שאלה
האם אפשר לצלות לבבות עוף על פלנצ'ה?
תשובה
מותר לבשל לב על פלאנצ'ה (פלטה חשמלית) ויש להכשירו ע"י חתך בקצהו הנקרא 'ערלת הלב', ולאחר מכן ימלחנו היטב ואז ישהה אותו בכלי מנוקב עד כדי זוב כל הדם ממנו החוצה (זמן השהיה לדעת השו"ע -בשיעור מיל שהוא 18 דק', ולרמ"א לכתחילה שיעור שעה אחת) ואפשר גם לצלותו אחר שיכשירו ע"י קריעה ומליחה כאמור.
דינים נוספים:
אכילת לב אינה כדאית מבחינה מוסרית.
א. לב שהתבשל בלא קריעה ומליחה אפי' אם יש שישים כנגד הלב יש להחמיר ולאסור (כה"ח- כרמ"א) ויש להקל רק במקום הפסד מרובה כגון בערב שבת, ולא בהפסד מועט.
ב. במקום הפסד אם נמלח הלב והתבשל ללא מליחה יש להקל ולשער רק כנגד הדם שבו ואז מותר, ואף בלב שדבוק בחתיכה יש להתיר באופן הנ"ל.
ג. הלב צריך הדחה ב' פעמים ככל שאר חלקי הבהמה (כבד, ריאה, מח, טלפיים) ולב שהתבשל אחר שנמלח והודח רק הדחה ראשונה, יש להקל לאוכלו.
כבד
בכבד לא הותר בישול אלא קריעה ש"ו וצליה בלבד, ויש שנהגו כיום לצלותו ע"י רשת, ויזהרו ללבנה בין צליה לצליה.
מקורות
מקור הדין
למרות שמצאנו בסי' ע"א שבראש וכן בקרום סגי בנקיבה להוציא את הדם שבו, בלב הבהמה הדין שונה שמובא בגמ' (חולין קט) שהלב מתקבץ בו הדם בשעת השחיטה, ולכן יש לקורעו קודם המליחה להוציא דמו ולמולחו אח"כ.
ובברייתא פ' כל הבשר (חולין קט:) תניא 'הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר'. ורש"י מבאר שאף שהלב מתבשל שלם אין הבשר שבו נאסר משום שבשר הלב חלק הוא ואינו בולע כמו שהובא בפסחים (עד:) 'שאני לב דשיע'.
והנה פשטות דברי הברייתא ע"פ רש"י מורים שמותר לבשל את הלב לאחר שקרעו, משום שבשר הלב חלק הוא ואינו בולע.
בישול הלב אחר קריעה – מח' הראשונים
והנה מצינו שנחלקו הראשונים בדין זה אם שכחו לקרוע את הלב ועבר ובישלו אם מותר שדעת הרמב"ם שמותר, ובתנאי שיקרעו אותו אחר הבישול כדברי הברייתא, דעת ר"ת (הו"ד בתוס' קט. ד"ה הלב קורעו) וכן הביא הטור בשם ר"ת, וכן דעת המרדכי (סי' תרצט) בשם ר"י, וכ"כ הר"ן (חולין לט. ד"ה תניא) שכן דעת הרמב"ן (מהדו' רייכמן, חולין קי. ד"ה וזו) וה"ה (פ"ו ה"ו) כתב שכן דעת הראב"ד וקצת מפרשים שכל שהותר לקורעו זהו רק אחר צליה שאז דווקא שייך הדין שככ"פ ולא אחר בישול וזה מיירי דברי הברייתא 'קורעו אחר בישולו' שהכוונה לצליה, וכתב ה"ה שיש סוברים כהרמב"ם שכתב להתיר בבישול אחר קריעה וכן הכריע הרשב"א (חולין, שם).
אך בדרכי משה כתב בשם השערי דורא שהמנהג להחמיר באכילת לב ע"י בישול גם אם קרע את הלב בתחילה גזירה שמא יבשלנו בלא קריעה, וביאר את המנהג שלדידהו מותר בשר הלב ע"י מליחה וצליה אף בלא קריעה ולכן יש חשש שיכשלו בזה, אבל לדידן דקיי"ל שהקריעה מעכבת אף אחר המליחה והצליה אין חשש לבשלו מדינא אחר הקריעה וקודם הקריעה נאסר במליחה לבד, אך בעיקר דבריו כתב הד"מ לאסור כדברי הש"ד מצד המנהג וציין לדבריו בסק"ד שהלב נאסר במליחה אף בלא קריעה ולכן אין כל היתר לאוכלו אף אחר הקריעה, וכתב שרבים הקלו בזה, עכ"ד.
