שאלה

חיוב הלוואה לעני
כאשר אדם לא רוצה להלוות כספים מחמת חשש שהכסף ישמט הוא עובר בלאו (במקור הדין).
שאלתי היא, האם לאו זה הוא גם כאשר אין זה בשנת השמיטה?
כלומר, אם הטענה היא שאדם לא צריך לחשוש מהחזר ההלוואה בגלל השמיטה, אם כך, לכאורה אין הבדל בין חשש זה לסתם הלוואה במשך כל שנה שאיננה שנת השמיטה.

תשובה

מצוות עשה להלוות לאדם שנצרך בין עני ובין עשיר.
ושיעור הלוואה ומשכה הוא תלוי לפי יכולת והשגת האדם.
אדם שהלווה לחבירו ויודע בו שאין לו אסור לבקש ממנו את הלוותו ואם ביקש עובר משום לא תהיה לו כנושה.
אדם שיודע בחבירו שלא ישמור על הכסף, עדיף שלא ילווה לו, וה"ה אם יודע שלא יהיה לו מה לפרוע ובמקרה זה אם יכול יתן לו בתורת צדקה.

מקורות

כתב בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קצז "היא שצונו להלוות לעני להרחיב לו ולהקל עניינו. ומצוה זו היא היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה. כי מי שנתבזה וגלה פניו לשאול מידי האנשים אין צרות עניינו סר מעליו כמו המכוסה שירצה להעזר עד שלא יתגלה עניינו ולא יתבזה. והציווי במצוה זו הוא אמרו יתעלה (משפטי' כב) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. ולשון מכילתא כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה אחד מהם אם כסף תלוה את עמי. אמרו אם כסף תלוה חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר [ראה טו ח] והעבט תעביטנו חובה ולא רשות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות מכתובות (סז ב) ובתרא".
וכתב הרמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א ה"א "מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, יכול רשות תלמוד לומר העבט תעביטנו וגו' ומצוה זו גדולה מן הצדקה אל העני השואל שזה כבר נצרך לשאול וזה עדיין לא הגיע למדה זו, והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני שנאמר ורעה עינך באחיך האביון וגו'".
וכך כתב בסמ"ג מצווה צ"ז "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב, כד). אם זה הוא חובה כמו אם מזבח אבנים תעשה לי (שמות כ, כב), יכול רשות ת"ל (דברים טו, ח) העבט תעביטנו וגומר (מכילתא משפטים פרשה יט), הרי למדת שמצות עשה להלוות לעניי ישראל (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"א ה"א). ואמרו חכמים (סנהדרין עו, ב) כל המלוה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב (ישעיה נח, ט) אומר אז תקרא וה' יענה. וכל הנמנע מלהלוות לעני נקרא בליעל וחוטא שנאמר (דברים טו, ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגומר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".
ובספר החינוך פרשת אם כסף מצוה סו "להלוות לעני, כהשגת היד כפי מה שצריך לו, למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלואה היא יותר חזקה ומחוייבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהן אין דחקו ואפילתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה, במה שירווח מעט אולי לא יצטרך לבא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל בריוח ישלם נשיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלימה על זה לסעוד המך בהלואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה, שנאמר [שמות כ"ב, כ"ד], אם כסף תלוה את עמי, ואמרו זכרונם לברכה במכילתא [כאן] כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה, וזה אחד מהם, ויכריחו הדבר מדכתיב במקום אחר בתורה דרך צואה והעבט תעביטנו [דברים ט"ו, ח']".
דין זה הביאו השו"ע בחו"מ סימן צז סעי' א' "מצות עשה להלוות לעניי ישראל, והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה, וקרובו עני קודם לעניים אחרים, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת, ואפילו עשיר שצריך להלוות, מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו".
וכתב בסעי' ב' "אסור לנגוש את הלוה לפרוע, כשיודע שאין לו, ואפילו להראות לו, אסור, מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע". וע"כ כתב בסעי' ד' "אסור ללוה לקחת הלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו; ואם עושה כן נקרא רשע. וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זו, מוטב שלא ללוותו ממה שילוהו ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה. (שמות כב, כד)".
וכתב באהבת חסד חלק א פרק א ובסעי' ד' "וכמה יהיה השיעור שחייבה התורה להלות איש לרעהו לא מצאתי בעניי מפורש בדברי חז"ל שיעור לזה ואין ללמוד לזה מן צדקה דשם השיעור לכל היותר הוא חומש מנכסיו דהתם הוא נותן לחלוטין אבל הכא בהלואה בא לו הממון בחזרה ולהיפך גם כן אין סברא לומר שכל ממונו שהם לע"ע בטלות אצלו יחייב התורה לחלק אותם לגמ"ח פן יזדמן לו איזה עסק לריוח ביתו ולא יהיה לו ממונו בידו [ועיין ב"מ מ"ב עמוד א ואר"י וכו' ורש"י שם ד"ה מצוי] ומסתברא דתלוי המצוה לכל אחד כפי השגת ידו וכל אשר בכוחו לעשות לטובת חבירו יעשה ומצאתי בעז"ה בספר החינוך שכתב ג"כ כן ועיין לקמן בח"ב פרק י"ח שהארכנו בזה איך להתנהג לצאת י"ש", ועיי"ש ביתר דיני הלוואה.
ובסעי' ו' "ועל כמה זמן מחויב ללות לו מסתברא דזה תלוי ג"כ לכל אחד כפי השגת ידו ואם אין יכול להלות רק על זמן יום או יומים אין מחויב יותר. ולהיפך אם יבקש ללות ממנו על יותר מל' יום וידו משגת לזה נראה דצריך ללות לו".
העולה
מצוות עשה להלוות לאדם שנצרך בין עני ובין עשיר.
ושיעור הלוואה ומשכה הוא תלוי לפי יכולת והשגת האדם.
אדם שהלווה לחבירו ויודע בו שאין לו אסור לבקש ממנו את הלוותו ואם ביקש עובר משום לא תהיה לו כנושה.
אדם שיודע בחבירו שלא ישמור על הכסף, עדיף שלא ילווה לו, וה"ה אם יודע שלא יהיה לו מה לפרוע ובמקרה זה אם יכול יתן לו בתורת צדקה.