שאלה
האם בעקבות מריבה בבית מותר לאשה לעכב את זמן הטבילה?
תשובה
אין לאשה לעכב את טבילתה מחמת כעס על בעלה, ובזוהר כתוב דברים קשים על מי שעושה כך, [כמובן ישנם מצבים יוצאים מהכלל ויש להתייעץ עם רב שמכיר].
ובכל אופן מותר לבעלה להתייחד עמה ובלבד שאינה טוענת מאיס עלי.
מקורות
וכתב הטור יו"ד סי' קצ"ז "ור"ח פסק טבילה בזמנה מצוה, הלכך מצוה שתטבול מיד אחר שיכלו ימי ספירתה, ורבינו תם פסק דטבילה בזמנה לאו מצוה", כלומר שנחלקו רבתינו הראשונים אם טבילה בזמנה היא מצווה או לא.
וכתב הב"י (לאחר שהביא המחלוקת) "ואני אומר דלאו הכי סוגיין דעלמא אלא כמאן דאמר טבילה בזמנה אינה מצוה, שהרי אין לך אשה טובלת כשאין בעלה בעיר, ומכל מקום נראה שאם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה, שהרי מצינו (עירובין סג:) ביהושע שנענש על שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחת, ואם היא מתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה עבירה היא בידה, וכתוב בספר הזוהר (משפטים קיא.) בענין סודות ההוא סבא שהאשה שעושה כן גורמת כמה רעות בעולם בר אי איהו לא חייש ולא אשגח לדין ", דין זה הביא גם בבאר הגולה.
וז"ל הזוהר "וחדא האי אתתא דמאחרת לבעלה עונה דילה למעבד צערא לבעלה בר אי איהו לא חייש ולא אשגח לדא, אלין אינון תרין נשין דהא כמה דאקדימו הכי אנון מתאחרן לגבי קלא דנחש עד דאדביק קלא בקלא וכמה דמתאחרן למעבד צערא לבעלה (ס"א בעבודה) בעכובא דמצוה הכי אקדים קלא דנחש לאתדבקא בההיא קלא דאתתא, ואלין אינון תרין נשין דקלא דנחש אחיד בקלא דלהון ככלבא בכלבתא סאובתא בתר סאובתא זינא בתר זיניה", כלומר שמי שמונעת ואינה טובלת נדבק בה הנחש (שהחטיא את חווה), ומתאחד בה כדבר טמא שמתאחד בדבר טמא.
ואומר הזוהר "וא"ת מה איכפת לן אי אחיד קלא בקלא אי לא אחיד, ווי דהכי מתאבדן בני עלמא בלא דעתא" וכי תאמר מה אכפת לי אומר הזוהר שתדע שכך אנשים נאבדים מהעולם הזה בלי דעת.
ומוסיף הזוהר ואומר "האי קלא דאתתא כד אתערב ואשתתף בהדי קלא דנחש בשעתא דחייבת ומרשעת נפקת מגו איפה ומשטטא בעלמא אי ערעת בהני תרין קלין קלא דנחש וקלא דאתתא ואתתא אתחממת בהו ואינון בה וכיון דאתחממת מתעבדין רוחא ואגלים בהדה עד דמשטטא ועאל במענא דהאי אתתא והאי ינוקא דילידת כד אתאת ההיא חייבתא פקידת ליה לההוא רוחא דאיהו חבורא בישא קלא דנחש דמכשכשא בה ואיהו מחייכא בינוקא עד דאתת ההיא חייבתא כאתתא דפקידת ברא לאתתא אחרא ומפטפטת ליה וחייכת ליה בפטפוטא עד דתיתי אמיה, כך עבדא האי רוחא וזמנין סגיאין דאיהו שליחא דההיא חייבתא וקטלא ליה הדא הוא דכתיב (קהלת ד) ומיד עושקיהם כח ולאכמה דאתון אמרין, אלא ההוא כח דההוא רוחא ועל דא תרין זמנין כתיב בהאי קרא ואין להם מנחם, חד מלילית חייבתא וחד מההוא רוחא", ולא רק שהרוח פוגעת באשה היא פוגעת גם בילד שיולד לה בעתיד, ולעיתים הורגת את בנה.
