שאלה
קנייה של מוצר מאתר/חנות של יהודים שומרי שבת שמשתף פעולה עם ספקים או חנויות אחרות שאינם שומרי שבת. תתיכן אפשרות שהמוצר שיסופק ללקוח הסופי יהיה מיהודים שאינם שומרים שבת תוך חילול שבת, למרות שהחנות שמולה תתבצע העסקה היא שומרת שבת. מה הדין האם מותר לקנות?
תשובה
מותר מן הדין לקנות מוצר מחנות שומרת שבת ואף שיש לו שיתופי פעולה עם חנויות שאינם שומרים שבת. ולא משנה באיזה יום ההזמנה מבוצעת.
מקורות
הנה בגמרא (ע"ז ו, ע"ב) הובא: אי אית ליה בהמה לעכו"ם, דאי לא מזבין ליה ישראל, אפ"ה פלח לע"ז בדידיה, ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול. ופריך והתניא א"ר נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול. והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקיל איהו וקעבר משום לפני עור. ומשני הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברי דנהרא. דייקא נמי דקתני לא יושיט, ולא קתני לא יתן, ע"כ. וכתבו תוספות (שם, ד"ה מנין) שאסור להושיט למומרים דבר איסור אף על פי שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלוהו, והוא נאסר להם. דכישראל גמור חשבינן ליה. ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה. וכדמסיק דקאי בתרי עברי דנהרא. עכ"ל.
מדברי הראשונים על הגמ' משמע שכל האיסור הוא דווקא מצד איסור לפני עיוור לא תתן מכשול שהוא דווקא כאשר המכשול בא על ידי הנותן אבל במקום שאין המכשול בא על ידי הנותן שבלאו הכי ייכשל בעבירה אין איסור כמו שכתבו תוס' לעיל וכן כתב הרא"ש (ע"ז סי' א), אולם ציינו הראשונים שיש כאן 'סרך מסייע לעוברי עבירה' וכן כתב המאירי (שם) ז"ל, כל מה שנאסר לנו משום לפני עור לת"מ אם הוא רשאי ליקח מאותו דבר מזולתינו מותר לנו למכור לו, שהרי אין המכשול בא בשלנו. מעתה מותר לנו למכור דבר האסור לו אף על פי שלוקחו לאכילה, הואיל והוא מוצא לקנות מזולתינו. ומ"מ אסור ליתן לו (במתנה) ואם הוא מוצא במזומן ובלא קנין, אף נתינתו מותרת. וכ"ש אם היה מאותו דבר בידו. ואף על פי שמ"מ גורם לו להרבות באיסור, אין בזו נתינת מכשול. ומ"מ ראוי להמנע מסרך מסייע ידי עוברי עבירה. וכן מ"מ אם אין אינו מוצא אלא בטורח אסור להמציא לו בהזמנה. עכ"ל. אולם דברי תוס' עצמם וכן דברי הרא"ש לכאורה סותרים דבריהם שבתוס' (שבת ג, א ד"ה בבא דרישא פטור ומותר) הקשו והא קעבר אלפני עור לא תתן מכשול, ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו, דלא עבר משום לפני עור וכו' כדמוקי לה בע"ז (ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא. מ"מ איסור מדרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור. ואפילו אי מיירי בעכו"ם דלא שייך ולפני עור, וכו, ע"כ. וכ"כ הרא"ש (שבת סי' א) והר"ן (דף א מדפי הרי"ף ד"ה ומקשו) ע"ש. ומשמע להיפך שגם אם עובר העבירה לא יוכל לעשותה בלי סיועו של המסייע בכל אופן אסור מדרבנן מדין 'אפרושי איסורא' ובר"ן בע"ז (ו:) כתב, שיש איסור דרבנן, אף בדלא קאי בתרי עברי דנהרא. שהרי מחוייב הוא להפרישו, והיאך יסייע ידי עוברי עבירה. עכ"ד. משמע להיפך מדברי תוס' הנז' שאף במקום שלא יכול לעשות את העבירה בלעדי המסייע אין איסור 'לפני עיוור'.