למרות דבריו בד"מ שכתב ש'רבים הקלו' בקריעה לבשלו, ברמ"א החמיר כאמור וכתב שיש מחמירין שאפי' ע"י קריעה ומליחה אין לבשלו אלא לצלותו ע"י הקריעה והמליחה, ורק אחר כך מותר לבשלו, והטעם שמא יבשלו בלא קריעה ומליחה וקריעה.
דעות הפוסקים בלב שבישלו – לבדו ועם בשר – ומח' השו"ע והרמ"א
והנה למרות שהב"י כתב בשם ה"ה רי" והראב"ד והר"ן והרבה מפרשים שקצתם סוברים כהרמב"ם, ואפי"ה ס"ל לאסור בקריעה אחר בישול וכל שהתירו הוא דווקא בקריעה אחר צליה, מכל מקום השו"ע פסק שמהני קריעה אף לבישול והזכיר גם את הדין שאם לא קרעו מותר בתנאי שיהיה בקדירה שישים כנגדו. וזה לשונו בס"ב: מלחו ולא קרעו קורעו אחר מליחתו ומותר אף על פי שנמלח עם הדם שבתוכו; דכבולעו כך פולטו. והוא הדין אם צלאו ולא קרעו שקורעו לאחר צלייתו ומותר. אבל אם בשלו בלי קריעה אסור עד שיהא ששים כנגד הלב דלא ידעינן כמה נפק מיניה, עכ"ל. מבואר מדברי השו"ע שיש לקרוע את הלב קודם מליחה ולהוציא את דמו ואח"כ ימלחנו, ואז שרי אפי' לבשלו, ואם בישלו בלא קריעה אין להתירו עד שיהיה בו שישים, עכ"ל.
והרמ"א מוסיף (ע"פ הבנת הש"ך סק"א) שמותר לבשל את הלב אפי' עם בשר אחר שקרעו. וז"ל הרמ"א: ואפילו בדאיכא ששים הלב עצמו אסור (ארוך וש"ד ומהרא"י ורי"ו) ויקלוף מעט סביב הלב. ויש מחמירין בו אפילו במליחה לאסור שאר בשר שנמלח עמו ואומרין דלא אמרינן כבולעו כך פולטו גבי דם הלב הכנוס בתוכו דהוי דם ממש ולא מקרי דם פליטה (הגה' ש"ד בשם רבי מתתיה וכ"מ במרדכי בשם ר"י). והמנהג להקל. וכן עיקר. דגם זה מיקרי דם פליטה ושייך למימר ביה כבולעו כך פולטו מידי דהוי אדם שבחוטין כמו שנתבאר לעיל סימן כב (וכ"ד האו"ה ומהר"א נ"ץ). ויש מחמירין לקלף קצת במקום שהיה הלב דבוק (בארוך ומרדכי שם). וטוב לחוש לדבריהם ולקלוף קצת סביב הלב ואז הכל מותר. ואין חילוק בין בשר שעם הלב או הלב עצמו. ואין חלוק בין אם הלב סגור או פתוח למעלה (ד"ע ולא כאו"ה). ונוהגין לכתחלה לחתוך ערלת הלב ולחתוך גידין שבפנים (ארוך) ואינו אלא חומרא וזהירות בעלמא, עכ"ל.
מבואר מדברי הרמ"א שיש להחמיר שמלבד הקריעה יש לקלוף סביב הלב וכן הדין לגבי שאר בשר המתבשל עם הלב, ועוד הביא רמ"א שיש נוהגין לחתוך את 'ערלת הלב ולחתוך את הגידין שבפנים' וכתב שאינו אלא חומרא.