ועוד כתב הוזהר "אי סבא השתא אית לך רחימין ואת משתעי כמאן דלא חמית אנון מגיחי קרבא הא כלהו בשלמא עמך השתא מכאן ולהלאה לא אעדי מנאי מאני קרבא בדיל לאדכרא שמי, ההוא חטאת רובץ קאים על פתחא ככלבא, בזמנא דקלא בתרייתא דיהיבת אתתא נפיק איהי דליג מעל פתחא ואתעבר מתמן ואזיל אבתרה מ"ט בגין דקודשא בריך הוא שדר חד מפתחא דיליה וקלא פרחא ומפתחא אתיא וחויא אזל בתר קלא דהוא נפיק לעלמא ועד טורא דבטנא אזיל ומכשכשא עד עידן דאתנקיאת מההוא זוהמא דנשיכין דחויא בישא וקודשא ב"ה מסבב סבובין ועביד עובדין כדקא יאות, וכל דא בגין דההוא בטן אתדחיא", ומכאן ילמדו להיזהר בדבר מאוד.
וכתב בתרומת הדשן סי' רנ"ה ג' טעמים למה טבילה בזמנה כשבעלה בעיר הוי מצווה א. כדי שבעלה לא יכשל בהרהור, ויתפלל בנקיות המחשבה ב. מצוות עונה ג. מדין ושמח את אשתו, כלומר שגם למ"ד שאין טבילה בזמנה מצווה, בכל זאת אם יש אחד מהתנאים האלה יש מצווה בטבילה בזמנה.
וע"כ כתב השו"ע ביו"ד סי' קצ"ז סעי' ב' "אם בעלה בעיר, מצוה לטבול בזמנה שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחת". וכתב הט"ז בס"ק ב' שזה לכו"ע.
וכתב בתורת השלמים ס"ק א' "אבל בלא טעם זה טבילה בזמנה לאו מצוה היא, ומה"ט אסור לטבול בתשעה באב וביום הכפורים אפי' הגיע זמן, וכמבואר בא"ח סי' תקנ"ד [סעיף ח] ותרי"ג [סעיף יב] כיון דאין בטבילה עצמה מצוה רק משום מצות עונה, ובהנך יומי אסורה בתשמיש, ולפ"ז גם בחל ט' באב בשבת דפסק בהג"ה בא"ח סימן תקנ"ד [סעיף יט] דנוהגין לאסור תשמיש המטה א"כ אסורה לטבול, וכ"ה בעולת שבת בשם תשובת ר"י מברונא ודלא כמ"ש בשל"ה דף ק"א ע"א להתיר מטעם טבילת מצוה ובאמת זה אינו דאין שום מצוה בטבילה עצמה, וק"ל וכן שמעתי בשם מוח"ז הגאון המפורסם מוהר"ר שמעון זצ"ל שלא רצה להתיר בכה"ג".
ומ"מ כתב בחת"ס סי' ק"ע שאם יש חשש שיבוא לידי הרהור, מצרפים אותו להיתר ותהיה טבילה בזמנה מצווה, וובכל זאת כתב "ועי"ל דמה שהרגילו לומר דעונת ליל טבילה מצוה משום דעי"כ האשה זריזה למטבל דרוצה אשה בקב ותפלות ואילולי כן היתה מתעצלת ולא היה לבעל פת בסלו ובא לידי הרהור עבירה ח"ו, וטעם זה שייך אפי' במעוברת ומניקת דליכא משום בבקר זרע זרעך דהרי כבר היא מעוברת מניקת נמי נוח לו שלא תתעבר משום דמיעכר חלבא, מ"מ איכא מצוה מטעם הנ"ל אבל בכל זאת אין דעתי נוטה להתיר להביא עצמו לידי ספק כרת בעונה הסמוך לוסתה".
וכתב המשנ"ב ס"ק ב' "וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה. ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות פו"ר".
וכתב בשו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' ל"ד שמשום חומרת חסידות ניתן לדחות את התשמיש ב' או ג' ימים, אחר הטבילה, ובלבד שיהיה ברצון האשה.
ע"כ כתב בדרכי טהרה פרק י"ז סעי' ג' שאם קימו מצוות פריה ורביה יכול בהסכמת האשה (משום עונה) לדחות את התשמיש מליל טבילה בב' או ג' ימים.
אך וודאי שאין לאשה לדחות את הטבילה מחמת שרבה עם בעלה.
איסור ייחוד
כתב השו"ע סי' קצ"ה סעי' א' "חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול. ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה; אבל מותר להתייחד עמה, דכיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף יצריה", משמע דאע"ג שעכשיו אסורה לו עולמית בכל זאת יכול להתייחד עמה.
