שאלה

מה המקור והסיבה להצבעה בעת הרמת ספר תורה? ובאיזה מהאצבעות נכון יותר להשתמש?

תשובה

ראה בגוף התשובה.

מקורות

מקור הדין שיש להגביהה את הספר תורה ולהראות לעם , מבואר במסכת סופרים (פרק י"ד ה"ח), וז"ל: "מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו", עכ"ל. וכתב הרמב"ן (דברים כ"ז, כ"ו), על הפסוק "ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" כתב, וז"ל: "ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (י"ד, י"ד), שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו", עכ"ל.
כתב השו"ע (סי' קל"ד סעי' ב'), וז"ל: "מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו". ובמשנ"ב (שם ס"ק ח') כתב, וז"ל: "המחבר כתב דין זה קודם הלכות קה"ת שכן מנהג הספרדים להגביה קודם הקריאה" וכו', עכ"ל. וכתב הרמ"א שם, וז"ל: "ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה", עכ"ל (והביאו המשנ"ב שם סק"ח). ודעת הגאון (שם סעי' ב' ד"ה "ונהגו") (לא כמובא במעשה רב אות קל"ה) כדעת השו"ע. וכתב הכה"ח (שם ס"ק טו"ב), וז"ל: "והאשכנזים נוהגים להראות הכתיבה אחר הקריאה, כמ"ש בספר המפה, ומנהג נכון הוא מפני שהמון העם חושבין שראיית ספר תורה עדיפא מקריאה, ולכן כדי שיתעכבו שם לראות ספר תורה יקראו תחלה ואחר כך מראין הכתיבה לעם וכו' וכתב בשערי ירושלים שער ט' שבארץ ישראל נהגו גם האשכנזים לעשות הקמת והגבהת ספר תורה קודם קריאת התורה ולא כמנהגם באשכנז מור"ם, יעו"ש", עכ"ל. וע"ע בבא"ח (ש"ש תולדות אות ט"ז) ע"פ שער הכוונות מנהג האר"י.
ולגבי להסתכל כתב שער הכוונות (דרושי קריאת ס"ת דרוש א' דף מ"ח ע"א), וז"ל: "והיה (=האריז"ל) אומר שעל ידי הסתכלות האדם מקרוב כ"כ שיוכל לקרוא האותיות היטב עי"ז נמשך אור גדול אל האדם", עכ"ל. והביאו הכה"ח (סי' קל"ד ס"ק י').
וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ז), וז"ל: "וראיתי בספר אחד שכתוב שם, טוב שיסתכל האדם בתיבה שיהא אות ראשון שלה כמו אות ראשון שבשמו", עכ"ל.
לגבי להראות באצבע כתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו "ספר חיים" (סימן ג אות ו) בשם הרב דברי מרדכי (סימן ט) על פי מה שכתוב במדרש (ראה שיר השירים רבה פרשה ב פסקה ד) על פסוק "ודגלו עלי אהבה", כל מי שמראה איקונין של מלך באצבע נהרג, ותינוקות הולכים לבית הספר ומורין האזכרה באצבע, ואומר הקב"ה, ודגלו עלי אהבה, אל תקרי ודגלו אלא וגודלו, וראה שם שכתב שהצבעה היא באצבע ולא באגודל, וגודלו הכוונה זה להראות במה שדרך להצביע בו. והוסיף שם שנהגו להצביע ומחזיקים את הציצית בידם וכתב שאין בכך צורך
ובספר עלי הדס (פרק ב' סעיף ל"ד) הכולל מנהגי תונס, שכתב, נוהגים להצביע לספר תורה באצבע הסמוכה לאגודל ולא בזרת, כי על הפסוק החודש הזה לכם מובא במדרש שהקדוש ברוך הוא הראה באצבע למשה רבינו עליו השלום. וקרוב אני לומר שמה שיש נוהגים להצביע בזרת, הוא מפני שנוהגים לאחוז גם בציצית, כמו שכתוב בספרים הנ"ל. ובקריאת שמע אוחזים הציצית בין זרת לקמיצה, וחשבו שגם כאן כן הוא. אך יותר נכון באצבע הסמוכה לאגודל וכנ"ל. ומכל מקום ודאי שכל זה רק מנהג בעלמא ואיש הישר בעיניו יעשה..
ומרן הרב היה מצביע עם כל היד, ואפשר שהטעם הוא כדי להראות את חביבות התורה ולכן מצביעים אליה ועוד אפשר מטעם האר"י כדי לחפש את האות שבה מתחילה שמו.
אולם ב'ילקוט מעם לועז'. בתשובות הגר"ח (תשובה תתתשסז) מובא: שאלה – מה המקור של המנהג להצביע (באצבע זרת) בשעת הגבהת הספר תורה, ולנשק האצבע. תשובה: רבי חיים פלאג'י, ועם האצבע, ולא עם הזרת, והיום נוהגים כולם עם הזרת. וראה עוד שיח תפילה עמודים רמח-רמט, ובספר אשרי האיש חלק אורח חיים חלק א' פרק כה סעיף לז)
ולגבי להשתחוות כתב השו"ע (סי' קל"ד סעי' ב'), ז"ל: "מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: וזאת התורה וכו' תורת ה' תמימה", ועיין בברכ"י (סי' קל"ד ס"ק ג') מה שהאריך בזה. וראה בבא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ז), ז"ל: "כשמוציאין ספר תורה מן ההיכל פותחין אותו ומראין אותו לכל הקהל, וצריך שכולם ישתחוו לספר תורה כשהוא פתוח, אפילו נשים וטף, ויאמרו: זאת התורה". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ט"ו).
בא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ז) כתב, וז"ל: "ומ"כ שבשבת בשחרית, ישתחוה לס"ת שבעה השתחויות כנגד העולין, וכן כל זמן יהיו ההשתחויות כנגד העולין לס"ת, ונכון הוא", עכ"ל.
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי ח"ב פכ"ח סעי' ע' וע"א "צריכים כל הציבור להשתחוות כלפי ספר התורה בשעת ההגבהה, גברים נשים וטף, יש נוהגים להשתחוות כלפי הספר בשבת שבע פעמים, כמניין העולים לתורה. ובשאר ימים משתחווים כמניין העולים באותם ימים ומנהג טוב הוא".
העולה
בשעת הגבהה יש להסתכל בספר תורה ולחפש את האות הראשונה שמתחיל בה שמו.
יש להשתחוות בשעת ההגבהה, ויראה בידו, או באצבעו או בזרת, ואין זה מעכב.