הכרעת האחרונים
אולם האחרונים חלקו בפסק הרמ"א להלכה, הט"ז (סק"א) כתב להקל שכ"כ רש"ל שלא נזכרה גזירה זו לאסור אחר קריעה בבישול לא בתלמוד ולא בגאונים, אך הש"ך (סק"ב) כתב שהלכה כהמחמירין שיש לאסור בבישול אחר קריעה ומליחה ויש להתיר ע"י קריעה ומליחה בצליה בלבד, וכ"כ הת"ח (ריש כלל כז) להחמיר במקום שנהגו אך כתב להתיר בדיעבד ורק לכתחילה יש להחמיר, עכ"ד. ובפמ"ג (מש"ז) כתב כהט"ז להקל בזה אף ע"י בישול. ובכה"ח (סק"ד וסקכ"ז) כתב להקל שמותר לבשלו אחר קריעה וכן עם שאר בשר הותר וכן דעת הבית מאיר והתפארת למשה והדרכי תשובה אות יח, עכ"ד.
מבואר שלהלכה הותר בפרט לפי מה שפסק השו"ע, לבשל לב אחר קריעה וודאי שהותר לבשלו על מחבת או פלטה לבישול – פלאנצ'ה. ורק לגבי כבד שכולו דם ועברו 72 שעות מזמן השחיטה אין להתירו אלא ע"י קריעה ש"ו וצליה כנפסק בשו"ע (יו"ד סי' ע"ג) שלכתחילה צריך בעומק בצורת שתי וערב ואז יש לצלותו
(וכיום נהוג בגופי הכשרות להניח את הכבד על גבי רשת כשהחיתוך כלפי מטה או לפחות יש לחתוך מעט מן הכבד במקום המרה, ונזכרו הדברים בשו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' קלג, וכתב שיש להקפיד ללבן את הרשת בין צליה לצליה כמו שהובא בסי' עו ס"ד גבי שיפוד שלנו שצולין בו בשר שיש ללבנו בין צליה לצליה ובפמ"ג שם במש"ז סק"י).
זמן שהיית הלב במלח
בשהיית הבשר הובא בפוסקים לעיל בסי' ס"ט דעות שונות. שהרמב"ם (מאכלות אסורות, ו', י) שיש להשהות את הבשר במלח כשיעור מהלך מיל (18 דקות). אך הרא"ש (חולין, ח', לג, לח ו-מד), והרשב"א (תורת הבית, בית ג', שער ג, עג.) כתבו שדי בשיעור זמן צלייה, כיון שמליחה וצלייה שווים בכוחם בהוצאת הדם, אך יש מחלוקת בשאלה מהו שיעור זה: הרמב"ן (חולין, קיב., ד"ה "והגאונים") כתב בשם הגאונים שזהו שיעור מיל, כדעת הרמב"ם אולם דעת הגהות אשרי (חולין, ח', מג) והאור זרוע (א', תעז) שמיירי בזמן שונה לכל חתיכה, אם היא גדולה או קטנה. הרי"ף (מב:) כתב שזמן המליחה הוא כדי שחיטת הבהמה, הפשטתה ובדיקת החֶלֶב וכל האיסורים שבה. התרומת הדשן (קס"ז) כתב שמנהג העולם הוא להשהות שעה אחת, מכיוון שבאופן מהותי הם סוברים כאור זרוע, ובשביל לא להמתין זמן שונה לכל חתיכה נקבעה שעה לכל החתיכות; ובשעת הדחק (כגון לכבוד שבת ואורחים) יש לסמוך על שיטת הרמב"ם.
בשו"ע (ס"ט, ו) מבואר כדעת כרמב"ם שזמן השהייה במלח הוא מיל, דהיינו 18 דק', אולם הרמ"א פסק לכתחילה כתרומת הדשן, ובדיעבד כהרמב"ם. ועיין בסש"ך (שם סקכ"ו) שיש לפרש ברמ"א שדיעבד מיירי באופן שהחתיכה הודחה לאחר שיעור מיל ובושלה. ובדגול מרבבה (הו"ד בהגהות והערות על הדף) כתב, שמשמע דהש"ך אזיל ונקיט רק מטעם הפסד החתיכה, אולם ישל"ד גם מצד הפסד המלח, ואם שהה יותר מח"ש יש להתיר אף להש"ך, עכ"ד.
מליחה כלי מנוקב
את המליחה יש לעשות בכלי מנוקב שיוכל הדם לצאת החוצה, ולא ימלחנו בכלי שאינו מנוקב שהדם חוזר ונבלע בבשר, כמובא בשו"ע סי' סט סט"ז.
