שאלה
יהודי שלא מכר חמיצו (ל"ע) לגוי לפני פסח. מאימתי אפשר להמשיך לרכוש ממנו מוצרים ללא חשש חמץ שעבר עליו הפסח?
תשובה
אין לקנות מוצרי חמץ בחנות של ישראל שלא מכר חמצו כדת כל זמן שהחמץ הישן קיים שם. אמנם כלפי שאר המוצרים בחנות שאינם חמץ, אע"פ שמעיקר הדין מותר לקנותם, יש להימנע מכך בכדי שלא יהא בכלל מסייע בידי עוברי עבירה.
ויהי רצון שהקב"ה יערה עלינו רוח טהרה ממרום אמן.
מקורות
א
במשנה פסחים (כ"ח.), תנן: "חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח – מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך שאר". ובגמ' (כט.), אסיק לר"ש דקנסא הוא מדרבנן, מפני דקעבר על ב"י וב"י. וכתב הרמב"ם הלכות חמץ ומצה (פ"א הל' ד'), "חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם, ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח". ופסקו כן בטוש"ע (סי' תמ"ח סעי' ג') .
וראה בכף החיים (אות ל'), שהוסיף וז"ל: "אסור בהנאה. בין לו בין לאחרים. ארחות חיים אות ט"ל, הרשב"ץ בספר מאמר חמץ דף כ"ו ע"ג, הר"ן פרק כל שעה, פרי חדש, מטה יהודה, ערך השלחן אות ב' ובספרו חקת הפסח אות ד', רבינו זלמן אות א'. ואפילו אם לא ידעו בו האחרים צריך להודיעם שלא יאכלו ממנו. שו"ת חיים שאל חלק ב' סימן ל"ח. והביאו שערי תשובה סוף אות ט"ו. וכן כתב חקת הפסח אות י"א". ע"כ.
הן אמת שבגמ' חולין (ד.), נתבאר דחמצן של עוברי עברה אחר הפסח מותר מיד, מפני שהן מחליפין חמצן בחמץ של הגוי, דלא שבקי היתרא ואכלי איסורא. אמנם בנדון דידן שידוע שלא מכר את חמצו, אע"פ שאין לו שום טירחא בדבר, א"כ חזינן דקאכיל איסורא, והוי מומר להכעיס דבהפקרא ניחא ליה, כמבואר בפרש"י (ד"ה תניא דמסייע), ולכן אסור להנות מחמץ שלו שעבר עליו הפסח.
ב
אחר כותבי זאת דבר חידוש להלכה חזיתי בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' נ"ד), דיצא ללמד זכות על השותים יין שרף שהוא חמץ שעבר עליו הפסח, השייך ליהודי מומר שלא מכר חמצו כדין, ורבים מאחינו בית ישראל יראים ושלמים שותים מיי"ש זה. בדבריו כתב כמה צדדים וסניפים להקל בדבר, ובתחילה הביא מספר מגן האלף (סי' תמ"ח), דפתח בשאלה, דמה הועילו חכמים בתקנתם לקנוס החמץ שעבר עליו הפסח, הרי אם המשהה חמצו במזיד לא אכפת ליה מאיסור דאו' דב"י, כ"ש דלא אכפת ליה כלל מאיסורא דרבנן, ואין לומר דעיקר התקנה שאסרוהו לאחרים, דהא חמצן של ע"ע שרי לאחר הפסח, דבוודאי מחליפין חמצן בשל עכו"ם (ראה לעיל סוף אות א' דברי הגמ' בחולין). א"כ נמצא דלא הועילו בקנס הזה כלום.
