שאלה

צלחות חדשות שלא נטבלו האם אפשר להתיר לאורחים להשתמש בדיעבד כדי לא לפגוע במארח?

תשובה

במקום כזה אפשר לאכול דהוי כדיעבד שלא נאסר המאכל.

מקורות

כתב הטור "הלוקח כלים חדשים מן הנכרי אסור להשתמש בהן עד שיטבילם טבילה הוגנת בלא חציצה במקוה של ארבעים סאה וכתב בספר המצות אבל לא במעין אף על גב דמעין מטהר בכלי טמא בכל שהוא בכלים הלקוחים מן הנכרים צריך מ' סאה ולא נהירא שאין להחמיר בטבילה זו טפי מבטבילת טמאה דלא ידעינן להך אלא ממנה".
וביאר הב"י "לוקח כלים חדשים מן הגוי אסור להשתמש בהם עד שיטבילם טבילה הוגנת וכו'. פשוט בסוף מסכת ע"ז (עה:) ומייתי מדכתיב בפרשת מדין (במדבר לא כג) אך במי נדה יתחטא כלומר מים שהנדה טובלת בהם דהיינו ארבעים סאה ופירשו בירושלמי (ע"ז פ"ה הט"ו) דטבילה היא כדי שיצאו מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל. ומה שכתב כלים חדשים לרבותא נקטינהו וכל שכן ישנים וכן מפורש שם בגמרא:
וכתב בספר המצות (סמ"ק סי' קצט) אבל לא במעין. פירוש אבל לא במעין כדין מעין שהוא מטהר בכל שהוא והוא שיהא כל גוף הכלי עולה בו דהיינו דוקא לענין טבילת טומאה אבל בכלים הלקוחים מן הגוים אף במעין צריך ארבעים סאה וטעמו של סמ"ק שמחלק בין טבילת כלי מטומאה לטבילה זו מפורש בדבריו (שם בהגהות סק"ד) משום דאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (שם) אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם דהיינו ארבעים סאה וליכא למימר היינו דוקא בכלי גדול אבל בכלי קטן סגי ברביעית דמקוה קודם שבטלו או במשהו דמעין כמו גבי טומאה דהא בתר הכי דרש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת דהיינו טבילה ומסיק דצריכי דאי כתיב וטהר הוה אמינא בכל שהוא קמ"ל במי נדה דבעינן ארבעים סאה והשתא הא דקאמר הוה אמינא בכל שהוא ליכא לפרושי פחות מרביעית דמקוה דהא אפילו לענין טומאה לא סגי בהכי וגם ליכא לפרושי במשהו דמעין ובכלי גדול דהא נמי אפילו לענין טומאה לא מהני כיון שאין גופן עולה בו אלא ודאי מיירי בכלי קטן דלענין טומאה סגי במשהו דמעין או ברביעית דמקוה קודם שבטלו אפילו הכי קאמר דלענין טבילה דלוקח מן הגוי בעי ארבעים סאה כמו נדה עכ"ל. ודינו של סמ"ק מדברי התוספות למדו שכתבו בסוף מסכת עבודה זרה (שם ד"ה מים) גבי מים שהנדה טובלת אף על גב דרביעית סגי להטביל מחטין וצינורות מדאורייתא היינו טבילת טומאה אבל טבילת כלי מדין חידוש הוא ובעי ארבעים סאה וכ"כ בתשובות הרשב"א (ח"ד סי' שיח) בשם ר"ת ז"ל (ספר הישר לר"ת חלק השו"ת סי' ח אות ב):
ומ"ש רבינו ולא נהירא דאין להחמיר בטבילה זו מבטבילת טמאה דלא ידעינן להך אלא ממנה. כלומר דכיון דלא ידעינן דכלי גוים בעו טבילה אלא מדכתיב בכלי מדין אך במי נדה יתחטא אין להחמיר בהם יותר מבנדה עצמה ויש לתמוה עליו שנראה שהוא תופס בפשיטות דנדה אינה צריכה ארבעים סאה במעין והרי ר"י אינו סובר כן וכתב רבינו בסימן ר"א (צה:) שלדבריו הסכים הרא"ש ז"ל (הל' מקוואות סו"ס א) וכיון שכן היאך כתב ולא נהירא שאין להחמיר בטבילה זו טפי מבטבילת טמאה שהרי לדעת ר"י והרא"ש אינו מחמיר בזו יותר מבטבילת טמאה".
כתב השו"ע בסי' ק"כ סעי' א' "הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכת או של זכוכית, או כלים המצופים באבר מבפנים, אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם במקוה או מעיין של ארבעים סאה".