אכילת לב מבחינה מוסרית
הכף החיים (סי' עב סק"ו) הביא שאיתא בגמ' הוריות (יג, ע"ב) שחמישה דברים משכחים את הלימוד ואחד מהם האוכל לב בהמה. והביא שם שכ"כ בשה"מ סוף פ' וילך שצריך ליזהר במאד מאד שלא לאכול שום לב בהמה וחיה ועוף כי שם תכלית שורש התקשרות נפש הבהמית ואם יאכלהו האדם מתקשרת בו נפש הבהמית ההוא לגמרי והיצה"ר מתקשר בו ומטעם זה ג"כ ארז"ל שהאוכל לב בהמה גורם לו שכחה וטפשות הלב עכ"ל, וכ"כ התשב"ץ סי' תקס"א דאינו אוכל אפי' לב עוף וכן הובא בש"ך סק"ב וכתב 'וכן ראיתי נזהרין בזה' וכ"כ פר"ח סוף או' ב' לה"פ או' ג' שפ"ד או' ב' וכתב וכן נוהגין. וכן הובא בהרבה פוסקים עיי"ש, וכן כתב ביפה ללב ח"ג סי' מ', עכ"ד.
ועיין בדרכי תשובה (סק"ה) שכתב שכפי הנראה השתנה המנהג ממה שהיה בזמן הש"ך. וכ"כ הפמ"ג (שפ"ד, סק"ב) שכן נוהגין ולקמן (סק"ז) כתב שרק בעלי תורה נזהרין בזה, ובחוו"ד כתב שהאיסור רק לזכרים, ולמד מכך שלא שייך בנקיבה דלאו בת תלמוד תורה היא כמו שכתב הכה"ח לעיל.
אכילת לב – מח – כבד לנשים מעוברות
בכה"ח (שם) הביא שהבית לחם יהודה (או' ג') כתב דאין לאכול נשים מעוברות וזכריה בפרט לבני תורה לב אפי' של עוף שקשה לשכחה ושאר נשים ובתולות אוכלות הלב אפי' של בהמה' עכ"ל וכ"כ הזבחי צדק (או' ד') וכתב 'דכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א כספר הבל"י ואין אוכלין אותו הזכרים רק הנקבות' עכ"ל. וכתב הכה"ח שיש לחלק שתלוי הדבר בין הטעמים שלפי הטעם המוזכר בגמ' שהוא משום שכחה, אין לאכול אותו רק הגברים ולא הנקבות אבל לפי טעמו של השה"מ שהוא משום יצה"ר משמע דאין חילוק בין איש לאשה. וציין לדבריו באו"ח סי' קנ"ז או' כ"ח שכתבנו דגם במוח וכבד יש ליזהר מלאוכלם, עכ"ד.
[ביאור דעת הרמ"א בנתבשל בלא קריעה – בכה"ח (סקי"א) ביאר שכל ההיתר כאשר נתבשל בלא קריעה כשיש שישים כנגד הלב, הוא דווקא לדעת השו"ע כמבואר בש"ך (סקי"א) וכ"כ הפר"ח או' ו' לה"פ או' ז' כריתי או' ד' מהריק"ש בהגהו' על הש"ע שו"ג או' ז' חכ"א כלל ל"ד או' ג'. אולם דעת הרמ"א להחמיר בזה כמש"כ הכנה"ג בהגב"י או' ט"ז דהגם בב"י כתב בשם המרדכי דגם הלב מותר הרמ"א מספקא ליה בדברי הש"ע וע"כ לא כתב בהגה וי"א דהלב אסור וכו' וע"כ מסיק הכנה"ג כדברי האוסרים. וכ"כ הערוך השולחן או' ו'.
והכה"ח הכריע שם שיש לחוש לדברי הרמ"א במקום הפסד מועט לאסור בנתבשל בלא קריעה אף שיש שישים כנגד הלב וכתב 'אבל בהפ"מ או לכבוד שבת יש להקל כדברי המתירין לספרדים ההולכים ע"פ פסק דברי הש"ע אבל ההולכים ע"פ פסק מור"ם ז"ל יש להחמיר ואין לשנות' עכ"ד. נתבשל בלא קריעה- שיעור שישים לדעת השו"ע – ובכה"ח (שם, סק"י) הביא מחלוקת האחרונים אם צריך שישים כנגד כל הלב ולא סגי כנגד הדם שהיה בחללו, כ"כ הש"ך סק"ה וכתב שלדעת השו"ע כל הדין שצריך שישים כנגד הלב הוא דווקא בלא נמלח אבל בנמלח תחילה א"צ לשער אלא כנגד הדם שבלב. וכ"כ רש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' מ"ט. וכ"פ הפר"ח או' ה' שו"ג סוף או' ו'. אך הט"ז סק"ד כתב דלמעשה יש להחמיר להצריך ס' נגד כל הלב בכל גווני אפי' אם נמלח. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' ט' הל"פ בסעי' ב' כריתי או' ג' חו"ד או' ה' חכ"א כלל ל"ד או' ג' הל"פ בסעי' ב' כריתי או' ג' חו"ד או' ה' חכ"א כלל ל"ד או' ג' בי"צ או' ד', עכ"ד. משמע מדבריו שמה שכתב השו"ע שצריך שישים אם נמלח צריך שישים רק כנגד הדם שבלב, ואם לא נמלח צריך שישים כנגד כל הלב.
