שאלה
האם מותר להכין מאכל "בסיסה" (מנהג טריפולי), בשבת וביום טוב?
תשובה
אם הבלילה עבה אסור, ואם הבלילה דלילה מאוד כמו משקה מותר, ואם עושה בלילה רכה יש לתת קודם את השמן ואח"כ את שאר המרכיבים ויערב בנחת.
מקורות
כתב המשנ"ב בסי' שכ"א ס"ק נ' "הנה קודם שנבוא לבאר דברי השו"ע נבאר קצת ענין לישה. לישה היא אחת מל"ט אבות מלאכות ואיננו דוקא ע"י מים דה"ה בדבש ושומן אווז וכל מיני משקה שנילוש ונדבק על ידם. הנה בענין לישה תניא בברייתא בגמרא דאם אחד נותן קמח ואחד נותן מים האחרון חייב דברי רבי ור' יוסי ב"ר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל ופסקו רוב הפוסקים כר' יוסי ב"ר יהודה אך דעת בעל התרומות וסייעתו לפסוק כרבי דע"י נתינת מים נקרא גיבול וכ"ז בקמח או עפר וטיט וחול הדק דהוא בר גיבול וכל כיוצא בהן אבל בדבר דהוא לאו בר גיבול כגון אפר וחול הגס דעת הרמב"ם וסייעתו דאף אם גבלו פטור מחטאת ורק איסורא איכא ודעת הרבה ראשונים להיפך דבדבר דלאו בר גיבול אף לר' יוסי ב"ר יהודה לא בעי גיבול ומשנתן בו מים חייב דזהו גיבולו. ועתה נבוא לבאר דברי השו"ע".
ולמעשה בדבר שכדי שיתערב יפה צריך גם לגבלו, כגון: מים וקמח – השו"ע הביא את דעת ר' יוסי ב"ר יהודה כדעת הסתם ושיטת רבי כדעת היש אומרים, ורמ"א פסק כדעת רבי.
ולכן לדעת הספרדים קיי"ל כדעת רבי יוסי ב"ר יהודה שאין איסור לש מן התורה בלא מעשה הלישה, ולדעת האשכנזים – אסור מהתורה לתת מים לתוך הקמח.
דבר שהוא לא בר גיבול, כגון: אפר חול הגס וכדו' – נחלקו הראשונים בדעת ר' יוסי ב"ר יהודה: דעת הרמב"ם וסיעתו שבין אם גיבלם ממש ובין אם רק שפך עליהם מים ולא גיבלם – עובר על איסור מדרבנן, ודעת הרא"ש וסיעתו – גם בשפיכה בלבד עובר על איסור תורה.
כתב הטור בסי' שכ"א "קמח של קליות שנתייבש בתנור ועושין ממנו שתיתא אם היא עבה אסור לגובלה הרבה ביחד אלא מעט מעט ואם היא רכה מותר לגובלה הרבה ביחד ע"י שינוי ומהו השינוי שיתן קמח תחלה ואח"כ חומץ שבחול דרך ליתן החומץ תחלה חרדל שלשו בע"ש למחר יכול לערבו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכח אלא מערבו מעט מעט:
שחליים שדכן מע"ש למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף אלא מערב וכן שום שדכו מע"ש למחר נותן לתוכו פול וגריסין ולא יטרוף אלא מערב ובעה"ת כתב כל מה דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבע"י אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום שכתשו מבע"י וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה".