חילוק בין ישראל לגוי או ישראל מומר
בביאור הקושיא יש להקדים את מה שהובא בדברי הרמ"א ביו"ד (סי' קנא ס"ה) ז"ל, יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודת ע"ז, היינו דוקא אם אין להם לאחרים כיו"ב או שלא יוכלו לקנות במקום אחר. אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי פ"ק דע"ז) ויש מחמירין (ר"ן שם ותוס' והרא"ש פ"ק דשבת). ונהגו להקל כסברא הראשונה. וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. ע"כ. הרי מבואר מדבריו הלכה למעשה שהמנהג להקל במקום שבלא סיועו יעשה את העבירה שאין 'איסור' בעצם אלא מצד מידת חסידות, ובש"ך על אתר (שם סק"ו) נגע בשאלה שנשאלה לעיל מדברי הראשונים שסתרי אהדדי מסוגיא דשבת וע"ז, וכתב שדברי הרמ"א בשם יש מחמירין שיש איסור ברור במקום שבלא סיועו לא יעשה את העבירה מדברים בישראל שיש מצווה להפרישו מאיסור ובהכי מיירי התוס' והרא"ש בפ"ק דשבת שכתבו לאסור מדרבנן באופן זה שקאי בתרי עברי דנהרא, משא"כ דברי המרדכי שהביא הרמ"א אינם חולקים (כנראה מהרמ"א) על דברי המרדכי שכתב להתיר מדברים בגוי או בישראל מומר שאין חיוב להפרישו. והכרחו לומר כן הוא הקושיא שהבאנו לעיל שאם לא נימא כן יהיו דברי הראשונים סתרי אהדדי והוכיח דבריו מדברי רבינו ירוחם שבמק"א (נתיב יז) כתב כדברי התוס' פ"ק דע"ז, ובמק"א (נתיב יב) כתב כדברי התוס' פ"ק דשבת. אלא ודאי כמשנ"ת, שיש חילוק בין ישראל לבין ישראל מומר וגוי שאין חיוב להפרישו, עכ"ד.
חילוק בין עובר עבירה בשוגג למזיד
ועיין בדגול מרבבה (ע"ד הש"ך בהגהות על הדף שם) שכתב לבאר בדברי הש"ך שאף לדעתו כל הדין שמצווין להפרישו לדעתו בישראל שאינו מומר הוא דווקא כאשר עובר עבירה בשוגג כמו שמצאנו בקטן אוכל נבילות, ובהכי מיירי התוס' והראשונים בשבת הנ"ל כמובא ברש"י שם (ד"ה פטורי דאתי) אבל בישראל שעובר עבירה במזיד אף שאינו מומר אין חיוב להפרישו מהעבירה וודאי שאף במומר הדין כן, ואף שהש"ך נקט מומר דווקא כתב הדג"מ שכוונתו לדברי הפוסקים שדיברו במומר, וודאי כוונתם למזיד שמומר מסתמא מזיד הוא, ועוד, שכל העובר עבירה במזיד קרוי מומר, עכ"ד.
והנה יש בזה מקום עיון בזה לחלק ולומר שאם בא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות לאדם להשכיר דירתו והוא בגדר ישראל שאינו מומר שאוכל נבילות ומחלל שבת לדברי הש"ך לדעת הדגול מרבבה אין חיוב להפרישו מפני שעובר עבירות במזיד, שהרי ודאי יודע שצריך לשמור שבת ולאכול כשר ועושה כן במזיד, אולם לפי מאי דמשמע מפשטות דברי הש"ך יש חיוב להפרישו שבישראל שאינו מומר לא חילק בין שוגג למזיד וכתב בסתמא שיש דין להפרישו.
ועוד יש לשאול אף לדברי הדג"מ מרבבה הלא זה פשוט שבמקום שבלעדי שישכיר לאותו יהודי שאינו שתו"מ את דירתו לא ימצא דירה אחרת הרי לא שנא מדברי הראשונים בסוגיא דלפני עיוור שיש איסור ברור במקום שלא קאי בתרי עברי דנהרא (מצד אפרושי מאיסורא) ולדבריו משמע שאינו מחלק בהכי אם עושה במזיד, ודוחק לומר בכוונתו שדיבר באופן שלא קאי בתרי עבד"נ.
דברי החולקים על דברי הש"ך
והנה מצאנו בדברי המג"א (או"ח סי' שמז) שחלק ע"ד הש"ך וכתב שיש איסור מסייע אף בישראל מומר, וכן כתב בשו"ת חות יאיר (סי' קפה) ז"ל, ומי כהחכם יודע פשר דבר, דהתינח בגוי שבודאי אין מוטל עלינו להפרישו, אבל מומר אחר שקידושיו קידושין וכדין ישראל הוא, מאן לימא לן שאם היה בידינו ובכחינו להפרישו, שלא היה מוטל עלינו. ע"ש. וכן כתב בשו"ת בנין ציון (סי' טו).