ונראה שבמקום הפסד אם נמלח והתבשל ללא מליחה יש להקל ולשער רק כנגד הדם שבו, וכן משמע מדברי הכה"ח לקמן שכתב כן לגבי דין לב דבוק, וכ"ש הכא בשאינו דבוק דיותר קיל. לב הדבוק בחתיכה – באופן שישנו לב שדבוק בחתיכה הביא הכה"ח (שם) בשם המנחת יעקב על התו"ח (כלל כ"ז או' י"ב) שחילק דהיכא דאין הלב דבוק בחתיכה שיש ס' נגד דמו (אלא נפרד בפ"ע) שיש להחמיר שקיי"ל חנ"נ באיסור דבוק וצריך ס' נגד כל הלב ואם דבוק בחתיכה שאין בה ס' כנגד דמו בעינן ס' כנגד כל החתיכה והלב ואם אין שישים יש לאסור, וכתב שיש להקל באופן שישנו לב דבוק בחתיכה ונמלח ואיכא בה ס' נגד דמו וכתב שהמיקל בזה בהפ"מ או בע"ש לא הפסיד. ושכ"פ השפ"ד סוף או' ו' והב"ד מק"מ או' ו', וכתב שכ"ז לדעת רמ"א (סי' צב ס"ד) דאית ליה חנ"נ בכל האיסורים ואיסור דבוק אבל לדעת הש"ע (שם) דלית ליה חנ"נ ואיסור דבוק בשאר האיסורים יש להקל בנמלח לשער רק כנגד דם שבתוכו בכל גוונא לכבוד שבת או בהפ"מ ושכ"פ זב"צ או' ז, עכ"ד. מבואר מדבריו שאף באופן שהלב דבוק בחתיכה ונמלח והתבשל ללא קריעה, יש להקל לדעת השו"ע במקום הפסד כגון בהפ"מ או בערב שבת לשער רק כנגד הדם ולא כנגד כולו. ובלא נמלח נראה מדבריו שאין להקל אף בערב שבת ובמקום הפסד]
העולה לדינא
מותר לבשל לב על פלאנצ'ה (פלטה חשמלית) ויש להכשירו ע"י חתך בקצהו הנקרא 'ערלת הלב', ולאחר מכן ימלחנו היטב ואז ישהה אותו בכלי מנוקב עד כדי זוב כל הדם ממנו החוצה (זמן השהיה לדעת השו"ע -בשיעור מיל שהוא 18 דק', ולרמ"א לכתחילה שיעור שעה אחת) ואפשר גם לצלותו אחר שיכשירו ע"י קריעה ומליחה כאמור.
דינים נוספים:
אכילת לב אינה כדאית מבחינה מוסרית.
א. לב שהתבשל בלא קריעה ומליחה אפי' אם יש שישים כנגד הלב יש להחמיר ולאסור (כה"ח- כרמ"א) ויש להקל רק במקום הפסד מרובה כגון בערב שבת, ולא בהפסד מועט.
ב. במקום הפסד אם נמלח הלב והתבשל ללא מליחה יש להקל ולשער רק כנגד הדם שבו ואז מותר, ואף בלב שדבוק בחתיכה יש להתיר באופן הנ"ל.
ג. הלב צריך הדחה ב' פעמים ככל שאר חלקי הבהמה (כבד, ריאה, מח, טלפיים) ולב שהתבשל אחר שנמלח והודח רק הדחה ראשונה, יש להקל לאוכלו.
כבד
בכבד לא הותר בישול אלא קריעה ש"ו וצליה בלבד, ויש שנהגו כיום לצלותו ע"י רשת, ויזהרו ללבנה בין צליה לצליה.