שאלה
מה הדין של בית עסק שיש להם תעודה של מכירת חמץ ומכרו חמץ בפסח האם מותר לקנות מהם לאחר הפסח?
תשובה
אין לקנות לכתחילה ממקום של יהודים שמכרו חמץ בפסח ויש להם תעודת מכירה, ויש לחפש אחר מקומות שהוכח שמקיימים את ההלכה כדת וכדין. ובדיעבד אם קנה מהם [באופן שעשו את המכירה כדין] יש לו על מי שיסמוך.
מקורות
מקור דין המכירה
הנה עיקר הדין של מכירת חמץ נזכר לראשונה בדברי התוספתא (פסחים ב, ו): ישראל ונכרי שהיו באין בספינה, וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה, ע"כ. וכן הובא בדברי הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ד ה"ו) ז"ל, ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיעה שעה חמישית הרי זה מוכרו לעכו"ם או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה, עכ"ל.
בדורות קודמים, היו יחידים מוכרים את החמץ לנכרי באופן ישיר, אולם בדורות האחרונים שראו שמגיעים למכשולות שונות שאין המכירה מתבצעת כדת וכדין שאין המון העם בקיאים בדרכי הקנין תיקנו שרב המקום או בית הדין הם השלוחים למכור את החמץ לנכרי, ואף שבשד"ח (סי' ט אות ו' וז') פקפק על מנהג זה בשם כמה פוסקים, מכל מקום פוק חזי מאי עמא דבר וכיום המנהג הרווח לסמוך על מכירת החמץ של רב המקום ללא חשש. ובנוסף תיקנו בדרך הקנין לעשות 'שטר הרשאה' כך הובא בספר ראשית ביכורים, ובסידור פסח כהלכתו (פי"א ס"ד) שחתימת המוכר הוא לעיכובא בזה לדעת המקו"ח (סק"ח).
[ואגב הנידון יש לומר בעצם הדין אם שטר מכירה צריך שיהיה שייך למוכר בימינו שהרב הוא השליח למכירה של כל בני המקום כתב הגרי"ש אלישיב – אשרי האיש ח"ג פנ"א אות ו, שאף שהקצה"ח – סי' קצא סק"א כתב, ששטר קנין צריך שיהיה של המוכר מ"מ סגי בכך שיהיה שייך אף לשליח של המוכר ואין צריך קנין מיוחד לכל המוכרים]
ויש להעיר שבשו"ע (חו"מ סי' קפב) שא"צ קנין במינוי השליח – שהוא הרב בנידו"ד.
עיקר דין המכירה נועד בעיקרו לשלול כל חשש שאם ישנו חמץ שנשאר ולא ביער אותו קודם שעה שישית הרי הוא מוכרו לגוי. ממילא בנידו"ד לכאורה אדם שמכר כדת חמץ לפסח לגוי באמצעות הרבנות המקומית ומחזיק תעודת מכירה בבית העסק, ונמצא שמכר חמץ בפסח הרי שהתגלה הדבר למפרע שהמכירה שמכר את החמץ אינה אמיתית.
ובפרט במקום שיש חשש להימצאות חמץ בעין שהמכירה אינה מועילה לד"ז, אף שהחת"ס (שו"ת או"ח סי' קיג ד"ה ולפי"ז) כתב שהמנהג בכל תפוצות ישראל לסמוך על המכירה 'וכל המפקפק בכך ראוי לגערה' מ"מ כבר הובא שמנהג מרן החזו"א (דינים והנהגות פי"ז ס"כ) היה שלא לסמוך על מכירת חמץ בכל מה שנוגע לחמץ בעין. וכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל (הליכו"ש פסח פ"ו דב"ה אות יג ובאורחות הלכה הע' 43).
