שאלה
האם יש ערלה בשיחי פירות יער?
תשובה
פירות פטל ברכתו אדמה – ואין לו דין ערלה.
מקורות
כתב בשו"ת מאמר מרדכי כרך ג אורח חיים סימן י
גדרי עץ לגבי ברכות, ערלה וכלאיים
מהו עץ ומהו ירק? הגמרא (ברכות מ' ע"א), מגדירה זאת יפה בדבריה על ברכת פרי העץ ופרי האדמה: "היכא מברכינן בורא פרי העץ? – היכא דכי שקלת ליה לפירי איתא לגווזא (גווזא – הענף של עץ – רש"י) והדר מפיק (פרי אחריני). אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי, ליתא לגווזא דהדר מפיק, לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה".
האם שווים הגדרים לעניין ערלה וברכות
ועיין בתשובות שנזכיר לקמן שמשווין דין ברכות לדין ערלה.
היכא שמברכין בורא פרי העץ יש לעץ דין ערלה, ואם מברך 'האדמה' אין לו דין ערלה. הראשון שהשווה אותם היה הרדב"ז. ולכאורה ההוכחה לכך מברכות (דף ל"ו ע"א), משם עולה שדיני ערלה ודיני ברכות שווים הם. ברם אפשר שאף אם דינם שווה, אכתי אין בהכרח שהגדרת עץ לגבי ערלה, כהגדרתו לענין ברכה לגמרי וכפי שיבואר.
נאמר שם בגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה בחו"ל זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. ופירש רש"י: "אביונות הוא הפרי. קפריסין הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים". משמע שהאביונות הם הפרי, ולפיכך אסור לאכול מהם בשנות ערלה; והקפריסין אינם פרי או אינם עיקר הפרי, ולפיכך מותר בחו"ל. ומקשה הגמ' מן הברייתא: "על מיני נצפה על העלים והתמרות אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ". משמע שהקפריסין הם פרי שמברך עליהם העץ, ולפיכך יהא בהם דין ערלה! מתרצת הגמרא, שזוהי מחלוקת בין ר"א ובין ר"ע. לדעת ר"א אביונות וקפריסין חייבים במעשר, לדעת ר"ע אין חייבים במעשר אלא האביונות שהם עיקר הפרי. ועם זאת אין רב יהודה סובר בצורה מוחלטת כר"ע, שאם כן גם בארץ ישראל היו צריכים להתיר לאכול הקפריסין, והוא לא התיר אלא בחו"ל ששם דיני ערלה יותר קלים. וכן כתבו התוס' (ברכות שם עמוד ב' ד"ה והלכתא) שרק לענין ערלה בחו"ל איננו פרי, אבל בארץ ודאי הוא פרי ומברכין עליו בורא פרי העץ.
אמנם מרן בשו"ע (סימן ר"ב ס"ו) פסק: "על הקפריסין מברך בורא פרי האדמה", ועיין שם בהגר"א (ס"ק ט"ו). ועיין דברי חמודות (ברכות פ"ו אות ז') שם שכתב, שאם בחו"ל אנו מסופקים לענין הקפריסין אם הוא עיקר הפרי או לא, ולפיכך אין בו דין ערלה, אם כן גם לענין ברכות יש לחשוש לספק ברכות. ולכן אפילו בארץ ישראל יש לנו להסתפק מהו עיקר הפרי, והאם גם הקפריסין הם העיקר ויש לברך עליהם מספק בורא פרי האדמה, כיון שעל פרי עץ שטעה ובירך האדמה יצא. ועיין ש"ך (יו"ד סי' רצ"ד ס"ק ה' וס"ק ז'), שאין להוכיח מדין ערלה לברכות. ועיין שו"ע (יו"ד סי' רצ"ד סעי' ג'), שפסק שאביונות וקפריסין אסורים בערלה רק באר"י, ואילו בחו"ל רק אביונות אסורים משום ערלה וקפריסין מותרים.
ואילו הרמב"ם בהלכות מעשר שני (פרק י' הלכה ג') פסק שאביונות אסורים משום ערלה וקפריסין מותרים, ולא חילק בין אר"י לחו"ל. לדידו ברור שלא יברך על הקפריסין "בורא פרי העץ" (שהרי אפילו בערלה בשומר הפרי מחמירים מדין "את פריו" עיין ברכות ל"ו ע"ב). ועיין ברעק"א (או"ח סי' ר"ב על סעיף ו'). ועיין להרא"ש (ברכות פרק שישי סימן ג') הפוסק שעל קפריסין מברכים בורא פרי העץ. ועיין שם דברי חמודות ומעדני יום טוב והוא ס"ל כתוס' (שם ל"ו ע"ב ד"ה הלכתא) שאין להשוות דין ערלה לברכות. ומאחר ובארץ ישראל הוא נקרא פירא, לענין ברכה פרי הוא וברכתו בורא פרי העץ.
