שאלה

היינו בשבת משפחתית ולא הביאו מספיק בקבוקי מים.(שתיה בשפע הייתה וכן מים מהברז).
עובד גוי של אחד מבני המשפחה בבוקר יום השבת מגיע עם כמות גדולה של שישיות מים שקנה לכאורה בעצם יום השבת.
לפי הבירור הוא קנה את זה על דעתו בלבד (לא ברור אם מישהו אולי רמז לו) אבל לצורך ישראל.

האם מותר לשתות מהמים?

תשובה

עובד גוי שקנה שתיה בשבת עבור בני משפחה ששבתו יחד במסגרת שבת משפחתית אפילו קנאם על דעת עצמו אסור להנות מהם בשבת עצמה ובמוצאי שבת עד בכדי שיעשו.

מקורות

הנה בהלכה מצאנו שהאיסור הוא על הנאה ישירה ממעשה הגוי שאסרו ומצאנו כמה דוגמאות לכך:
איסור הנאה ממלאכת גוי בשבת – באיסור דאורייתא
במשנה שבת (קכב, ע"א) איתא, נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מילא מים להשקות בהמתו משקה ישראל אחריו ואם בשביל ישראל אסור עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, ע"כ.
מבואר מדברי המשנה שנכרי שעשה מלאכה לצורך ישראל אסור לישראל להנות ממנה. וברש"י שם ע"ד המשנה כתב וז"ל, אם בשביל ישראל אסור – מדרבנן, עכ"ל. ויש להעיר שבב"י בסו"ס רמ"ד הביא את דברי המכילתא 'כל מלאכה לא יעשה בהם ולא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך' וכתב הסמ"ג: משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאורייתא, עכ"ל. ומדבריו משמע שאיסור הנאה ממלאכת הגוי מדאורייתא. וראיתי שיש מסבירים בדברי הסמ"ג שרק איסור האמירה לגוי מדאורייתא ולא ההנאה ממלאכתו שהוי דרבנן ומסכים לדברי רש"י.
הנאה מאיסור דרבנן שנעשה ע"י הגוי
בגמ' ביצה (כה, ע"א) הובא שנכרי שהביא פירות תלושים מחוץ לתחום אסור בשביל ישראל שהביא בשבילו אך בשביל ישראל אחר מותר. וכתב רש"י שם ז"ל, דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודיין אם אסרוהו על זה, עכ"ל. וכן כתבו התוס' (שבת קכב) שבאיסורי דרבנן לא החמירו כולי האי.
מסקנת ההלכה
בשו"ע (סי' שכ"ה ס"ו) פסק: ליקט וצד בשביל ישראל או בשביל ישראל ונכרי צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, ע"כ.
ומבואר שמלאכה שנעשתה עבור הישראל אסור אסור בכדי שיעשה, ובמשנ"ב (שם סקכ"ו) מבואר, שכל מה שצריך להמתין במוצאי שבת הוא דווקא בגוי ולא בישראל שעשה מלאכה והטעם שבזה לא גזרו שלא שכיח שישראל יעשה מלאכה עבור ישראל (ובישראל מומר שעשה מלאכה עיין בפמ"ג בא"א סקכ"ב שדינו כגוי).
ובשו"ע (סי' שכה ס"י) ז"ל, נכרי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד לרשות הרבים מותר לישראל להשקות מהם בהמתו והוא שאין הנכרי מכירו דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו ואם מילא לצורך בהמת ישראל אסור בכל מיני תשמיש אפילו לישראל אחר ואם מילא מבור רשות היחיד לכרמלית מותר לאחר שלא מילא בשבילו, עכ"ל.
וכתב הרמ"א ז"ל: ויש מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך רשות הרבים לצורך ישראל מותר לאדם לשתות מהם הואיל ואפשר לילך שם ולשתות (טור בשם רבינו תם) ויש מתירין אף לכתחלה (כל בו) וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לנכרי להביא שכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב ואף על פי שיש להחמיר בדבר מכל מקום אין למחות ביד המקילין לצורך שבת ובשעת הדחק דהא יש להקל באמירה לנכרי לצורך כמו שנתבאר סימן ש"ז וכל שכן בכהאי גוונא, עכ"ל.
ומבואר שנחלקו השו"ע והרמ"א במלאכה שעשה הגוי עבור ישראל השו"ע החמיר ואסר להנות ממנה, והרמ"א התיר.
ובמשנ"ב (שם, סקנ"ג) ביאר את דברי השו"ע שהמים שהובאו ע"י הנכרי לצורך בהמת ישראל אסור אפי' לישראל אחר, וגם במוצאי שבת אסור עד כדי שיהיה שהות לדלות חדשים (בכדי שיעשו) שכיון שנעשתה בהן מלאכה דאורייתא בשביל ישראל לכן החמירו אפי' לישראל אחר ואפי' במוצאי שבת שלא הותר אלא בכדי שיעשו.
