שאלה
בחור מתארס היום ורוצה לתת טבעת לכלתו
ושמע שיש בעיה בנתינה כי חוששים לקידושין
מדובר כמובן בלי עדים ובלי להגיד הרי את מקודשת?
האם יש פיתרון?
תשובה
לכתחילה אין לבחור לתת לבחורה טבעת וכדו' ושאר דברים של חיבה ואהבה כגון טבעת, וכ"ש אם היא כבר משודכת איתו.
וודאי שאין לומר לשון של ספק קידושין כמו תנישאי לי וכדו' בשעה שנותן לה את הטבעת.
וודאי שאין לגעת בה כדי להניח עליה את הטבעת.
אלא יניח בפניה את הטבעת, והיא תקח, או שיבהיר מראש שאין כוונתו לשם קידושין, {ולא יאמר תנשיאי לי בעת נתינת הטבעת}.
מקורות
סובלנות
איתא בגמ' קידושין דף נ עמוד ב "אמר רב פפא: באתרא דמקדשי והדר מסבלי – חיישינן, מסבלי והדר מקדשי – לא חיישינן. מקדשי והדר מסבלי, פשיטא! לא צריכא, דרובא מקדשי והדר מסבלי, ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי, מהו דתימא ניחוש למיעוטא, קא משמע לן",
כתב השו"ע אבן העזר סי' מ"ה סעי' א' "מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה אחר שתתארס, ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה, חוששין שמא נתקדשה וצריכה גט מספק, אף על פי שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונות אלא קודם הקידושין, (אעפ"י שלא שלח הסבלונות בעדים) (טור וכ"כ הר"ן פ"ב דקדושין). ומקום שנהגו כלם לשלוח סבלונות בתחלה, ואחר כך מקדשים, (אעפ"י שלפעמים שולחין דרך מקרה אחר קדושין, הואיל ואין מקפידים בכך) (שם בהר"ן) וראו סבלונות, אין חוששין לה. ורש"י פירש שחשש הסבלונות הוא שמא הם עצמם ניתנו לקדושין", כלומר שיש שני פירושים אם החשש שמא קידשה לפני הסובלנות ולכן באתרא דלא נהגי אין חשש לבין שיטת רש"י שמא כוונתו לקדשה בזה.
וכתב הרמ"א "ולכן אפילו יש עדים שלא קידשה כבר, חיישינן שמא הסבלונות לשם קידושין. ויש לחוש לשני הפירושים להחמיר (טור)", וסייג הדברים "וכל זה ששולח סתם, אבל אם פירש בהדיא ששולח לה לשם סבלונות, ליכא למיחש לפירש"י (הר"ן פ"ב דקדושין). וכל שכן אם אמר ששולח לשם דורון בעלמא, אפילו אמר שהחתן שלח לכלה (מהרי"ק שורש קע"א). וכל זה מיירי בדשידך תחלה, אבל בלא שדוכין ליכא למיחש, לכולי עלמא (רשב"א אלף רכ"ג)".
וכתב עוד הרמ"א "וכל היכא דחיישינן, אפילו אמרו שניהם שלא כיונו לשם קדושין (הר"ן ומהרי"ק שורש כ"ח) ונשבעו על זה, אינם נאמנים (ת"ה סי' ר"ז). י"א דכל סבלונות ששלח מיד אחר השדוכין יום או יומים, אין לחוש להם כלל. ואפילו שלח לה אח"כ, ג"כ, דמאחר ששלח לה תחלה אנו רואים דמסבל ואח"כ מקדש, ואין חוששין לסבלונותיו (מהרי"ק שורש קע"א). וכל חששא דסבלונות אינו אלא להצריכה גט לכתחלה, אבל אם כבר נשאת, לא תצא, ואזלינן בספיקא להקל (שם). י"א דאם לא שלח לה הסבלונות בעדים אין חוששין לפירוש רש"י שהסבלונות הן עצמן לקידושין, ואפילו למאן דאמר המקדש בעד אחד חוששין לקדושין, בסבלונות ליכא למיחש (מהרי"ק שורש כח, וק"א, וקע"א). ויש מחמירין אם שלח בעדים, אף על גב דלא היו עדים בנתינה לאשה (ת"ה סימן ר"ז). י"א דכל זה מיירי דהכלה קבלה הסבלונות בעצמה, אבל במקום שדרך הכלות שאין מקבלין הסבלונות, רק אחר מקבל להן, אין חוששין להם (מהרי"ק שורש קע"א). וי"א שאין לחלק בין שלח לה הסבלונות או אם החתן נותן לה בעצמו, וכן עיקר (הרשב"א אלף ק"פ וקפ"ח), ודלא כיש מי שהחמיר לומר דבמקום שהחתן בעצמו נותן לה חוששין בכל ענין (תשובת מהר"ם"