נמצאנו למדים שלא הרי הגדרים לעניין ערלה כגדרים לעניין ברכה, שיש פרי שאין בו דין ערלה או שיש בו דין ערלה, ולענין ברכה דינו שונה. שהרי נובלות יש להם דין ערלה ואילו ברכתם שהכל (עיין שו"ע יו"ד סי' רצ"ד שלא לכל דבר הם שווים).
כשהענפים נשמרים משנה לשנה – זהו עץ
ואפשר לפרש בדרך צחות: הגמרא בברכות (מ' ע"א) הביאה את סברת ר' יהודה שעץ שאכל ממנו אדם הראשון היה חיטה. לפי זה כסבורים היינו שנברך על החיטה בורא פרי העץ, קמ"ל שלא. ואחרי זה מיד שואלת הגמרא: "היכא מברכין בורא פרי העץ". לכאורה מה הקשר ביניהם? אלא הענין הוא כך: אנו רואים כמה דברים שנקראים אילן או עץ, ואעפ"כ אין אנו מברכים עליהם בורא פרי העץ. וע"ז הגמרא שואלת מה היא איפוא הגדרת העץ. ומשיבה: "היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק, אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק, לא מברכינן עליה בורא פה"ע אלא בפה"א".
ומסביר רש"י שם: "גווזא" הוא ענף של עץ, ומפיק פירושו: לשנה אחרת נותן פרי שוב. היינו לדעתו הגדרת עץ היא שיש גזע ויש ענף, ומהענף יוצא פרי. וכשלוקחים את הפרי, הענף נשאר, ואח"כ נותן שוב פרי אחר בתקופה אחרת. אבל אם אין הענף נותן פרי לשנה אחרת כי הוא לא קיים, הברכה היא בורא פרי האדמה.
ועיין ריטב"א (סוכה ל"ה ע"א ד"ה והא דאמרינן) שכתב: "וכן יש אילנות קטנים אחרים שערלה נוהגת בהם. וכללו של דבר: כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו – זהו אילן לענין ערלה ולענין ברכת בורא פרי העץ, דהא כהדדי נינהו כדמוכח התם".
לכאורה הוא סובר כרש"י בפירוש "גווזא" (ומכאן עוד הוכחה שדיני ברכה ודיני ערלה הם שווים). ואפשר שמר"ן (בסי' ר"ג) ס"ל ככל הסברות המגדירות מהו אילן, וחשש לכולם.
ההגדרה לפי מקום יציאת העלים
עיין ב"י (או"ח ריש סי' ר"ג) שהביא את דברי הרא"ש ותשובות הגאונים, ועיין ב"ח (שם ד"ה על פירות הארץ) שם שדן בענין אם חולקים הגאונים והרא"ש, ואם שני הטעמים שהביא הרא"ש הם חופפים או כל אחד עומד לבדו. הרב פעלים (שם) כתב שהרא"ש הביא בשם התוספתא סימן אחר לעץ ולא הסימן שהגמרא הביאה כאן. הרא"ש (ברכות פ"ו סי' כ"ג) הסביר את הש"ס דילן: כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ, אבל כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ. ואח"כ כתב: "ועוד אומר סימן אחר בתוספתא כלאים: כל שמוציא עליו מעיקרו – עשב הוא ומברך עליו בורא פרי האדמה, וכל שמוציא עליו מענפיו – אילן הוא ומברכין עליו בפה"ע". לכאורה משמע שהתוספתא מביאה הגדרה נוספת למה שנזכר בש"ס דילן, או לפחות הרא"ש מבין שהתוספתא מוסיפה עוד הגדרה. וכתב הרב פעלים שם שבירושלמי (ספ"ה דכלאים; ב"ב פ"ה הלכה ב'), נזכרת הגדרה נוספת: "תני רבי חיננא בר פפא: את שהוא עולה מגזעו – מין אילן, משרשיו – מין ירק". ופירש הפני משה שהנופים שלו עולין מגזע העץ ולא משרשיו. וכן פסק הרמב"ם (הלכות כלאים פ"ה הלכה כ'): "זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עליו ה"ז אילן". עיין שם, ועיין בהגר"א (סי' ר"ג ס"ק ב').
והוסיף שם הרב פעלים וכתב, שלכאורה אין ללמוד מדין כלאים לדין ברכות, וסיים: "וכן מצאתי בשיטה מקובצת". נראה שהבין דהסימן דנקיט בתוספתא הוצרך רק לענין כלאים, אבל לענין ברכה סגי בסימן דנקיט בגמרא דידן.