על כן ביאר דצ"ל דודאי אף על גב דשהייה היא מה"ת כיון דלא עביד מידי לא משמע ליה איסורא כ"כ אם יהיה מותר אחר הפסח לכן עשו חז"ל גדר לאסור החמץ ולהא מסתמא לא חשידי שיעבור עליו ויבטלנו אפ"ה או שיאכלנו דכיון שעשאו חז"ל איסור עליו לא משהי ליה ע"ד לעכבו אח"כ דלא חשיד על זה ומעתה צדקו דברי ר' יונה דבשלמא בשאר ביטול איסור שכל הקנס הוא מפני שביטל האיסור שפיר י"ל דבמזיד אסור אבל בחמץ אחר שאסרוהו חז"ל ואעפ"כ השההו נמצא דק"ל בדרבה מיניה דעבר אדאורייתא ועיקר הקנס בשביל עבירת בל יראה ואם הוא באמת עבר א"כ אף אם נאסר עליו בביטולו במזיד לא ימנע מלהשהותו בשביל זה אמור מעתה דלא שייך קנסא רק במי שהוא בכלל ישראל שנוכל לומר שקנס האיסור יגרום לו מניעת השהיה אבל מי שיצא מן הכלל לגמרי שהוא כנכרי לכל דבריו לביטול רשות א"כ לא שייך ביה הקנס שהרי בודאי לא יחליט מלהשהות בשביל הקנס דקים ליה בדרבה מיניה וכו' אבל מי שיצא מן הכלל הרי הוא כנכרי לענין זה שאינו מבני ישראל שיועיל גדר למנוע האיסור ע"כ.
יוצא שמומר אינו בכלל הקנס של חמץ שעבר עליו הפסח, דחכמים קנסו לאחד ששומע לנו לבער חמצו מן הבית, ובכדי שלא יתיר לעצמו להשאיר מן החמץ בבית קנסוהו שלא להנות המנו. אך אחד כזה שלא ביטל ולא הפקיר את חמצו כלל, ובמזיד ושאט נפש השאיר חמץ בפסח, אין טעם לאוסרו עליו.
וראה עוד בדבריו שהביא להקת פוסקים, שמדבריהם נשמע שמומר אינו בכלל הקנס של חמץ שעבר עליו הפסח, וכדעת המגן האלף הנ"ל, וז"ל:
"והנראה דדעת הגאון ז"ל דבמומרים ומחללי שבתות בפרהסיא מעולם לא קנסו חז"ל לחמצם שעבר עליהם הפסח וכן ראיתי בשו"מ מ"ת ח"ד סי' י' שכתב וז"ל דלענין זה שנקנוס לכל העולם בעבור המומר בודאי לא שייך לקנוס כיון דלהמומר בעצמו לא שייך למקנס דבודאי לא ישמע לנו וימכור החמץ לנכרים ולא יגיע לו הפסד מזה ולמה נקנוס להישראל בחנם ע"ש ובשד"ח מערכת חו"מ סי' ט' אות א' הביא בשם מקום שמואל שחולק על הט"ז שפסק שאסור למכור לישראל מומר חמצו ופסק דאם עבר הישראל ומכר לו חמצו הרי ממכרו קיים ומקרי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח ומותר אחה"פ אפילו באכילה ומה שאמרו דמומר אף על פי שחטא ישראל הוא זה אמרו רק לענין דאסור להכשילו באיסור אבל ישראל מומר לגביה נפשיה הרי הוא חשוב כנכרי גמור עכתו"ד
וכבר הארכתי בזה לגדול אחד בהא דישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, והבאתי בשם מוהר"ם מרוטענבורג שחטא משמע דוקא שוגג והרדב"ז והתה"ד תשו' רכ"ג ס"ל דרק לענין קדושין החמירו אבל לשאר דברים הוי כגוי גמור ודעת מהרשד"ם א"ע סי' מ"ד ומהר"י מינץ ומהר"י חביב ס"ל דאפילו לענין קדושין הוי כגויים ולא תפסו בהו, ועיין שמלה לצבי שהביא חבל פוסקים שס"ל כן דדין עכו"ם להם בין לקולא ובין לחומרא עיין א"ע סי' מ"ד ס"ט ועיין מג"א סי' קפ"ט ס"ק א' וח"ס או"ח סי' קט"ז ובמקום אחר הקשתי לכאורה מגמ' יבמות ט"ז שאמרו נכרי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו וי"ל וח"ס או"ח סי' קצ"ח כתב כללא דמילתא כאלו נמחה שמו מישראל ועיין ביאור הלכה או"ח סי' תר"ח ובביאור יעקב ובש"ע הרב סי' תרמ"ח.
ועיין מעדני שמואל סימן קי"ד ס"ק כ"ח שהביא דברי השד"ח וכן הביא שם בשם סדר מכירת חמץ מבעל נוב"י המובא בתשו' שיבת ציון (ובאמת עיינתי שם ולא מצאתי בשיבת ציון) ושכן הסכים הרב חכמה ומוסר. והרי יש לן כל אלו הפוסקים שס"ל דמומר לא שייך קנסא בחמץ שעבר עליו הפסח".