וכתב הב"ש בס"ק א' "הטעם הוא לפרש"י חיישינן שמא הסבלונות הם הקדושין אף ע"ג דלא היו מתעסקים בעניני קדושין ולא אמר כלום שנותן לשם קדושין מ"מ יש חשש קידושין כיון שהיה גמר שידוכין ביניהם, ועיין סי' כ"ז שם הביא בהג"ה בשם המ' אם נתן לאשה בשתיקה והם אומרים שהיה כוונתם לשם קידושין חוששין לשם קידושין" כלומר דלרש"י חוששין דווקא כשדיברו בענייני קידושין,
וכתב עוד "ולתוספת לא אמרי' דסבלונות הם הקדושין אלא החשש הוא שמא קודם לזה קידש אותה, ויש כמה נ"מ בין פרש"י לפי' תוס' ואכתוב בקיצור, לפרש"י החשש הוא דקידש אותה בסבלונות לכן אין לחוש אא"כ כששלח ע"י עדים אבל בלא עדים אין חשש ולתוס' אפילו אם שלח בלא עדים יש לחוש שמא קידש אותה כבר, ואם הוא אומר דקידש אותה בסבלונות תו ליכ' חשש של תוס' דהא הוא טוען טובתו ואומר דקידש אותה בסבלונות ולא קודם לכן תשו' רמ"א סי' ל' ואם הסבלונות היו שאולים לשם סבלונות ל"ח לחשש של רש"י דקידש אותה אם הסבלונות שם, ואם שולח עם ע"א וליכ' חשש שמא קידש אותה כבר אין חוששין לחשש דרש"י כי לא מחמירים תרי חומרות חומר' של רש"י וחומר' של הסמ"ג דחוששין לקדושין לפני ע"א ואם איכ' למיחש שמא קידש אותה כבר חוששין לקדושין, ואם שלח ב' פעמים כל פעם עם ע"א אין מצטרפים והיינו בכה"ג דליכא חשש מקודם… ואם אבי החתן שלח לתוס' יש לחוש שמא בנו כבר קידש אותה ולפרש"י ליכא חשש ריב"ש סי' תע"ט".
ט"ז אבן העזר סימן מה ס"ק א "מקום שנהגו לשלוח וכו'. מה שיש לדקדק בלשון סעיף זה אכתוב בסוף סי' זה בענין מחלוקת שבין רש"י לתוס' בשם ר"ח הוא בענין זה דלרש"י הוה החשש דהסבלונות בעדים עצמם הם הקידושין וזהו במקום דמקדשי ואח"כ מסבלים ולר"ח החשש כיון שמסבל והוא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן שמא כבר קדשה, והלכו העדים למדינת הים. וכתב הטור נפק"מ דלרש"י אין חשש אלא אם שלחה בעדים דאלו בלא עדים אין שייכות קידושין, וכתב מהרי"ק שורש כ"ח ואפילו עד א' לא מהני ולר"ח אפילו אם שלח בעדים הסבלונות חיישינן שמא כבר קידש בעדים וממילא אם יש עדים שלא קידש ולא שלח לקידושין כבר אין חשש מכח הנהו סבלונות, עוד יש פלוגתא בין רש"י לר"ח בגירסא בגמ' דלרש"י ברוב מסבלי תחילה אזלינן לקולא ולר"ח דוקא באם כולי מתא מסבלי תחילה לא חיישינן אבל אם המיעוט מקדשין תחילה חיישינן למיעוט משום חומרא אשת איש ומסקנת הטור כחומרא של שני הפירושין האלו וכתב הרשב"א בתשובות הביאה ב"י דלשני הפירושין אין חשש מחמת סבלונות אלא אם כן שידך תחילה דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו דאין זה נזהרות מלקבל דורון מיד איש או שלוחו עוד יש נפק"מ בין רש"י לר"ח דלרש"י אם אומר בפירוש בשעת הסבלונות שהוא שולח אותם לשם סבלונות אין חשש ולר"ח יש חשש", כלומר דבעינן שישתדכו קודם וראה לקמן שנבאר אם אמר לה לשון של קידושין אם יש בזה בעיה.