והוסיף הרב שם, שכן כתוב בהריטב"א, שהסימן של ש"ס דילן הוא לענין ברכה, והתוספתא לענין כלאים. אולם כאמור מהרא"ש לא משמע כן, אלא הוסיף את סימני התוספתא לסימני הש"ס. יתכן ולרא"ש היתה גירסא אחרת, היינו שכתוב בפירוש בתוספתא לענין ברכה, וכן משמע מלשונו.
הטור והב"י, לאחר שהביאו דברי ראשונים ואחרונים, הוסיפו הגדרה המובאת במרדכי (ברכות סי' קל"א), בשם תשובות הגאונים: כל אילן שיבש בחורף וכלו עליו וענפיו ואח"כ חוזרים ענפים משרשיו מברך על פירותיו בפה"א "וכל היכא דאי שקלי לפירא איתא לגווזא והדר מפיק פירא זהו פרי עץ". מכאן פסק [הר"ר יוסף] וראב"י דאותן תותים ופריז"ש ובישונ"ש מברך עליהם בפה"א", ובסוף דבריו כתב המרדכי שה"ר מנוח פסק לברך העץ שהרי דרך הענף להתקיים ימים רבים בשנה, והדר מביא פרי בשנה אחרת ועצו מתקיים משנה לשנה עיין שם.
בשו"ע (סי' ר"ג סעי' ב' – ג') נפסקה הלכה כגאונים, עיין בביאור הגר"א (שם ס"ק ג'), ועיין שם מג"א (ס"ק א'), לענין פרי הנקרא ברוימבע"ר ופרי הנקרא ערפר"ט שמברך האדמה לדעת הב"ח. והביא את דעת האגודה שפסק שמברך העץ, שכן הענף מתקיים ימים רבים, וכי שקל פרי, הדר מפיק מאותו ענף עצמו, והסכים עמו המג"א. ולמעשה יש לדון האם הם חולקים במציאות אם הענף קיים או לא, וזה דוחק לומר כן. עיין מחצית השקל שלכאורה נשאר בצ"ע, והביא שם כמה פירושים לגווזא מתקיים, שהקובע הוא הענף ולא השורש. ואף אם השורש קיים ולשנה הבאה מוציא ענפים ופרי מהשורש מברך האדמה. ויש מפרשים שאם השורש קיים מברך העץ, אבל אם השורש אינו מתקיים וצריכים לזורעו כל שנה, מברך האדמה.
והוסיף על זה במחצית השקל שהשו"ע פסק כדיעה ראשונה, שהעיקר הוא הענף ולא השורש. ולפיכך הביא המג"א בשם הב"ח, שברוימבע"ר וערפור"ט מברך עליהם האדמה, שעצם העץ לא קיים אלא רק השורש. אולם באגודה משמע שפסק שמברך העץ. וקשה לאמר שהוא פוסק שהשורש הוא הקובע, וכאמור השאיר בצ"ע. הוי אומר שלדעתם השו"ע פסק כרש"י וכגאונים, ולא כהרא"ש שקבע שהשורש הוא הקובע, ודוחק לאמר כן. משמע שהרא"ש לא בא לחלוק על רש"י אלא בא להוסיף הסבר ולאפוקי מהב"ח שם, ודוחק. ועיין בביאור הגר"א (סי' ר"ג ס"ק ג'), שהבין שהרא"ש אינו חולק על התוספתא, אלא: כל היוצא מעיקרו אדמה, והיוצא מענפים עץ, עיין שם.
בדין החצילים
עיין בדברי הרדב"ז המובאים בברכי יוסף (יו"ד סי' רצ"ד אות ג') ובשיורי ברכה (שם אות ב'), ועיין שו"ת יין הטוב להגר"י נסים זצ"ל (ח"א יו"ד סי' י"ד), בענין היתר החצילים וטעמו. ועיין בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רצ"ו, ובחדשות סי' תצ"ט, וחלק ג' סי' תקל"א – תתקס"ו), שהאריך להסביר למה מותר לאכול חצילים ומהי ברכתם. ובתחילה כתב להחמיר לעצמו, ולא אסר כי רב האי גאון פסק שמברך בורא פרי האדמה (הרי שברכה וערלה דין אחד להם). אולם אח"כ כשבא לארץ ראה שכולם אוכלים, וחידש טעם: "כי אין בכל מיני אילן שזורעים הגרעין ועושה פרי תוך שנתו, הלכך ירק הוא". וכתב על זה בשיו"ב שנעלמה תשובה זו ממהריק"ש שהביא מכפתור ופרח לאסור משום ערלה. הרדב"ז החמיר לעצמו וחילק בין סוגי החצילים הלבנים והשחורים, וכאמור לאחר שעלה הרדב"ז לארץ פסק להקל. הברכ"י כתב שצדיקי ירושלים וחסידיה, שבדרך כלל מחמירים בשאר דברים, בחצילים הקילו. וגם סבו הר"א אזולאי כתב שמהרח"ו תלמיד האר"י היה אוכל, וכן המהר"ם אלשיך היה אוכל. והטעם שכל פרי אילן בכל שנה הולך ומשביח, וחצילים כל שנה הולך ופוחת טעמו. והעידו שמרן ר"י קארו ז"ל בעל השו"ע וכן האר"י היו אוכלים חצילים.