אך בשלהי דבריו אף שהעלה להתיר, כתב לסייג, וז"ל:
"אמנם ודאי הירא לדבר ד' אין לו לכנס בפירצה דחוקה ולקנות דברים בכלל מן הני בריוני ואפי' שאר מאכלים כי הם אינם נאמנים לשום דבר וגרועים הם מעכו"ם לענין נאמנות בכשרות כמבואר בש"ע יו"ד דישראל מומר גרע מעכו"ם והשי"ת ישפות עלינו ברכה מעתה ועד עולם. ויערה עליהם רוח ממרום". ע"כ.
מ"מ רוב הפוסקים האחרונים ומורי ההוראה לא כתבו והורו להקל כדבריו, ואם היה נראה להם היתר זה לא הוי שבקי מלאומרו לנו, ולא חילקו כלל באיסור חמץ שעבר עליו הפסח, בין מומר לשאר אינשי, ולכן הנראה שיש להחמיר בזה בכל מקרה, אם לא במקום הפסד מרובה שאז יש לדון בכל מקרה לגופו.
ג
עתה הבוא נבוא לבאר הדין בדמים שניתנו בעבור החמץ שנאסר מחמת שע"ע הפסח. הנה הש"ע (סי' תמ"ג סעי' ג'), פסק דשרי מפני שאין החמץ תופס דמיו. וראה במשנה ברורה שכתב דמותר היינו אפילו למי שקנהו גופא, וכ"ש דלאחרים שרי ליהנות מאותו דבר.
וראה שהוסיף דדעת המחבר לאו דברי הכל הוא, דיש מגדולי הפוסקים שסוברין דאע"ג דלאחרים שרי ליהנות מחלופי חמץ, דחמץ אינו תופס דמיו בדיעבד, מ"מ לבעל החמץ עצמו קנסו רבנן שלא יהנה מן הדמים, כיון דעביד איסורא, ואינו מותר לדידיה, אלא בשמכרו או החליפו אחרים חמצו שלא בידיעתו, ויש להחמיר כדעת פוסקים אלו שלא במקום הפסד מרובה. ודע עוד דאף לדעה זו אם עבר וקנה מן הדמים איזה דבר, מותר ליהנות מאותו הדבר, דהוי חליפי חליפין ושרי.
ועיין עוד בכף החיים (אות ל"ב), דביאר דכל זה דשרי היינו בחליפי חמץ דוקא, אך החמץ גופא אסור אפילו נתחלף וניתן לישראל אחר, מ"מ באיסורו הראשון קיימא.
ד
בתשובה לשאלה עד מתי אסור לקנות חמץ בחנות של יהודי שלא מכר חמצו, אם עד י"ד או כ"ב אייר, לפי כל המבואר לעיל משך הזמן בנידון זה אינו רלוונטי, משום שהחמץ נאסר בהנאה לעולם, וכל עוד שידוע שהחמץ הוא חמץ ישן אסור לקנותו, ובעבר וקנהו צריך לבערו.
כאן המקום להבהיר, דהאידנא שבכל מקום, מדינה ומדינה ועיר ועיר, נוהגים בעלי החניות והמפעלים המחזיקים חמץ למכור חמצם ע"י הרבנות המקומית או ע"י בה"ד לגוי כדת, ונותנים למוכר אישור על המכירה, חסרונה של תעודה זו בחנות או המפעל מוכיחה בעליל שהמוכר לא מכר חמצו כדת, ולא הוי בגדר ספק בעלמא שדנו הפוסקים להקל , ודינו של החמץ בביעור.
כלפי שאר המוצרים הנמכרים בחנות הנ"ל שאינם חמץ, אף שמעיקר הדין מותר לקנות המנו, מ"מ יש להימנע מכך בכדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה.
העולה מן האמור:
אין לקנות מוצרי חמץ בחנות של ישראל שלא מכר חמצו כדת כל זמן שהחמץ הישן קיים שם. אמנם כלפי שאר המוצרים בחנות שאינם חמץ, אע"פ שמעיקר הדין מותר לקנותם, יש להימנע מכך בכדי שלא יהא בכלל מסייע בידי עוברי עבירה.
ויהי רצון שהקב"ה יערה עלינו רוח טהרה ממרום אמן.