שאלה
מהיכן מומלץ לשאוב "מים שלנו"?
תשובה
לכתחילה עדיף לשואב מנהר מאשר מבאר או מעיין והטעם, כיון שמקום נביעת המים הוא חם, אמנם במקום שאי אפשר או בזמן הפשרת שלגים יש לשואב מבאר או מעיין.
ולכן לגבי השאלה עדיף לשואב מהמשך הזרימה.
מקורות
איתא בגמ' פסחים מ"ב ע"א "אמר רב יהודה: אשה לא תלוש אלא במים שלנו. דרשה רב מתנה בפפוניא. למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו ואתו לגביה, ואמרו ליה: הב לן מיא! אמר להו: אנא במיא דביתו אמרי".
וכתב הטור בסי' תנ"ה "אין לשין אלא במים שלנו לרש"י לאו דוקא שלנו לילה אחת אלא שעבר עליהם י"ב שעות משנשאבו, ולפי' ה"ר אליעזר ממי"ץ צריך שלא יהו במחובר משנכנס הלילה שבלילה מעיינות רותחין והשואבן בערב עם שקיעת החמה מותרין מיד, כתב א"א הרא"ש ז"ל וכן עמא דבר לשואבן בין השמשות ואם העת הוא חם ישימם במרתף שהוא קר ואם העת קר יניחם באויר כי המרתף הוא חם", כלומר דנחלקו אם בעינן שישהו י"ב שעות או די שלא היו מחוברים בתחילת הלילה.
וכתב הב"י לבאר מחלוקתם "ופירש רש"י (ד"ה שלנו) מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין ימות הגשמים הם כדאמרינן במי שהיה (צד:) בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין הילכך מלינן בלילה ומצטננין וכתב הרא"ש (סי' ל) וז"ל פירש רש"י מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין הוא ימות הגשמים (וכו') וחמה מהלכת בשיפולי רקיע הילכך ממלא מבערב ומצטנן עד למחר כתב אבי העזרי (סי' תפה) לפי טעם זה השואבן בבוקר ומניחן עד הערב שפיר דמי אבל ר' אליעזר ממיץ (יראים השלם סי' נב עמ' 22) היה מפרש הטעם לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ הילכך אין להם תקנה אלא שלא יהו הלילה במחובר ולפי זה השואבן בתחלת הלילה מותרים מיד ואסור לשאבן אחר תחלת הלילה עכ"ל. ומתוך דברים אלו יתבאר לך שמה שכתב רבינו והשואבן בערב עם שקיעת החמה מותרים מיד אינו אלא לדעת ר' אליעזר ממיץ אבל לדעת רש"י לעולם אין להם היתר עד שיעבור עליהם י"ב שעות בתלוש".
וכתב עוד הטור "כתב רש"י בתשובה אין לשין אלא במים שלנו שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להן אלא מי בורות ומעיינות שהן רותחין, ויראה מדבריו שבמי נהרות אין לחוש, ומ"מ אין להקל אלא אפי' במי נהרות אין ללוש, אא"כ לנו וכן יראה מלשון בה"ג שאינו מחלק שכתב ולא מיבעיא במיא דפושרי דאסור למילש בהו אלא אפי' במיא דנהרא דמלו ביומייהו אסור ללוש בהו עד דבייתי", כלומר שהיה סברא לומר שבמי נהרות לא צריך להמתין בכלל כיון שהם כל הזמן זורמים, ומכל מקום סיים להחמיר דלא מצינו חילוק זה בגמ'.
למעשה פסק השו"ע סי' תנ"ה סעי' א' "אין לשין אלא במים שלנו, בין שהם מי בורות ומעיינות, בין שהם מי נהרות, ושואבין אותה מבעוד יום (סמוך לבין השמשות), (ד"ע והגהות מיימוני פ"ה), או בין השמשות. ואין לשין בהן עד שיעבור הלילה כולה. ויכולים לשאוב יום אחד לימים הרבה; ואם הזמן חם יניחם במרתף שהוא קר. ואם הזמן קר, יניחם באויר כי המרתף הוא חם. וצריך להשכים ולהכניסם לבית קודם שיזרח השמש, ואפילו ביום המעונן", כלומר ששפסק שאין חילוק בין נהר לבאר, וכן פסק כשיטת רש"י שבעינן שילונו כל הלילה.