וכתב האבני מלאוים בס"ק ג' "ששלח לה סתם. ז"ל ב"ש כתב בתשובת מוהרי"ק שורש ק"ע ובתשו' מוהר"ם לובלין סי' פ"ב דוקא כשאומר בלשון חבה אז חיישינן לקידושין משמע אם שולח סתם ולא אמר כלום אין חוששין, לפ"ז אם אמר לדורון או לסבלונות אין חוששין אפי' אם דיבר לשון חבה עכ"ל.
והמעיין בתשובת מוהרי"ק נראה מבואר להיפך וז"ל שם בסי' ק"ע ועוד נראה לענ"ד דע"כ לא חיישינן לסבלונות לרש"י שהם עצמם קידושין אלא היכא שהוא נותן סתם או שאומר משום אהבה וחבה וכיוצא בזה דמשמע קצת לשון קידושין אבל כשהוא נותן לה בלשון דורון בלבד בהא מודה רש"י שאין לחוש שיתן אותו לשום קידושין דבשלמא כשנותן סתם איכא למימר דאשידוכין קא סמיך שכבר פייסה שתתקדש לו ומש"ה לא פי' וכ"ש כשאומר בלשון אהבה וחבה או כיוצא בו אבל כשהוא נותן בלשון דורון בעלמא גלי אדעתי' דלאו לקידושין ניתנו אלא לדורון בעלמא עכ"ל. ומבואר להדיא דנותן סתם נמי חוששין לסבלונות ולא אתי לאפוקי אלא היכא דאומר בלשון דורון בפירוש. וע"ש במוהרי"ק שכתב ז"ל ועוד נראה לענ"ד שלכאורה יש לדקדק כן מלשון רבינו מאיר שהרי כתב בתשובה ז"ל אם יש עדים ששידך ונתרצית כו' עד הי' מדבר עמה על עסקי גיטין וקידושין ולא פי' כו' ומיהו נראה הני מילי כשנותן לה בשתיקה ולא דיבר מאומה אבל היכא שדיבר שנתן לה מאהבה וחבה יש בלשון הזה לשון סבלונות וקי"ל חוששין לסבלונות עכ"ל. ומדקאמר אבל היכא שדיבר שנותן לה מאהבה וחיבה שיש בלשון הזה לשון סבלונות ומשמע דוקא בלשון אהבה וחבה וכיוצא הוא דאי' למיחש לסבלונות הא בלשון דורון בעלמא לא דאי אמרת שכל הקולות כשרים בסבלונות מה לו לומר כיון שנותן לה לאהבה כו' ה"ל למימר כיון שדיבר ולא שתק יש לחוש לסבלונות ועוד מאי יש בלשון הזה לשון סבלונות אם איתי' שהם נאמרים בכל לשון אלא ודאי פשיט' לכל מבין דס"ל לרבינו מאיר דבעינן שיאמר לשון דמשמע איזה קורבה ואהבה ולא סגי בלשון דורון ומתנה בעלמא עכ"ל מהרי"ק וע"ש ואולי לזה כיון הב"ש בשם מוהרי"ק דס"ל דבעינן דוקא לשון אהבה אבל סתם לא מהני.
אמנם כיון דמוהרי"ק בתחלה כתב דסתמא מהני אלא דוקא בלשון דורון הוא דלא מהני דה"ל כמגלה דעתו שאינו חפץ לקדשה וכמו שהביא ראיה לזה מהא דאמרינן רפ"ק דקידושין (דף ו') גבי מיועדת לי מהו דאפי' עסוקין באותו ענין דמהני שתיקה אבל האי למלאכה קאמר ע"ש. ומבואר דסתם מהני לחשש קידושין בסבלונות ולא חזר מוהרי"ק מדבריו ואדרבה רוצה להוכיח דבריו מדברי רבינו מאיר אלא דעיקרא דמלתא סתמא לשם אהבה וחבה אבל אם שולח פרוטה או שאר דברים שאינן דרך סבלונות בזה סתמן לאו לקידושין ניתנו אלא סבלונות שדרך החתן לשלוח לכלה לשום אהבה וחבה בזה יש בו חשש קידושין ושאר דברים שאין סתמן לשום אהבה וחבה אין בזה חשש קידושין אלא כשאומר בפירוש לאהבה וחבה אז אפי' בשאר דברים חזרו להיות דין סבלונות וכן להיפך בסבלונות שסתמו לשום אהבה וחבה אם אומר בפירוש לשון דורון יצאו מסתם סבלונות ותו אין בו חשש קידושין דעיקר חשש קידושין אינו אלא באותן סבלונות שסתמן לשום אהבה וחיבה וה"ל כמו קידושין ובשאר דברים שאין סתמן לשום אהבה וחיבה אין חוששין לקידושין", כלומר דהיכא שזה חפץ שנותנים לשם אהבה אף בסתמא חוששין לקידושין, ועיי"ש מה שכתב להשיב על דברי המשנה למלך.