וביאר הט"ז בס"ק ב' "ונ"ל פירוש דברי הטור בדרך זה דהך טבילה בכלי עובד כוכבים ילפינן לה בפרק בתרא דעבודת כוכבים ממה שנאמר וטהר ובאמת אין שום משמעות של וטהר שיהיה ע"י מים ואימא במידי אחרינא גם מה שאמרו שם דילפינן מן אך במי נדה אין בזה הכרע דפשוטו דקרא קאי על מי חטאת כדפרש"י בחומש אלא ע"כ אנו מפרשים הך וטהר דהוא ע"י מים כיון דכתיב בכלים טמאים במים יובא וטהר מזה אנו למדים במה מצינו דגם הך וטהר בכלי עובד כוכבים קאי ג"כ על מים ואחר שמפורש דוטהר קאי אמים אנו מפרשים גם מי נדה על מים שהנדה טובלת בהם וקמ"ל דלא סגי פחות ממ' סאה כנדה כדאיתא בגמרא ובטור גרסינן יותר מבטבילת טומאה ורצונו לומר כלים טמאים והכי קאמר כיון שאין אנו יודעים שטהרה במים בכלי עובד כוכבים אלא מטבילת כלים טמאים לא נחמיר יותר מהם לענין מעיין אלא במאי דגלי רחמנא לענין מקוה שתהיה כנדה".
טעה והשתמש בהם
איתא בירושלמי עבודה זרה פרק ה הלכה טו "הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי דברים שיודע שעושין בהן אוכל נפש כגון כוסות מדיחן וטהורין אבל יורות וקומקמין מגעילן בחמין וכולן שנשתמש בהן אף על פי שלא הטביל והגעיל ושף וליבן הרי אילו טהורין".
ופסקו הטור ביו"ד סי' ק"כ "אף על פי שצריך להטביל הכלי קודם שישתמש בו אם נשתמש בו קודם לא נאסר מה שנשתמש בו ויטבילנו עוד". וכתב הב"י "אף על פי שצריך להטביל הכלי קודם שישתמש בו אם נשתמש בו קודם לא נאסר מה שנשתמש בו וכו'. כן כתבו שם התוספות (ד"ה וכולן) והרא"ש ז"ל (סי' לו) וכתב הרא"ש דהכי איתא בירושלמי (ע"ז פ"ה הלכה טו) וכן כתב הר"ן (מ. ד"ה וכולן) בשם הראב"ד (ע"ז עה: ד"ה וכולן) וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פי"ז מהלכות מאכלות אסורות ה"ד)", כלומר דאין על דין זה אף חולק.
וכתב הרמ"א ביו"ד סי' ק"כ סעי' ט"ז "ואם עבר והשתמש בכלי בלא טבילה, לא נאסר מה שנשתמש בו, ויטבלנו עוד".
וכתב בביאור הגר"א בס"ק מ' "ואם עבר כו'. תוס' שם ד"ה וכולן כו' ואף לסברא שכתבו מיהו כו' היינו למ"ד נטל"פ אסור וכ"מ בגמ' שם דקאמר תני חדא כו' ולא משני מידי על טבילה וצ"ל או כסברא ראשונה דל"ד קתני ולא פריך אלא מהגעלה וליבון או כסברא האחרונה ואף שברא"ש שם בתחלת דבריו משמע די"ל דברייתא אחרונה לא קאי אלא אהגעלה וליבון פשטא דגמ' לא משמע כן ולא כתב אלא לרווחא דמילתא", כלומר כיון שהגמ' סתמה משמע שאיירי לא רק בכלי שצריך הגעלה אלא גם בכלי שצריך טבילה.
וביתר ביאור כתב בערוך השולחן בסעי' י"ז "אסור להשתמש בכלי קודם הטבילה ואם עבר והשתמש בכלי בלא טבילה לא נאסר מה שנשתמש בו ויטבילנו עוד, והטעם שלא נאסר מה שנשתמש בו דהא אפילו בכלי מבליעת איסור בן יומו כששימש בה היתר בצונן לא נאסר המאכל, והכא אפילו חמין כצונן דמי דהא אין כאן בליעת איסור, אלא הוא מצוה בעלמא שהתורה צותנו, ואף על גב דלשון הש"ס שם משמע דדמי להגעלה וליבון ע"ש מ"מ הסכימו כל רבותינו דאין המאכל נאסר בתשמיש שקודם הטבילה וכן בכלים אסורים שנלקחין מן העכו"ם דצריכין הגעלה או ליבון וטבילה ומשמע מלשון הש"ס שם דהטבילה צריך דווקא אחר ההכשר הסכימו כל רבותינו דוודאי לכתחלה צריך לעשות כן ובדיעבד אפילו הטביל קודם הגעלה וליבון מותר [תוס' שם ד"ה מגעילן ורא"ש] וכן מפורש בירושלמי דאין המאכל נאסר בתשמיש שקודם הטבילה".
ולכן היכא שיש לחוש שמארחים ייפגעו הוי כדיעבד ושרי
העולה
במקום כזה אפשר לאכול דהוי כדיעבד שלא נאסר המאכל.