וביאר הכה"ח בס"ק ו' "אין לשין אלא במים שלנו. ר"ל שלנו בתוך כלי אחר שאיבתן. והטעם פירש רש"י (פסחים מ"ב ע"א) מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין ימות הגשמים הם ובימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין הלכך מלינן בלילה ומצטננין עכ"ל. ויש מפרשים הטעם לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ ומחממת המעיינות הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר כמבואר בבית יוסף יעו"ש. ובדרשות מהרי"ל כתב שצריך שיצטנן המים עשרים וארבע שעות קודם לישה שתים עשרה שעות היום בהיותם מחוברים בבאר שהשמש רחוקה מהם ושתים עשרה שעות בלילה אחר שאיבתן יעו"ש".
וכתב המשנ"ב בס"ק ד "סמוך לבין השמשות – דלכתחלה ראוי ונכון לשאובן בין השמשות ממש כדי שיצטננו המים במחובר י"ב שעות ביום שהמעינות צוננין ביום וי"ב שעות באויר בלילה, אלא מפני שא"א לכיון ממש בין השמשות רשאי לשאוב סמוך לבין השמשות, ואין להקל לכתחלה לשאוב הרבה מבעוד יום, וכ"ש שלא לאחר לשאוב אחר כניסת הלילה, ומ"מ בדיעבד שנשאבו הרבה מבעוד יום, אין להחמיר ויכול ללוש בהם לכתחלה אחר לינת לילה, ועיין בה"ל וכן אם שאבן בלילה קודם חצות מותר ללוש בהם למחר לכתחלה, אך צריך להמתין י"ב שעות מעת ששאבן", כלומר שהחמיר בשני דברים א. דבעינן י"ב שעות שינוחו, ב. שישאב בבין השמות אמנם בדיעבד ששאב מבעוד יום כשר.
והטעם כתב בבה"ל ד"ה "מבעוד יום – דע דמה שכתב בהג"ה סמוך לבין השמשות לאו לדעת המחבר כתב כן אלא דעת עצמו הוא וכמו שמבואר בדרכי משה, אבל להמחבר מותר לכתחלה לשאוב ביום בכל שעה שירצה, ובלבד שימתין מללוש בהם עד למחר. וכמו שמבואר דעתו בב"י וכן נקטו לעיקר הגר"א בביאורו והפר"ח והמאמר מרדכי, ולהכי כתב המאמר מרדכי דהיכא דאיכא קצת דוחק שפיר דמי למימלא ביממא בעוד היום גדול כיון שלדעת מרן ז"ל שפיר דמי למעבד הכי לכתחלה".
וכתב על זה הכה"ח בס"ק ח' "ונ"ל פשוט דלכתחלה יש לחוש ולשאבן בין השמשות או סמוך לו לחוש לסברת הרא"ם ז"ל וסברת מור"ם ז"ל וסברא שלישית שהביא הגהות מיימוניות כמו שכתב בבית יוסף, אבל בדאיכא קצת דוחק וכיוצא שפיר דמי למימלא ביממא בעוד היום גדול כיון שלדעת מרן ז"ל אפילו לכתחלה שרי למיעבד הכי, ואף שהט"ז מסיק דעדיף טפי לאחר מלהקדים כדעת מרן ז"ל עיקר ובתריה גררינן. מאמר מרדכי אות ב'. וכן כתב הגר"א דמה שכתב השלחן ערוך מבעוד יום או בין השמשות ר"ל רק שלא ישאבו אחר התחלת הלילה, אבל בעל הגה חשש להמחמירין וכתב סמוך לבין השמשות ולא מבעוד יום, אבל מסתימת כל הפוסקים וכן מלשון הגמרא משמע כדעת השלחן ערוך, וכן משמע מלשון הרי"ף שכתב שנשאבו בו ביום עכ"ל. וכן פסק הפרי חדש דיכול לשואבן ביום אימתי שירצה ורק צריך שילינו כל הלילה וכתב וזה דעת השלחן ערוך יעו"ש. וכן כתב אשל אברהם אות א' דלדעת השלחן ערוך אף בחצי היום שפיר דמי ודוקא שלא לאחר בלילה, והרב שהגיה סמוך לבין השמשות וכו' פליג עליה יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו דדבר פשוט הוא דלכתחלה יש לחוש לסברת מור"ם ז"ל ודעמיה ולשואבן דוקא בין השמשות או סמוך לו. וכן הוא דעת האחרונים".
