שאלה

יהודי שנקבר כ 4 דק' לאחר השקיעה, והספיקו לשבת שבעה, האם היום נחשב כאחד מימי השבעה או שנידון כיום שלמחרת?

תשובה

קבורה שנעשתה כמה דק' אחר השקיעה קודם צאת הכוכבים, צריכים האבלים לנהוג מנהג אבלות כל שהוא (כגון חליצת נעליים), בכדי שהיום שעובר ייחשב ליום ראשון למניין שבעה. אך מ"מ בדיעבד אם לא עשו מעשה אבלות כל שהוא, עלה להם היום שעובר למניין שבעה.

מקורות

א.
בשולחן ערוך (יו"ד סי' שע"ה סעי' א'), נפסק:
"מאימתי חל האבילות, משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר, מיד מתחיל האבילות ומעטף ראשו, אבל אינו חולץ מנעליו עד שיגיע לביתו (רמב"ן). ועכשיו נוהגים לחלוץ מנעל אחר סתימת הגולל מיד, כדאיתא בסימן שע"ו".
וראה בב"י (שם בסוף הסימן), שכתב בשם המרדכי (בסוף מועד קטן סי' תתקכ"ג), ובהגהות מיימוני (פ"ו מהל' אבל), וז"ל: "מי שהתפלל ערבית ועדיין יום הוא קודם צאת הכוכבים ושמע שמועה שמת לו מת נראה למהר"ם (הל' שמחות סי' קיז) מונה מיום המחרת ואותו יום אינו עולה לו אף על פי שעדיין יום הוא וטעמא משום דהוי כמו תרי קולי דסתרין אהדדי". וכן פסק הש"ע (שם סעי' י"א ובסי' ת"ב סעי' י"א).
והנה מלשון המרדכי דכתב "ועדיין יום הוא ולא נראו כוכבים", משמע שכבר שקעה החמה ורק הכוכבים עדיין לא נראו, אלמא דהוי בין השמשות, ואעפ"כ אילו לא התפלל ערבית ועשאו לילה היה מונה מאותו יום, ולא מיום המחרת, וה"ט שכיון שבין השמשות ספק הוא, ספקא דרבנן לקולא.
וכן ביאר הב"ח (שם), וז"ל:
"כתב בשלחן ערוך (סי"א) מי שהתפלל ערבית ועדיין הוא יום ושמע שמת לו מת יש מי שאומר שמונה מיום המחרת ואותו יום אינו עולה עכ"ל ופסק כך על פי המרדכי סוף מועד קטן שכתב כן בשם מהר"ם ומשמע ודאי דוקא כיון שכבר התפלל ערבית ועשהו לילה שוב אינו יכול לחזור ולעשותו יום אף על פי שעדיין יום הוא דהוי כמו תרי קולי דסתרן אהדדי דביום אחד יעשהו לילה לענין תפילת ערבית ויחזור ויעשהו יום לענין אבלות אבל אם לא התפלל ערבית אף על פי שהציבור התפללו ערבית יכול לעשותו יום לעצמו כיון דעדיין יום הוא ואינו נגרר אחר הציבור בדבר זה דאף לדידן שרגילים בכל יום להתפלל ערבית בציבור מפלג המנחה ואילך מכל מקום לפעמים אף הציבור מתפללין מנחה אחר פלג המנחה כגון בתעניות ועל פי רבינו תם והנמשכים אחריו אהא דעבד כרבי יהודה עביד וכו' (ברכות כז א) דהיינו דיכול לעשותו היום לילה כרבי יהודה ולמחר יום כרבנן וכמ"ש באורח חיים סימן רל"ג:
ועוד נראה דאפילו הוא בין השמשות סמוך לצאת הכוכבים אפילו הכי יכול לעשותו יום וכדאמרינן בסוף פרק במה מדליקין (שבת לד א) אמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו לאחד עירב עליו מבעוד יום וכו' ומסיק התם בין השמשות ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא אם כן שבעת ימי אבלות נמי כיון דרבנן הוא אזלינן בספיקו לקולא וכיון דלא נראו כוכבים דעדיין ספק [יום ספק] לילה הוא עולה לו מה שנהג אבלות באותה שעה ליום אחד כיון שעדיין לא התפלל ערבית ויום המחרת הוי יום שני למנין אבלות ועוד הארכתי בתשובה (סי' קכו ובחדשות סי' נא) בסייעתא דשמיא".
עפ"ז נשמע, דכל זמן שנקבר בבין השמשות אזלינן לקולא, שהיום שעבר עולה להם למניין שבעה.
ב. אמנם מצינו דעות בפוסקים אם צריכים האבלים לנהוג מנהג אבלות כל שהוא אחר סתימת הגולל כפסק הש"ע.
הנה בספר מסגרת השלחן על יו"ד (סי' שע"ה דין ב' ד"ה כתוב), כתב: פה פרינצי אין מונים שבעה מיום הקבורה אלא אם כן נהגו איזה דבר של אבילות קודם שחשכה, ולכן נהגו שאם נסתם הגולל קרוב לחשכה, ועדיין האבלים בבית הקברות, חולצים מיד את מנעליהם קודם שיחזרו לביתם, ואם לא עשו כן מונים שבעה מיום המחרת. וכן ראיתי נוהגים בליוורנו ובסיינה, וכן הנהגתי בעקבותיהם. וכן הסברא נותנת. וכה אמרו לי שנהגו כן בפאדובה מזמן הרבנים הקדמונים. ע"כ.
אך בשו"ת מהר"י קולון (סי' נ"ג), כתב שנשאל אודות מי שהיה בדרך ונודע לו שמת לו מת, ולא היה יכול לחלוץ נעליו ולא לקרוע, וכשהגיע לביתו כבר החשיך עליו היום ונעשה לילה, ואז נהג אבלות, האם יתחיל למנות אבלותו מיום הראשון כיון שדעתו היתה לנהוג אבלות אח"כ, או שמא מאחר שלא עשה שום מעשה המוכיח אבלות לא יתחיל למנות אלא מיום המחרת, ואחר שפלפל בזה, הביא דברי הטור (סי' שצו) בשם אביו הרא"ש, שאפי' אם זלזל במקצת הימים הראשונים, עולים לו למנין שבעת ימי אבלות, וכל שכן בנ"ד שנאנס ולא היה יכול לנהוג אבלות, עד שהגיע לביתו, ואז נהג אבלות כדת, שבודאי שעולה לו. ואין לדמות זה למ"ש בתוס' ר' יחיאל וכו', שאין הנידון דומה לראיה וכו'. ואיכא למימר שבזה מודה רבינו יחיאל להרא"ש והטור. וזה נכון לפע"ד. ע"כ.
על כן נראה למעשה דאע"פ שלא עשו מעשה אבלות כל שהוא, אכתי כל שנסתם הגולל בזמן בין השמשות עלה להם היום הקודם שעבר ליום ראשון דהא קיי"ל דבאבלות אזלינן בתר המיקל,[1] ועוד שבמקום שהלכה כדברי המיקל הרוצה להחמיר על עצמו אינו רשאי כמ"ש הרא"ש (בפ"ג ממועד קטן סי' לב). וכ"כ הגאון מהרח"ש בשו"ת תורת חיים ח"ג (סוף סי' נ'). והגאון מהר"א ששון בשו"ת תורת אמת (סוף סי' קס"ז). ע"ש. וכמבואר בשדי חמד (מע' ה' כלל י'), בשם אחרונים רבים, דכל היכא דאמרינן הלכה כדברי המיקל באבל, הרוצה להחמיר על עצמו אינו רשאי, דחומרא דאתי לידי קולא היא, וכנ"ל. ע"ש.
ומש"כ הש"ע דהמנהג שמייד אחר סתימת הגולל חולץ מנעליו, היינו לכתחילה ובדאפשר, אך אם לא עשה כן בדיעבד התחיל זמן האבלות ועולה לו למניין שבעה אע"פ שלא חלץ מנעליו.[2]