וכל זה בדין הראשון שהובא בדברי השו"ע שהוי דאורייתא – שהוא הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל בדין השני שהביא בשו"ע בהוצאה מבור ברה"י לכרמלית מותר לאחר שלא מילא בשבילו ובמשנ"ב (סקנ"ד) כתב שהטעם הוא כיון שהוצאה לכרמלית אינה אלא מלאכה דרבנן, לכן מותר לישראל אחר. (המחבר סתם בזה דלא כהר"ן שרק בתחומין התירו, שעה"צ מח).
ועיין בכה"ח (שם, סקק"ד) שכתב בדעת השו"ע שדעתו להחמיר אפי' לישראל אחר שלא הובא בשבילו אפי' באיסור דרבנן, וזאת כיון שכאשר השו"ע מביא בסתם להחמיר ואח"כ מביא יש אומרים דעתו לסמוך ע"ז דווקא בשעת הדחק.
ובמשנ"ב (סקנ"ז) הכריע להלכה שאין לסמוך על היש מקילין שהביא הרמ"א שכל היתר היש מקילין ברמ"א היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, ואפי' באיסור דרבנן כגון בכרמלית וכ"ש בדאורייתא כגון ברה"ר.
איסור מקח וממכר בשבת
והנה בנידו"ד שהגוי הביא את המים ע"י שקנה אותם בשבת לכאורה נעשה איסור דרבנן והיה מקום לאסור, ומקור איסור מקח וממכר בשבת אסור מדברי חכמים שגזרו בו משום שבות ונלמד מאיסור 'ממצוא חפציך' כמבואר בשו"ע (סי' שו סעי' ד – ו) ששכר שבת אסור מדרבנן. ובמשנה ברורה (שם סקל"ג) הובא שמקח וממכר אחד בפה ואחד במסירה אסור גזירה שמא יבוא לכתיבה.
והנה ליתן מתנה כתב שם להתיר רק כשהוא לצורך שבת ויו"ט, ואילו במקח וממכר כתב המשנ"ב (לעיל ס"ק יד) שאסור גם לצורך שבת וגם לצורך מצוה. ולכן מצאנו לגבי מכירת חמץ שאדם ששכח למכור חמצו בערב פסח שחל להיות בשבת לדעת כמה אחרונים יתננו לנכרי במתנה ולא בדרך של מכירה כמבואר במשנ"ב (לקמן סי' תמ"ד סק"כ).
אמירה לגוי במקום צורך
ובאמת אם היה מקום צורך כגון בימי הקיץ החמים שהמים הם דבר הכרחי מצאנו שהותרה אמירה לגוי כמובא בכה"ח (סי' שכה ס"ק קטו) שאם אין לו מה לאכול או לשתות בשבת מותר לו לומר לגוי שיביא לו שלא יתענה בשבת.
ובגדר מקום צורך לנכרי עיין באורך בסי' שז ס"ה בהרחבה הדעות בזה, ואכמ"ל.
הנאה ממעשה שבת שלא נעשה בגוף הדבר
במנחת שלמה (ח"ב סי' טז) כתב בנידון המביא מפתח באיסור ופתח בו דלת ביתו שלכאורה היה מקום לומר שאסור להיכנס לבית ולהשתמש עם החפצים המונחים שם אם לא היה אפשר בשום אופן לפתוח את הבית אלא ע"י הבאת המפתח בעבירה. אך מסיק המנח"ש שם שיש לחלק שפתיחת הבית עם המפתח אסורה אך הנאה מהחפצי הבית ושימוש בו מותרים, משום שכל מה שאסרו חכמים הוא רק באופן שההנאה היא מגוף הדבר שנעשה בו האיסור כגון בנר שהודלק עבור הישראל בשבת שנחשב כנהנה מגוף הנר, אולם בזה כיון שהאיסור להנות ממעשה שבת הוא מדרבנן – כל האיסור הוא רק הנאה ישירה מהמפתח לפתוח בו את הדלת בתחילה אבל אחר שפתחו את הדלת אין כל איסור להנות מהחפצים שבבית והשימוש הכללי בבית. והביא ראיה מדברי התפארת ישראל בכלכלת שבת (דיני אמירה לעכו"ם אות ה) שכתב שעכו"ם ששובר בשבת עבור ישראל חותם של איגרת מכל מקום מותר הישראל להנות ממנו ולקרות 'שאינו נהנה מעצם שבירת החותם רק מדבר שהסתובב ממנו דהיינו קריאת האיגרת', ע"כ. וה"נ בנידו"ד, עכ"ד המנחת שלמה.
אולם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' עז) כתב לאסור בפתיחה ע"י מפתח הקטן באיסור לדעת הגדול, וכן מוכח מדברי תוס' (שבת קכב, ע"א) שאסרו בכה"ג, וכתב שם שמהגמ' ביבמות (קיד, ע"א) אין ראיה להתיר בזה ששם מדובר שהקטן הביא את המפתח על דעת עצמו ולכן מותר, ולכן כתב שאם פתחו באיסור נראה מדברי ר"י בתוס' שיש לאסור לא רק את ההשתמשות במפתח עצמו אלא גם את השימוש בבית.
אולם בנידו"ד ודאי שיש לאסור לכו"ע להנות מהמים שהגוי הביא בשבת שהרי נעשה בהם איסור של מקח וממכר בשבת שקנה אותם בעצם יום השבת. ואף במוצאי שבת אסור בכדי שיעשו, כפי שהוכחנו לעיל מדברי השו"ע שאסר אפי' באיסור דרבנן כגון שהובאו ע"י גוי מרה"י לכרמלית.
העולה לדינא,
עובד גוי שקנה שתיה בשבת עבור בני משפחה ששבתו יחד במסגרת שבת משפחתית אפילו קנאם על דעת עצמו אסור להנות מהם בשבת עצמה ובמוצאי שבת עד בכדי שיעשו.