וראה עוד בשו"ע סי' תרצ"ה סעי' ד'.
לסיכום כיון שהם דברים של חיבה אם היא משודכת וודאי יש לחוש לדעת רש"י שיש בזה חשש קידושין [אם יש שם עדים), ואף אם לא השתדכו עדיין כיון שהם מתנות של חיבה ואומר לה לשון של תנשאי לי יש בזה חשש קידושין וכמו שיבואר:
לשון קידושין
איתא בגמ' קידושין דף ו עמוד א "ת"ר: הרי את אשתי, הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי – מקודשת; הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי – מקודשת", וכך פסק השולחן ערוך (אה"ע סימן כז, סעי' א').
וכתב עוד הב"י "וכתב הרשב"א בתשובה אין אשתי כנשואתי שאילו האומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחופה: [בדק הבית] ויש לתמוה עליו ממה שכתב בברייתא (ה:) הרי את לי לאנתו הרי זו מקודשת ותניא תו (ו.) שאם אמר הרי את אשתי הרי זו מקודשת וסתם אשתי משמע שהיא נשואה ממש ואפילו למה שרוצה לחלק בין זו לזו ה"ל למימר שהוא ספק מקודשת ושמא גם הוא ז"ל כך דעתו לומר שאינה ודאי מקודשת אבל מידי ספיקא מיהא לא נפקא [עד כאן]".
והב"ח כתב "וצ"ע אם רצונו לומר לא שמענו שתהא מקודשת ודאי אבל ספק לשון קידושין מיהא הוי אם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה כמו בא"ל הרי את מיועדת לי או שמא ר"ל אינו לשון קידושין כלל ואפילו ספק ליכא".
וכתב השו"ע בסעי' ג' "אמר לה: הרי את מיועדת לי, מיוחדת לי, עזרתי, נגדי, צלעתי, סגורתי, תחתי, עצורתי, תפוסתי, הרי זו מקודשת בספק. [הגה: וה"ה אם אמר: הרי את חרופתי. אבל אמר לה: הרי את נשואתי, י"א שאינו כלום]. והוא שיהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין, אבל אם אינו מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין, אין חוששין למלות אלו".
וכתב הב"ש בס"ק ח' "הרי את נשואתי וכו'. כתב בתשו' רשב"א אם אמר הרי את נשואתי לא הוי כהרי את אשתי מיהו י"ל דמ"מ ספק קדושין הוא ומ"ש דלא הוי כהרי את אשתי היינו דלא הוי קדושין ודאי ויש לדמו' לאומר אהבה וחיבה כמ"ש בסמוך וכ"כ בט"ז, וכל זה לא איירי אלא כשלא היה מדבר עמה מעסקי קדושין אבל אם היה מדבר עמה מעסקי קדושין היא מקודשת בודאי וכ"כ בחדושי מהרי"ט ובבדק הבית דעד כאן לא קמבעיא בש"ס אלא בלשונות דיש לפרש למלאכ' או לשאר דבר קאמר אבל נשואתי דלא משמע לשום משמעות אחר א"כ אם היה מדבר עמה מעסקי קדושין היא מקודש' בודאי וכ"כ בח"מ ולא כמשמעות הג"ה זו", וכן כתב בח"מ ס"ק ה' "הרי את נשואתי. (הרב הוציא דין זה מתשוב' הרשב"א הביאו הב"י סי' זה ריש ס"ק ג' וסיים הרשב"א בטעמא שאלו אומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחופה עכ"ל) ומשמע מדברי הרב בהגה דאפילו אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה אפ"ה אינו כלום אבל בגמרא בקדושין דף ו' ע"א משמע דאלו הני לישני הרי את מיועדת ומיוחדת וכו' לא הוי משמע למלאכה פשיט' דהוי מהני דהא אפי' לא אמר כלום מהני דאל"כ למה אמר דהני לישני משמע למלאכ' ולכך לא מהני ולמה לא אמר צלעתי תחתי סגורתי טפי משמע ל' נשואין ויחוד מל' קדושין ולכן לא מהני אפילו לא הוי ל' מלאכה אלא ש"מ כל שמדברים בעסק קדושין וצרכי זיווג ואח"כ אמר הרי את נשואתי פשיטא דמהני לא יהא לא אמר כלום ובכלל נשואין קדושין ולא מבעיא ליה אלא בהני לישנא דמלאכה נמי משמע וא"כ גילה אדעתו שחזר מדבריו עכשיו ואינו חפץ לקדשה והרשב"א בתשובה הנ"ל לא מיירי אלא באינו מדבר על עסקי קדושין וע"ז קאמר דאין לשון נשואתי כמו הרי את אשתי ומאחר דאלו נתן לה בשתיקה לא מהני גם ל' זה שאינו מורה על קדושין לא מהני היכא דאינו מדבר עמה בתחילה על עסקי קידושין ועיין בב"ח".