העולה מן האמור
קבורה שנעשתה כמה דק' אחר השקיעה קודם צאת הכוכבים, צריכים האבלים לנהוג מנהג אבלות כל שהוא (כגון חליצת נעליים), בכדי שהיום שעובר ייחשב ליום ראשון למניין שבעה. אך מ"מ בדיעבד אם לא עשו מעשה אבלות כל שהוא, עלה להם היום שעובר למניין שבעה.

[1] וכמ"ש בגנת ורדים (חיו"ד כלל ה' סי' י'). וכ"כ מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' ב' ד"ה ברם). וכ"כ בשלחן גבוה (סי' ת"ב ס"ק י"ב). ובמסגרת השלחן (סי' שפ"א דין ו').

[2] בספר שלחן גבוה (שם), כתב וז"ל: "אפשר שבמקומו של מרן נהגו כן, אבל במקומותינו ובכל מקום ששמענו שמעם לא ראינו ולא שמענו שהאבל חלץ מנעליו וסנדליו בבית הקברות ובא יחף לביתו, אלא כמו שהוא הולך עם המת במנעליו וסנדליו, חוזר הוא לביתו, ואז חולץ, וכמ"ש הרא"ש. וכן נהגו בכל המדינות". ע"כ. וכן כתב בספר נהר מצרים (דיני אבלות סעיף פ). וע"ע בש"ע (סי' שפ"ב ס"ד). עיי"ש.