אמנם כתב התורת שלמים ס"ק א' "אבל מותר להתייחד עמה. ודוקא אם אינה נאסרת עליו רק משום נדה דיש היתר לאיסורה ואין יצרו תקפו כ"כ, משא"כ אם זינתה שנאסרה לבעלה עולמית אסרו לייחד, וכדאיתא בסוטה דף ז', וכ"פ הרמב"ם [הלכות סוטה פ"ג ה"א] כת"ק". וכן כתב בסדרי טהרה סימן קצה ס"ק ב' "דכיון שבא עליה. ודוקא היכא דיש היתר לאסורה וכבר בא עליה, כי הכא, אבל היכא דאין היתר לאסורה, אף על גב דכבר בא עליה אסור להתיחד עמה, דתרתי בעינן, וכדאיתא לעיל סימן קפ"ז סעיף י"ב. והוא הדין בזינתה תחת בעלה דאסורה עליו, אסור להתיחד עמה, וכדאיתא בפרק קמא דמסכת סוטה דף ז' [ע"א]. וכן כתב במנחת יעקב [תורת השלמים ס"ק א]", כלומר דהכיא דאין לה היתר יש בה איסור ייחוד, אמנם משמע דהיכא דיש לה היתר אין בה איסור ייחוד וכיון שיכולה הכא לטבול בכל עת ושוב תהיה מותרת שוב אין בה איסור ייחוד.
אלא שיש דין בשו"ע סימן קפז סעי' יד "אשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול, תצא מתחת בעלה, כדי שלא יבטל מפריה ורביה". וכתב ושב הכהן סי' ל' דאסור להתייחד עמה דומיא דמה דכתב השו"ע בסעי' י"ב שרואה מחמת תשמיש נאסרת לו גם בייחוד, והטעם כיון שאסור לו לבוא עליה, וכתב שה"ה להכא, ואין לדחות שאפשר שתתרפא שהרי גם ברואה מחמת תשמיש יכולה להתרפאות ומכאן רצה הגרש"ז להביא ראיה שה"ה למקרה דידן שיש לאוסרה לייחוד אמנם שם צריך התערבות רפואית וכולי האי ואולי משא"כ במקרה דידן שיכולה לטבול.
אמנם הביא עוד ראיה מהא דאיתא בכתובות דף סג עמוד ב "גופא: המורדת על בעלה – פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת, רבי יהודה אומר: שבעה טרפעיקין. רבותינו חזרו ונמנו, שיהו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו, ושולחין לה ב"ד: הוי יודעת, שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת. אחת לי ארוסה ונשואה, אפילו נדה, אפי' חולה, ואפי' שומרת יבם. אמר ליה ר' חייא בר יוסף לשמואל: נדה בת תשמיש היא? אמר ליה: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. אמר רמי בר חמא: אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. אמר רבא: דיקא נמי, דקתני: ארבע שבתות זו אחר זו, ש"מ. אמר רמי בר חמא: פעמים שולחין לה מבית דין, אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה. דרש רב נחמן בר רב חסדא: הלכה כרבותינו. אמר רבא: האי בורכא! אמר ליה רב נחמן בר יצחק: מאי בורכתיה? אנא אמריתה ניהליה, ומשמיה דגברא רבה אמריתה ניהליה, ומנו? רבי יוסי בר' חנינא. ואיהו כמאן סבר? כי הא דאתמר רבא אמר רב ששת, הלכה: נמלכין בה; רב הונא בר יהודה אמר רב ששת, הלכה: אין נמלכין בה".
דין זה כתבו השו"ע באעה"ז סימן עז סעיף ב "האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעת… ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים, ואפילו יש לו אשה אחרת. וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא, ומרדה כדי לצערו ולא נשאת, הרי זו מורדת מתשמיש", והנה אע"פ שיכולה לחזור בה, ואח"כ לטבול בכל זאת אסור להתייחד עמה, וא"כ ה"ה במקרה דידן. והנה יש לחלק בין מורדת לזמן לאחת שמורדת לתמיד שכיון שטוענת מאיס עלי מסתמא לא תחזור בה משא"כ הכא שאינה אומרת שאינה רוצה בו לתמיד אלא רק לזמן ומחמת כעס שבזה ודאי תחזור בה רק השאלה מתי.
העולה
אין לאשה לעכב את טבילתה מחמת כעס על בעלה, ובזוהר כתוב דברים קשים על מי שעושה כך.
ובכל אופן מותר לבעלה להתייחד עמה ובלבד שאינה טוענת מאיס עלי.