וכתב עוד הכה"ח בס"ק י"ד " ואין לשין בהם עד שיעבור הלילה כולה עיין בית יוסף שכתב דשלש מחלוקות בדבר, דלדעת הר"א ממיץ אם נשאבו בין השמשות מותר ללוש בהם מיד, ולדעת רש"י כל ששהו י"ב שעות אחר שנשאבו מותר ללוש בהם ואם נשאבו מבעוד יום מותר ללוש בהם אחר י"ב שעות אפילו אם הוא קודם עמוד השחר, ולדעת הריב"ן בין שנשאבו בין השמשות או בתחלת היום וכיוצא צריך שילינו כל הלילה בבית משום דסוף הלילה דהיינו קודם עמוד השחר גורם הצינון ולפיכך אסור לאפות קודם עמוד השחר ואם אפה ראוי לאסור יעו"ש. וכן הסכים הפרי חדש לפירוש בית יוסף וכתב ודלא כהב"ח יעו"ש. ולפי זה השואב בין השמשות ואינו לש בו עד שיעבור י"ב שעות ועמוד השחר זהו אליבא דכולי עלמא, ואם שאבו מבעוד יום ואינו לש בו עד עבור הלילה כולה דהיינו י"ב שעות ועמוד השחר זה מותר רק לדעת רש"י וריב"ן וזהו פסק השלחן ערוך, ואם שאב בין השמשות ולש אחר עמוד השחר קודם ששהה י"ב שעות כגון שהלילות קצרים זה מותר רק לדעת הרא"ם וריב"ן ולא לדעת רש"י. ועל כן לכתחלה יש לשאוב דוקא בין השמשות ואין ללוש בו עד לאחר שיעבור עליו י"ב שעות ועמוד השחר כדי לצאת אליבא דכולי עלמא, ובשעת הדחק יש להתיר אחר עמוד השחר אף על פי שלא עברו י"ב שעות. וכן כתבו האחרונים. ואם יש הכרח לאפות קודם עמוד השחר צריך לשאוב בין השמשות של הלילה שלפניו".
נהר
וכתב עוד הרמ"א "לכתחלה יש לשאוב מן הנהרות ולא מן הבארות (אשירי ומרדכי); אבל כשהנהרות גדולות מהפשרת שלגים וגשמים טוב יותר לשאוב מן הבארות", והטעם הוא דיש דעות שבנהר אינו חם כמבואר.
וכתב המשנ"ב בס"ק ט"ז "מן הנהרות – מפני שהחמה מהלכת ביומי ניסן תחת הקרקע ולכן הבארות רותחין קצת, משא"כ בנהרות נהי דבמקום נביעתן הן רותחין מ"מ כשנמשכו למרחוק מתקררים", וא"כ משמע שאם לא הולכים למרחוק דינם כמי באר.
וכן כתב הכה"ח בס"ק ל"א "לכתחלה יש לשאוב מן הנהרות וכו'. דרש"י כתב בתשובה דעיקר הקפידא במים שלא לנו הוא במעיינות ובורות דהם רותחים, אבל לא נהרות, שבניסן אין החמה מהלכת במים, אלא שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ומעיינות, והכלבו כתב על זה דאין זה כלום שאף בנהרות המושכים מכה עליהם חום השמש ביום ומתחממין, ועל כן טוב על כל פנים לכתחלה לשאוב מהנהר כל זמן שאפשר. ט"ז ס"ק ב'. ועיין טור ובית יוסף שהביא דברי תשובת רש"י הנז' ודברי הכלבו יעו"ש".
עכ"פ וודאי שעדיף לא לשואב ממקום נבעיתם אלא ברחוק קצת, אמנם אין זה מעכב ובפרט לדעת מרן אין חילוק.
העולה
לכתחילה עדיף לשואב מנהר מאשר מבאר או מעיין והטעם, כיון שמקום נביעת המים הוא חם, אמנם במקום שאי אפשר או בזמן הפשרת שלגים יש לשואב מבאר או מעיין.
ולכן לגבי השאלה עדיף לשואב מהמשך הזרימה.