וכתב הט"ז בס"ק ה' "הרי את נשואתי וכו'. הטעם ברשב"א שאלו אומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או שתכנס לחופה עכ"ל ואין להקשות מאי שנא ממ"ש אח"כ בשביל אהבה וחיבה וכו' דהיינו בשביל שיהיה אהבה וחיבה אח"כ ה"נ נימא שתהיה אח"כ נשואתו דהתם אין סותר הלשון את הכונה דגם הל' מורה ע"ז שאחר קבלת הקידושין מתחיל האהבה ביניהם משא"כ כאן סותר הל' את הכונה שאומר שבקבלת הקידושין תהיה נשואה וזה אינו אלא הנישואין הוא מעשה אחר לגמרי ועל כן אין כאן קידושין כלל אלא דקשה לי מאי שנא ממיוחדת לי דהוא לשון קידושין ופירש"י משום דכתיב והיו לבשר אחד וזה לא שייך אלא לאחר נישואין ואפילו הכי מהני כיון דעתו לבא לידי כך ולא אמרינן שהלשון שלו סותר הכונה שלו דהלשון משמע ספק קידושין אלא היא נעשית מיוחדת ה"נ בנשואתי וצ"ע. ונראה דאין זה ודאי לשון שאין קידושין אלא ספק וכן זכר מו"ח ז"ל שיש לפרש דברי רשב"א בלשון קידושי ספק".
וכתב הפת"ש בס"ק ח' "ה"א נשואתי י"א שאינו כלום. עיין בס' המקנה בק"א שכ' דנראה דהיכא דהקדושין ונשואין באין כא' כגון שכנסה לביתו וקידשה כדאי' לקמן סי' ל"ג בהגה וכן לדעת המל"מ שכתבנו לעיל (יובא לקמן סי' ס"א סק"א) דאם כנסה לחופה ואח"כ קידשה נעשה נשואה בשעת קדושין וכה"ג שייך שפיר לשון נשואתי יותר מארוסתי ושייך בזה שטרי נשואין (ר"ל דזה כוונת הש"ס קידושין דף ט' ע"ב שטרי נשואין) אם כתב בשטר הרי את נשואתי עמש"ל סימן ל"ג עכ"ד".
וא"כ כיון שמדבר עמה על רצונו להשתדך עמה, אין לו לומר בעת נתינת הטבעת תנשאי לי כיון שנכנס לספק או וודאי קידושין.
וכן הורה מורינו הגאון הרב יוסף אליהו.
העולה לכתחילה אין לבחור לתת לבחורה טבעת וכדו' דברים של חיבה ואהבה כגון טבעת, וכ"ש אם היא כבר משודכת איתו.
וודאי שאין לומר לשון של ספק קידושין כמו תנישאי לי וכדו' בשעה שנותן לה את הטבעת.
וודאי שאין לגעת בה כדי להניח עליה את הטבעת.
אלא יניח בפניה את הטבעת, והיא תקח, או שיבהיר מראש שאין כוונתו לשם קידושין, [ולא יאמר תנשיאי לי בעת נתינת הטבעת.