כתב המשנ"ב שם (ס"ק ז'): "פטור אבל אסור – וכו' ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו דלא קעבר אלפני עור מ"מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו ולמומר לעבודת כוכבים אסור להושיט ג"כ דבר איסור כמו לשאר ישראל ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות אין תולין בה אם לא מפני דרכי שלום (מ"א). עוד כתב דלעובד כוכבים ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי לרוב הפוסקים אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו דשם שייך לפני עור אבל אם יש לו אבר מן החי משלו או שיכול לקנות במקום אחר ליכא איסורא. ובביאור הגר"א יו"ד סימן קנ"א משמע דס"ל להלכה דאפילו היכא דיכול לקנות במקום אחר ג"כ אסור ע"ש וכן פסק בפתחי תשובה שם בשם שו"ת אמונת שמואל וכן מצדד בברכי יוסף שם". וראה בתפארת ישראל (שבת פ"א בועז ס"ק ג') כלומר דלמעשה הכריע דיש איסור מסייע בין למומר ובין לגוי, ודלא כדברי הרמ"א והש"ך.
כתב הרמ"א (סי' קס"ג סעי' ב') ז"ל: "ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו, משום לפני עור לא תתן מכשול" ע"כ. וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ב) ז"ל: "משום לפני עור – דהיינו בלחם של המאכיל דבלחם של האוכל ויוכל לקחת בעצמו – אין כאן לפני עור, מ"מ כתבו האחרונים דאסור גם בזה משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, ע"כ. וראה בשד"ח (מערכת ו' כלל כ"ו אות ג').
וע"כ כתב מרן הרב במאמר מרדכי (שבת ח"ה פק"כ סעי' ע"ה): "אסור להכשיל מי שאינו שומר תורה ומצוות בחילול שבת, כגון להושיט לו דבר מאכל שידוע שיוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, משום לפני עוור לא תתן מכשול [ואפי' אם הדבר מאכל שייך לאותו שאינו שומר תורה ומצוות], ואפי' אם יכול לקחתו לבד – אסור להושיטו לו משום מסייע".
חילונים של ימינו
ובדברי האחרונים נידון בהרחבה החילונים של ימינו אם דינם כתינוקות שנשבו או מומרים לענין זה, ויהיה נפקא מינה אם יש דין להוכיחם וממילא יש דין 'אפרושי מאיסורא'. בחזו"א (או"ח סי' פז ס"ק יד) כתב שיש לדון על כל אדם ואדם אם הוא מזיד בקיום המצוות או שהוא בגדר אנוס, וכאשר באים לדון אדם צריכים לבחון את מידת ידיעתו לפי מה שהיו הוריו שפרשו מ'דת ישראל', עכ"ד. ויש לציין שהחזו"א עצמו (יו"ד סי' ב ס"ק כח) כתב שאף שיש סיבה לטעון על אדם חילוני שאינו אנוס מכל מקום אין להוכיחו שכיום אין מי שיודע להוכיח אלא יש לקרבם בעבותות האהבה בכדי שישובו בתשובה, עכ"ד. והנה אף אם נחשיב את החילונים של ימינו כתינוקות שנשבו, ונצרף לזה את דברי שו"ת בנין ציון (החד' סי' כג) שיש להקל לגבי חילונים שאינם יודעים כלל הלכות שבת, מכל מקום כיום פשוט לדעת רוב הפוסקים שחילונים של ימינו בגדר מומרים לכל דבר שכולם יודעים שיש דת יהודית ושצריך לקיים מצוות ולשמור שבת, כן כתבו גדולי הפוסקים עיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קעב) שאף לפי הבנין ציון אינו שייך בזמננו בפרט בארץ ישראל שיהודים חיים בין יהודים, שהרי לפעמים אומרים להם כתובים והם מלגלגים על זה, וראה בשו"ת שבה"ל ח"ה סי' מח, וכן כתבו הגרש"ז אוירבך (שולחן שולמה שולי הגליון הע' א ו- ד) שרק אלו שעלו מארצות רוסיה שהם כמופקעים לגמרי וכלל אינם יודעים מהי 'דת יהודית' נחשבים בגדר תינוקות שנשבו. וכ"כ באור לציון (ח"ג פי"ט תשובה ג), ובשו"ת הרב הראשי פרק ו שאלות א-ו.
