שאלה
האם מותר לשבת בשבת בשמש עם כוונה להשתזף?
תשובה
מותר לאדם להשתזף בשבת בישיבתו תחת השמש, ובתנאי שלא ישב שם זמן מרובה, שמביאו לידי עינוי וצער האסורים בשבת, ובפרט בימי החום. אך כל שיושב תחת השמש זמן מה, אפי' מכוון לרפואה ולשיזוף, כל שיש לו עונג מכך מותר. וכל זה בתנאי שאינו עושה פעולה המוכיחה על כוונת ישיבתו שם, דהיינו שאינו מסיר בגדיו או מורח קרם וכדו'.
מקורות
א
יראה דחילוק יש בדבר, דתלי בזמני השנה, ובמשך זמן שהייתו תחת השמש.
דהנה בגמ' תענית (ח:), איתא: "ואמר רבי יצחק: שמש בשבת – צדקה לעניים, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא". ופרש"י "צדקה לעניים – שמתעדנין בה, ונוח להן יום ברור, ומתחממין בה ביום הצינה". אולם בגמ' יומא (עד:), מצינו דישיבה בחמה מיקרי עינוי, דקתני: "תנו רבנן: תענו את נפשתיכם, יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער, תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו".
אמנם החילוק נראה פשוט, כמבואר מפרש"י בתענית, דבימי הצינה השמש מענגת ליושבין בה, משא"כ בימי החום, נחשבת הישיבה בה לעינוי.
עפ"ז יראה, דהרוצה לישב בחמה זמן מרובה בימות החום, בוודאי שאין לו לעשות כן, מפני שמביאו לידי צער ועינוי, ואין לעשות כן בשבת. משא"כ אם יושב בה לזמן מה להתענג מחמימותה, בוודאי דשרי, ואף עונג שבת מתקרי, כמבואר בגמ' תענית. והנראה מזה, דאע"פ שמכוון בימות הצינה קצת לרפואה, כיוון שגם דרך בריאים בכך ואינו ניכר שמכוון לשם רפואה בלבד שרי, כדאיתא בגמ' שבת (קט.): "תנו רבנן: רוחצים במי גרר, במי חמתן, במי עסיא, ובמי טבריא. אבל לא בים הגדול, ולא במי משרה, ולא בימה של סדום". ופרש"י: "רוחצין במי גרר – ואף על פי שהן מלוחין קצת דרך לרחוץ בהן בחול, ולא מוכחא מילתא דלרפואה היא". – "ולא במי משרה – ששורין בו פשתן, ואין דרך רחיצה בהן, אלא לרפואה, דמסו, וכן בימה של סדום דמליח טובא ואין רוחצין בה אלא לרפואה, ומוכחא מילתא". הכא נמי כן הוא, דכשמכוון לרפואה ויושב זמן מרובה בשמש וכדו' בוודאי שאסור, אך כשיושב זמן לזמן מועט אפי' מתכוון לרפואה שרי, דלא מינכר דלרפואה קעביד. וכן הסיק בשו"ת לב חיים להגר"ח פלאג'י (ח"ב סי' ק"צ), עיי"ש.
ב
ברם חזיתי דבשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' קנ"ב), העלה להחמיר בזה בכל מקרה, וכתב: דדמיא להא דגמרא ערוכה בשבת קמ"ז ב' דאסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפא וברש"י שם דיומסת שם נהר שמימותיו מלוחין שמעמלת מחממת ומרפא שהטיט מלוח. וברמב"ם שבת כ"א כ"ח וז"ל וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסית שבארץ ישראל מפני שמעמלת ומרפא. מלשונו משמע שזה קרקע ממש לא נהר ואסור לעמוד בשבת על קרקע זה מפני שמעמלת ומרפא. וני"ד דומה ממש לזה, דמה לי אם הרפואה באת מתחת לרגליו מקרקע דיומסית או ממה שלמעלה ממנו השמש, וקרא מפורש שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וכשרוצה לשזוף עצמו בכוונה נגד השמש בשבת הוי ממש כמו לעמוד בקרקע דימוסית שאסור בשבת מפני שמרפא ומעמלת. לא מיבעי כשכוונתו לעשות לשם רפואה דאסור בשבת וכידוע משום גזירה דשחיקת סמנים, אבל מסתימת לשון הגמרא והרמב"ם מפני שמעמלת ומרפא משמע שאפי' סתמא בלא כוונה ממש לרפואה נמי אסור מפני שמעמלת ומרפא והוי כמו כוונתו לרפואה דאסור בשבת.