[לשאלת רבים בענין הקמח שנמכר לגוי אם מותר השימוש בו לאחר הפסח, יש להשיב, שאפשר להשתמש בו וכן היה מנהג מרנן החזו"א והסטפלייער – אורחות רבינו ח"ב אות יט. ואף שהשרו את החיטים במים קודם טחינתם, מ"מ יש להתיר להשתמש בהם אחר הפסח, וכ"כ הגרי"ש אלישיב- אשרי האיש ח"ג פס"ב אות ז והע' תקיח. ויש לציין שבמעשה רב שם אות קפא, אסר חיטים לתותים במים]
עסקים שיש להם תעודת מכירת חמץ והתגלה שמכרו חמץ בפסח
במשנ"ב (סי' תמח סקי"ז) כתב, שבקנין כל דהו סגי כיון דעכ"פ מגלה דעתו דלא ניחא ליה (בחמץ) ואסקיה מרשותו, עכ"ד. וכ"כ בחת"ס (שו"ת יו"ד סי' ש"י) שעיקר מכירת חמץ הוא גילוי דעת שהיהודי רוצה שהחמץ לא יהיה ברשותו ובכך שמסכים וגמר במחשבתו למכור את החמץ לגוי הרי מגלה בדעתו שאינו 'חפץ' בחמץ בפסח.
ומכך פסקו להלכה הרבה מהאחרונים (שד"ח, מע' חו"מ סי' ט' אות לה ע"פ שו"ת מהר"ם שיק סי' רה וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' כד ובשו"ת מנחת ש"י סי' מ' ובשו"ת פרי השדה ח"ג סי' קכה ובשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' רפח) שמקום שעשו בו מכירת חמץ קודם פסח כדין ובמשך ימי החג השתמשו או מכרו חמץ באותו מקום, הדין הוא שהמכירה בטילה למפרע שעיקרה של המכירה הוא גילוי דעת שאינו רוצה בחמץ, וכאן הרי הוכח שהוא רוצה בו.
ויש להוסיף שחמץ שנמצא ברשותו של אדם כזה אחר הפסח אסור בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח, כמובא בשו"ע (סי' תמח ס"ג) ז"ל, חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס ואם מכרו או נתנו לנכרי שמחוץ לבית קודם הפסח אף על פי שהישראל מכירו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני, עכ"ל.
ויש להוכיח מדברי השו"ע שכל מה שמהני דין המכירה הוא באופן שמכר ב'מכירה גמורה' שהיא לפי דברי המשנה ברורה לעיל תלויה בגמירות דעת וכאן הלא גילה בדעתו שאינו חפץ במכירה.
ויש להזכיר שבסידור פסח כהלכתו (פי"א סעי' יג) כתב כיון שכיון שחתם על המכירה אינו מועיל שהיהודי אומר שהתכוון בצחוק וכדו', שאינו מועיל ע"י דיבור להפקיע חתימה בשטר. ולכן אף שהרבה יהודים שאינם שומרי תומ"צ צוחקים על המכירה ואינם מתכוונים בפועל כיון שחתמו על שטר לא מהני מה שאומרים.
לעומת זאת, מצאנו דעות באחרונים שחולקים ומתירים, כן דעתם של שו"ת דברי חיים (ח"ב סי' מו) וכ"כ בשו"ת אגרות משה (ח"א סי' קמט וח"ב סי' צא) וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' לא) ועיקר סברתם להתיר שאף שהתגלה למפרע שאין גמירות דעת אין סיבה זו מספיקה לבטל את המכירה כיון שהמכירה נעשתה ע"י שמחייבים את הגוי בתשלום על החמץ שקיבל ומתקיימת בכל דרכי הקנייניים לכן המכירה שרירה וקיימת, ואף שכתב השד"ח (שם) לאסור באופן שהתגלה שמכר חמץ בפסח, מ"מ כ"ז הוא דווקא ל'מגדר מילתא' במקום שהחרדים לדבר ה' ושומעים בקול הרבנים אבל במקום שאם ידחו אנשים אלו ולא ימכרו את חמצם לגוי יש חשש שיתרבו איסורים עי"ז ויותר יהודים יכשלו שעבר עליו הפסח, ואדרבה אין לדחות כזה עבריין וצריכים לסייעו במה שאפשר ועיי"ש שהוכיחו כן מדברי שו"ע הרב (סי' תמב סי"ג) שבכך שמשתמשים בחמץ המכור לגוי המכירה לא בטילה שבזה נחשב רק בגדר גזל הגוי ותו לא מידי, ובפרט לדברי הרמב"ם (פ"ד קידושין ה"כ) ביהודי שרוצה לקיים את דבר ה' אלא שיצרו תוקפו וכו' עכ"ד.
ויש להעיר שאף לדברי המתירים מכירה כזו לגוי שמהני המכירה, ודאי שאף הם מודו שאין ראוי לקנות ממקום שאין להסתמך על המכירה שעשו באותו מקום.
