועשאן כמין עיסה", שלכאורה נראה שריסק אותם ביד ריסוק מוחלט עד שנעשו עיסה ולא ניכרת צורתו של הפרי כלל, ובכל זאת אומר הרמב"ם שברכתו: "בורא פרי העץ", וזה נגד דעת רש"י. וזאת, למרות שאפשר לדייק איפכא, ממה שהקדים הרמב"ם וכתב שעל דבש תמרים מברכים: שהכל, משמע שאותה דייסה שכתב אחרי כן אינה כעין דבש, כלומר לא ריסוק מוחלט אלא כתישה. ובאמת, בהבנת דברי הרמב"ם הללו נחלקו האחרונים, ומחלוקתם היא בהבנת דברי מרן בשו"ע שהעתיק את דברי הרמב"ם, כדבסמוך.
הנה, מרן כתב בשו"ע (או"ח סי' ר"ב ס"ז) כלשון הרמב"ם: "תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם, אפילו הכי לא נשתנית ברכתן ומברך עליהם: בורא פרי העץ, ולבסוף: ברכה מעין שלש". והרמ"א פסק לכתחילה כדעת הטור והתרומת הדשן (סי' כ"ט) שברכתם: "שהכל", והוסיף שמי שבירך בורא פרי העץ כדעת מרן – לא הפסיד. ובדעת מרן ביאר המשנה ברורה (שם, סק"מ) שמדובר במרוסק לגמרי, ובכל זאת ברכתו כברכת הפרי כיון שלא נפסדה צורתו לגמרי כמו דבש, ועל זה כותב הרמ"א לברך: שהכל, ובדיעבד גם יצא. וכן ביאר הכף החיים שמחלוקת מרן ורמ"א היא בפירות המרוסקים לגמרי, אלא שהוא פסק כדעת הרמ"א. גם מרן בעל הבן איש חי בספרו רב פעלים (ח"ב, או"ח, סי' כ"ח) כתב כן, שם נשאל האם מברכים על תמרים מרוסקים עד שנעשו עיסה: "בורא פרי העץ", והשיב שלדעת הרמב"ם מברכים על זה: "בורא פרי העץ", למרות שלא רואים את צורת התמר באותה עיסה ובאותו מיעוך. ועיין לחיד"א (ברכי יוסף או"ח סי' ר"ב סק"ב), שכתב: "וכן קאמא"ר הידי"ן שעושין מהמשמשי"ם", וכוונתו ל"לדר" של היום העשוי ממשמש ולדעתו מברך: "שהכל", וזה נגד דעת הרמב"ם שמברכים עליו "בפה"ע" כפי שביארנו.
על כל פנים, למדנו מתוך באור המשנה ברורה והכף החיים והרב פעלים בדברי מרן, שהעתיק את לשון הרמב"ם, שכוונת הרמב"ם במה שמדגיש: "ועשאן כעיסה" היינו ריסוק מוחלט ולא מיעוך גרידא, ובכל זאת לא איבדו הפירות את ברכתם. ומיהו, החזון איש (או"ח סימן כ"ה) והראי"ה קוק זצ"ל בספרו משפט כהן (סי' פ"ה) למדו במחלוקת מרן ורמ"א שדיברו במיעוך מועט ולא בריסוק מוחלט, וממילא כך למדו ודייקו בדברי הרמב"ם, ממה שכתב בתחילה: "דבש תמרים" ללמדנו, שמה שכותב אחרי כן שמיעכן ביד ועשאן כעיסה הכוונה למיעוך ולא לריסוק מוחלט.
ובכל אופן, אין לנו אלא כדברי המשנה ברורה והכף החיים, מאחר והבית יוסף בעצמו גילה דעתו וכתב בדעת הרמב"ם שהיינו ריסוק מוחלט ולא מיעוך בעלמא.
נמצינו למדים מהאמור, שבשמיטה – אין לאסור לרסק פירות אפילו ריסוק גמור, כיון שאפילו ברכתם לא נשתנתה משום כך, ומוכח שהפרי לא נשתנה מברייתו, ולא נאסר בשביעית. ומכל מקום, אין הדבר אמור אלא בפירות שכך הדרך לרסקם, אבל בפירות שאין דרך ורגילות לרסקם כלל – אין להתיר בשביעית לרסקם.
העולה
כיון שהיום דרך להכין עוגות מנקטרינה ואפרסק מותר להכין אך יש לשמור עליה קדושת שביעית.