והוסיף עוד בהערה שם, דאף שמבואר בסי' שכ"ח סע' מ"ג שכל רפואה שאין עושים בסמנים מותר, כבר כתב המ"ב בס"ק ק"ל על הא דאין מתעמלין אף שאין בזה שייכות שחיקת סממנים, מ"מ כיון שלפעמים עושין זה גם ע"י סממנים אסור, וא"כ ה"נ הרי דרכן של השוזפין בשמש לסוך לפני זה במשחה המיוחד לכך שיש בזה איסור ממרח, שוב כל שזיפת שמש יש בו משום רפואה האסורה. עי' ברמב"ם הלכ' שבת פכ"א הכ"ט אין רוחצין במים המשלשלין ולא בטיט שטובעין בו ולא במי משרה וכו' מפני שכל אלו צער הן וכתוב וקראת לשבת עונג, והביאו המ"ב בביאור הלכה סי' שכ"ח סע' מ"ד שלפי דבריו אסור אפילו שלא לשם רפואה. והדבר ידוע ששיזוף זה בשעתו אינו לתענוג, והנאתו רק לאחר זמן – וא"כ אסור גם לפי דברי רמב"ם אלו. עכת"ד.
וכן כתב כיו"ב להחמיר בלא חילוק כוונת המשתזף ושהיית הזמן תחת השמש, בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' ל"ב ד"ה וע"ד אם נכון), בתוספת כמה הוכחות על דרך הנ"ל, וראה שם שהוסיף עוד לאסור מצד שבשהייתו בשמש גורם לצביעת עורו דזה גופא אסור, והוכיח כן מסי' ש"ג (סעי' כ"ה) דבהעברת סרק על פני', איכא משום צובע, ומטעם זה אסורה לטוח על פני' בצק, דכשנוטלתו מאדים הבשר, ומקורו בש"ס (שבת צ"ד צ"ה), ובירושלמי שם (פ"ז ה"ב), הדא איתתא דשרקה אפה, חייבת משום מלבן, עי' בקה"ע שם, ומשמע דאף אם עושה ללבן בשרה, אסורה, והרבה ענינים מצינו דאסור משום תקוני גברא, ובנין, מדאו' או מדרבנן, ואף רק משום מיחזי כמתקן, כמו בטבילה וכיב"ז, כמבואר בש"ס (שבת קכ"ג ע"ב ובסו"פ חבית, וביצה דף י"ח יבמות מ"ו כתובות ה' ע"ב ועוד בכמה מקומות) וברמב"ם וש"ע השייכים לכל הנ"ל, וא"כ בודאי גם מה דמניח עצמו כנגד השמש ליפות עצמו ג"כ הוי משום כל אלה, ומה דהוא אינו עושה כלום, ל"מ להיתרא, דהרי גם בטובל במקוה, אינו עושה רק מה שהולך לטבול, וכמו כן הכא, מה דמניח עצמו כנגד השמש, זה בעצמו הוי מעשה. עכ"ד.
ג
אך נראה שיש להשיב על דבריהם, דמה שכתבו שהוא רפואה לגמרי, ולכן יהא אסור לישב תחת החמה בכל גווני, הנה בגמ' תענית הנזכרת מבואר להדיא דישיבה בשמש בימי הצינה עונג הוא, והגמ' שם הזכירה את הפסוק שמש צדקה ומרפא וכו', ואעפ"כ שמעינן דשרי לישב תחת החמה בשבת בזמן כזה שהוא לעונג. וכמבואר בגמ' שבת דאייתינן לעיל, דהחילוק ברפואה הוא ברור, שכל שניכר שהוא לרפואה אסור, וכל שדרך בריאים לעשותו ג"כ שרי, הכא נמי מכיוון שדרך בריאים לשבת תחת החמה ולהתענג מחמימותה, אין ניכר שהוא לרפואה, א"כ אפי' שכוונתו לשם כך מותר, דאינו ניכר, ובלבד שלא ישב זמן מרובה, ובפרט בימי החום שמביא לידי עינוי וצער האסורים בשבת.