והרב פעלים ציין לעיין בהלכות קטנות למהר"י חאגיז (ח"א סי' פ"ג), שהקשה על הרדב"ז מנין לו הגדרה זו שכ' על החצילים שגרעין של אילן לא נותן פרי תוך שנה, ולפיכך טעם חלוש הוא. והוא נתן טעם אחר מפני שהעץ של החצילים הוא חלול, עיין שם. וכתב ע"ז הרב פעלים שם שנעלם מעיני הלכות קטנות שכתב מהר"א ישראל בספרו קול אליהו (מחנה ישראל סי' ר"נ), שראה כתיבת יד של מהר"ש גרמיזאן ז"ל דאיתא בתוספתא: "דכל דבר שמוציא פירות תוך שנתו לזריעתו, אינו נקרא אילן לענין ערלה ואינו אלא ירק". והחצילים – הרי עינינו רואות שנותן פריים תוך שנה. וכתב שהשווה מרן את הבננות לחצילים בסי' ר"ג. וכן כתב ה"ר אברהם בנו של הרמב"ם. והדברים רמזם הרב שוב בספרו כסא אליהו (יו"ד סי' רצ"ד), וכ"כ הרב חסד לאברהם. וכתב הר"פ שם, מאחר שראינו שהרא"ש משווה דין כלאים לדין ברכות, ה"ה המובא בתוספתא לענין ערלה, סמכינן לענין ברכה. ועיין שם שהביא המאמר מרדכי (סי' ר"ג), והלק"ט, והוסיף שאם היו רואים שמקורו מהתוספתא לא היו מקשים. והאמת שלע"ע אנו לא ראינו תוספתא זו, אבל נאמנים עלינו הרבנים הגאונים שראו את התוספתא הנ"ל, ולכן מזכירים אותה כמקור לדברי הרדב"ז ואדרבא מה שהקשה הלק"ט על הרדב"ז. וכתב טעם שהעץ חלול, טעם זה לע"ע לא נמצא לו מקור אבל הסברא כדבריו.
ולכאורה אפשר להוכיח שהחזו"א (ערלה סי' י"ב) אילו היה רואה את הקדוש מהר"ש גרמיזאן שהביא מתוספתא היה מודה להרדב"ז, כי הרי הוא הקשה עליו מירושלמי ואח"כ ישב את הקושיא. משמע שהוא חזר ליישב סברת הרדב"ז. וסברת החזו"א היא למעשה כסברת החיד"א. אני אומר "כסברת" ולא ממש, שהרי כתב שם: "אין סברא שאילן יאסרו פרותיו לעולם. אם הוא לא נותן פרי אחר ג' שנים, אז לשם מה הקדוש ברוך הוא ברא אותו". הוי אומר שחצילים הנותנים פרי טוב בשנה הראשונה, והולך וטוב עד שנה שניה, ואח"כ בשנה הבאה נותן מעט פירות ולא טובים, ע"כ אין לו דין אילן.
מסקנה
נמצינו למדים שעל פי הסברא שרש"י הביא, שצריך שמאותו ענף יבוא פרי חדש או כדברי הריטב"א נותן פרי הוא עצמו.
ועוד, היכן מצאנו שפרי יצמח על העץ עצמו הוי שהעץ אינו עץ אלא כענף של עץ, ואותו ענף אינו נותן פרי עד שיצמח ענף חדש, וענף חדש, מה לי לרוחב ומה לי לגובה.
ועוד, העץ נותן פריו בשנה הראשונה, והולך ונותן שלוש שנים והולך ופוחת, וכדברי הר"פ שנותן פריו תוך שנה לזריעת הגרעין ולא כשתיל.
ובשו"ת מאמר מרדכי כרך ג אורח חיים סימן יא "בחודש תמוז תש"ן בקרתי עם רבני הגולן באזור, וראיתי את הצמח הנקרא "פטל" שמגדלים שם. שמעתי פרטים מהחקלאי המגדל, וכן בדקתי את השורשים והעלים והפירות של הפטל.
לפי מה שראיתי – התברר לי שהצמח הנ"ל, הוא "פרי אדמה" לכל הלכותיו, היינו לענין ברכה וכן לענין ערלה, מאחר והצמח הזה נובל בכל שנה, ולשנה אחרת יוצאים עלים מהשורשים".
(בכל סוגי הפטל, הנצר או הענף לא יתקיים יותר משנתיים. 2. ועוד שיציאת הענף החדש היא מהשורש
העולה
פירות פטל ברכתו אדמה – ואין לו דין ערלה.