ונראה שבמקום הצורך יש לחשוש לסברת השד"ח שהמכירה לא חלה במקום שעשו מעשה הסותר את מעשה המכירה.
מאידך יש לומר, שאפשר לפרש את דברי השו"ע 'מכירה גמורה' שהכוונה למכירה בקנין כסף שהוא קנין גמור ויש לדון אם קנין גמור מועיל בגוי כקנין בכלל.
בגמ' בבא מציעא (מח ע"ב) מביאה מחלוקת האם מעות קונות מיטלטלין או לא. מחלוקת זו הִנה רק לגבי מכירה מיהודי ליהודי, אך מכירה לנוכרי דינה להיפך מדין מכירה לישראל, מפני שאם מעות קונות בישראל אינן קונות בגוי, ואם מעות אינן קונות בישראל הן קונות בגוי, עכ"ד הגמ'.
והנה רוב הראשונים בסוגיא שם נקטו להלכה כרבי יוחנן דמעות קונות מדאורייתא, ולפיכך קניין מעות אינו מועיל במכירה לנוכרי. רש"י על הסוגיא פסק כריש לקיש, שמעות אינן קונות בישראל, ולכן הנוכרי יכול לקנות את החמץ בקניין מעות. אולם הרמב"ם מצד אחד נקט כרבי יוחנן, אך נראה ממנו שלדעתו מעות קונות גם לגוי.
גם לדעת הראשונים הסבורים שמעות קונות בגוי, כדי לבצע את קניין המעות, הגוי צריך לשלם את כל הכסף.
ויש להעיר, שאין במציאות שהגוי ישלם לרב המוכר את מלוא הכסף עבור החמץ שנמכר לו הפיתרון הקיים כיום הוא זקיפה ע"י 'מלווה' כלומר, שהגוי משלם תשלום חלקי בלבד, ואת שאר החוב מחשיבים לו כחוב ממוני אך כאמור לדעת רוב הראשונים קניין מעות כלל אינו מועיל במכירה לגוי.
קניין נוסף שישנו הוא קנין "חליפין' הנזכר בתוס' (קידושין ג) בשם ר"ת אך גם בזאת אינו מוסכם לכל הראשונים שם. קנין נוסף שאפשר להקנות לגוי בו הוא 'קניין אגב' כלומר שמוכרים לגוי מיטלטלין אגב קרקע, או אפילו למכור מיטלטלין אגב השכרת קרקע. אך מהתוס' (שם) נראה שקנין זה לוקה בחסר שלא ניתן להקנות קרקע בשטר – שהמנהג להשתמש כיום בשטר הרשאה. ובפרט שדעת התוס' דלא כרוב הראשונים, שקניין אגב מועיל רק מדרבנן. ולכן קשה לומר שאפשר להסתמך על קנין זה להפקיע את איסור "בל ייראה" ו"בל יימצא" שהוא מדאורייתא.
משמע שאף שיש דעות שקנין מועיל בגוי מ"מ קנין זה אינו כקנין רגיל הנעשה בכל מקום ובפרט במקום שיש חששות בחלות הקנין כנדון דידן.
ספק אם מכרו חמץ בפסח
כתב השד"ח (שם סי' ח' אות נט) שבספק לא קנסו לאחר הפסח לאסור את החמץ, ולכן במקום שיש ספק אם מכרו חמץ באותו עסק בפסח אין לחשוש בזה.
קניית מצרכים שאינם חמץ מגויים בפסח
כתב המהר"י עייאש (בית יהודה דף קח ע"א אות סח) שהמנהג פשוט שאין לקנות שמן או דבש מהגויים בתוך פסח כיון שמצויים פירורים של פת בתוכם, עכ"ד. ולפי"ז בקופסאות שימורים או מוצרים סגורים יש להתיר לקנות מגוי פסח. ונראה שיבודקם היטב שאין פירורים.
העולה לדינא
אין לקנות לכתחילה ממקום של יהודים שמכרו חמץ בפסח ויש להם תעודת מכירה, ויש לחפש אחר מקומות שהוכח שמקיימים את ההלכה כדת וכדין. ובדיעבד אם קנה מהם [באופן שעשו את המכירה כדין] יש לו על מי שיסמוך.