וראה עוד כיו"ב בסי' ש"א (הל' ב'), דפסק מרן וז"ל: "בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר. וכן לראות כל דבר שמתענגים בו (וכן מותר לטייל ב"י)". ובפשטות כוונת דבריו, דאע"פ שמתעמלים קצת ומזיעים וכדו' בריצתם, מ"מ כיון שתענוג הוא להם שרי. וראה במשנה ברורה (שם ס"ק ז'), דצידד דהמטייל אפילו אם כונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה מ"מ שרי כיון דלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה אבל אסור לרוץ כדי שיתחמם לרפואה כיון דמוכחא מילתא ואסור משום שחיקת סממנין". וכו'. והכא עדיף טפי שאינו עושה שום פעולה ומעשה המוכיחים על כוונתו. (אכן אם עושה מעשה המוכיח על כוונתו לרפואה, כגון שמורח על עצמו קרם שיזוף וכדו', או מניח על פניו טס נחושת לרכז קרני השמש אליו, זה פשוט שאסור, ולא התרנו אלא כשאינו עושה שום פעולה להדיא).
ובשמירת שבת כהלכתה (פי"ד הלכ' מ"ד), כתב וז"ל: "מותר לשכב באור השמש לשם תענוג, גם אם ישתזף עורו. אבל לא ימרח כל משחה על העור כדי למנוע כוויה, וגם לא ישתמש לצורך זה בשמן או בנוזל או תרסיס (ספריי). ואם כוונתו בשכיבה באור השמש היא לצורך רפואה או חיזוק הגוף אסור בכל ענין". עכ"ל.
אך לדידן נראה שיש להתיר כאמור אף שיושב שם על מנת לחזק גופו וכדו', כל שאינו עושה פעולה הניכרת לשם כך. אמנם כשעושה פעולה הניכרת, כגון שמוריד בגדיו, או מורח משחה וכדו', בוודאי שאסור. ואין חילוק אם משתזף בחוץ במקום רבים, או בביתו, ודלא כשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' ל'), שחילק בכך איפה יושב עיי"ש, אלא החילוק כדאמרינן, אם עושה פעולה הניכרת לשם רפואה, שאסור בכל מקרה, או שיושב כדרך רוב העולם תחת החמה לזמן מועט אע"פ שמשתזף ע"י כך, דשרי בכל מקרה.
ד
ובמה שכתב בשו"ת מנחת יצחק לאסור מצד צביעה בשבת, נראה דהחילוק פשוט להתיר, דהרי בישיבתו תחת החמה אינו עושה שום מעשה המוכיח דלצביעה קמיכוון, והוא גרמא בעלמא שנצבע עורו (ונראה דבמקרה זה הוא טוב יותר מגרמא בעלמא, שהרי באמת אינו עושה שום מעשה להביא על עצמו את השמש, דלא כפעולת גרמא שעושה פעולה מסוימת שעל ידה נגרמת ומתהווה פעולה אחרת האסורה, בכאן הרי לא עשה שום פעולה בגופו שלו או בשמש, והוי כמתעסק בעלמא). כמו כן הצבע אינו מתקיים לזמן מרובה, ובדרך שכזו אינו בכלל מלאכת צובע שאסור.
עוד יש לומר דבכהאי גוונא לא חשיב צובע כלל, דמלאכת צביעה היינו כשנותנים חומר חיצוני הצובע את גוף הדבר שנוגע בו, אבל בעור האדם שמושפע מקרני השמש ונשחר מחמתו, הרי אין זה בכלל מלאכת צביעה, שהרי שום גורם צבע חיצוני לא נכנס ונצבע בעור האדם, אלא העור במגע עם קרני השמש משחיר קצת, ובכך מי יאמר דהוא דרך צביעה, והוי כדין בישול בחמה דקיי"ל דאין דרך בישול בכך, הכא נמי אין דרך צביעה בכך. (וראה עוד מעין זה בשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' ד').
העולה מן האמור
מותר לאדם להשתזף בשבת בישיבתו תחת השמש, ובתנאי שלא ישב שם זמן מרובה, שמביאו לידי עינוי וצער האסורים בשבת, ובפרט בימי החום. אך כל שיושב תחת השמש זמן מה, אפי' מכוון לרפואה ולשיזוף, כל שיש לו עונג מכך מותר. וכל זה בתנאי שאינו עושה פעולה המוכיחה על כוונת ישיבתו שם, דהיינו שאינו מסיר בגדיו או מורח קרם וכדו'.