ולפי האמור שהחילונים של ימינו נחשבים כמומרים, יהיה תלוי במחלוקת הנ"ל, ולכאורה יהיה גם לפני עיוור דאין כאן תרי עברי דנהרי.
מעשה שבת
ולכאורה היה מקום לחקור בזה מצד חשש שהמוצר יסופק מהחנות שאינה שומרת שבת, ומובא בשו"ע (או"ח סי' שיח, ס"א) ז"ל, המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר לו מיד (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת עיין לעיל סימן שז סעיף כ) ע"כ. ואי נימא דחילונים של ימינו נחשבים כתינוקות שנשבו והוי אנוסים בזה ואז אינו נחשב כמסייע לדבר עבירה, ואף אי נימא דנחשבים כמומרים ואז יש לדון את המלאכה שעשו כמזיד ואז יש לאסור בזה אף לאחרים לעולם לפי דברי השו"ע.
וכתבו הפוסקים (מג"א סק"ב וא"ר סק"א ורבינו זלמן אות א) שמי שנתבשל בשבילו דינו כמו אדם אחר כיון שאינו שלו ולא חיישינן שיצווה לישראל אחר לבשלו דאין אדם חוטא ולא לו, מיהו הנהר שלום (סוף סק"ב) כתב שראוי לאסור גם למי שנתבשל בשבילו. וחידש הכה"ח בשם הכתב סופר (סי' נ) שכל הנידון אם יש לאסור למי שנתבשל בשבילו הוא דווקא בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מידי שבת בשבתו אסור אף למי שנתבשל לדעתו ורצונו, ויש לאסור אף למי שלא נתבשל בשבילו משום לפני עיור לא תתן מכשול ומשום איסור מסייע ידי עוברי עבירה, עכ"ד. וכ"כ האור לציון (ח"ב פ"ל ס"א) לאסור אוכל שבושל במסעדה בשבת במזיד שאסור אף לאחרים ואף לאחר שבת. וכ"כ מרן הגר"מ אליהו זצ"ל (מאמ"ר שבת פרק קכב סעי' לה), וא"כ ה"ה לכאן.
ואולי היה מקום למצוא היתר באופן שלא נעשה איסור בחפץ כגון ייצרו אלא בהבאתו וכדו', דאז לא נעשה איסור בעצם הדבר על ידי המוכר. והנה החיי אדם (כלל ט סעי' יא) כתב ז"ל, ודווקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיוצא בו אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג מותר אם בשוגג מותר אפילו לו אפילו בו ביום ואם במזיד אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד ומכל מקום יש להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל, עכ"ל. ובנשמת אדם ביאר דבריו שם שהדין בהוצאה שמותר בשוגג אפי' לו כן מובא ברמב"ם (שבת פ"ו הכ"ג כד) ובשו"ע סי' תה, עכ"ד. וכ"כ הבה"ל (סי' שיח ס"א ד"ה אחת משאר מלאכות) וכתב שיש לסמוך ע"ד הח"א רק בשוגג ובמקום צורך גדול, וה"ה לכאן במקום צורך גדול יהיה אפשר להתיר, וראה במאמרמ מרדכי שם הערה י"ז וסעי' ט"ז.
ויש לצרף גם את דברי המשנ"ב (שם סק"ג) שבמלאכה דרבנן יש לסמוך ע"ד הגר"א שאם עשאה בשוגג מותר להנות ממנה בדיעבד, ובבה"ל (שם ד"ה המבשל) כתב שהגר"א חידש שבמלאכה דרבנן (כגון המטביל כלים שלא ישתמש בהן עד מוצ"ש כמ"ש הרמב"ם) מותר אף במזיד לעושה האיסור במוצאי שבת מיד, וכתב שאף החיי אדם חידש יותר מזה שבמלאכה דרבנן שרי במזיד אף לעושה האיסור עצמו בשבת עצמה, עכ"ד. וא"כ הכא שהמשלוח לא נעשה בשבת המלאכות שנעשות הם מדרבנן.
ועוד שכאן לא ברירא שמחללי שבת הם אלו שיקבלו את הקנייה שלו, והוי עוד ספק ולכן יש להתיר.
העולה לדינא
מותר מן הדין לקנות מוצר מחנות שומרת שבת ואף שיש לו שיתופי פעולה עם חנויות שאינם שומרים שבת. ולא משנה באיזה יום ההזמנה מבוצעת.