וכתב הב"י "בפרק מי שהחשיך (קנה:) תנו רבנן אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין מאן יש אומרים אמר רב חסדא רבי יוסי ב"ר יהודה היא והני מילי הוא דמשני היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותין זיתום המצרי והא אמרת אין גובלין לא קשיא הא בעבה הא ברכה והוא דמשני היכי משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית בשבת נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ. ופירש רש"י קלי. קמח של תבואה שנתייבש כשהן קליות בתנור ועושין ממנו שתית משמן ומים ומלח שמערבין בו: רבי יוסי ב"ר יהודה היא. דאי רבי לא מהני ליה שינוי דמנתינת מים מיחייב ואפילו במידי דלאו בר גיבול כדאמרן גבי מורסן אבל לרבי יוסי ב"ר יהודה דאמר עד שיגבל הכא גובלין כלאחר יד כדמפרש ואזיל: שבוחשין. בתרווד דהיינו גובלין: בעבה. אין גובלין: ברכה. בוחשין שאין זו לישה. ועל יד על יד פירש הרי"ף (סז:) מעט מעט ופסקו הרי"ף והרא"ש (סי' ג) הלכה כרבי יוסי ב"ר יהודה ומשמע מגירסת הגמרא ומדברי רש"י דזהו שתית זהו קלי. ולפי זה על יד על יד שרי לגבל לגמרי אפילו בעבה וברכה שרי אפילו טובא והוא שיתן השתית תחלה ואחר כך יתן את החומץ וכן כתב הר"ן (שם ד"ה ושוין) וכך הם דברי רבינו וכן כתב הרב המגיד בפרק כ"א (הל"ג) בשם הרמב"ן (קנו ד"ה גובלין) והרשב"א (חי' שם) אלא שחידש לומר דלרבי יוסי ב"ר יהודה בעבה נמי מותר אפילו טובא והוא שיתן השתית תחלה ואחר כך יתן את החומץ דכי מקשינן והאמרת אין גובלין היינו דקתני רישא אין גובלין דרבי והכא קתני ושוין שבוחשין וקשיא דרבי אדרבי ושני קלי דרישא בעבה שתית דסיפא ברכה ולדברי הכל מותר לבחוש מן הרכה כל צרכו על ידי שינוי בנתינת החומץ באחרונה ולדברי רבי יוסי ב"ר יהודה אפילו בעבה".
אבל הרמב"ם כתב בפרק כ"א (שם) וזה לשונו מגבל חייב משום לש לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי ומותר לגבל את הקלי מעט מעט אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה שהרי הוא כחול והיא הנקראת שתית מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת והוא שיהיה רך אבל קשה אסור מפני שנראה כלש וצריך לשנות כיצד נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ עכ"ל הרי שפירש דשתית לאו היינו קלי וכתב הרב המגיד שנראה שאינו גורס והא אמרת אין גובלין אלא והא תניא אין גובלין ע"כ. ורבינו ירוחם כתב בחלק ט' (ני"ב עט ע"ג) כעין דברי הרמב"ם דמפליג בין שתית לקלי אלא שנראה מדבריו דזיתום המצרי היינו שתית ואינו במשמע לישנא דגמרא".
כלומר לשיטת הרשב"א בקמח קלי אם משנה בסדר נתינתו לר"י מותר אפי בעבה, ולדעת רבי מותר רק ברכה, ולדעת הרמב"ם בשתית אסור לערבב עבה משום שנראה כלש, אבל רכה אם ישנה מותר, ובקלי מותר אף בעבה ובלבד שיהיה מעט מעט.
וכתב השו"ע בסעי' י"ד וז"ל "אין מגבלין (פי' נתינת מים בקמח נקרא גיבול) קמח קלי, הרבה, שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה טחינה גסה, שהרי היא כחול והיא הנקראת שתיתא, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת; והוא שיהיה רך, אבל קשה, אסור מפני שנראה כלש. (ואפי' ברך) צריך לשנות. כיצד, נותן את השתיתא ואח"כ נותן את החומץ", כלומר שפסק כדברי הרמב"ם ששתית אסור לערב אפי' מעט בעבה, וכל מה שמותר בשינוי צריך שינוי, ובקלי משמע שמותר אפי' בעבה ובלבד שמגבל מעט מעט, אבל בקמח שאינו קלי אסור אפי' מעט מעט לערב משום מגבל.
וכתב המשנ"ב בס"ק נ"ד "מעט מעט – ולא הרבה בין אם עושה בלילה רכה או קשה ושיעורא דמעט מעט לא ביארו הפוסקים ונראה דאפי' יש בו כשיעור גרוגרת ועיין בבה"ל". וכ"כ הכה"ח בס"ק צ"א, ביאור הלכה סימן שכא סעיף יד
וטעם ההיתר נ"ל לדעת התוספות משום דע"י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה הוא חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין בתוכו אח"כ הוא מתגבל אין זה חשיב כמו מלאכת לישה אלא כמו תיקון אוכל בעלמא דדרך אכילתו בכך והוא חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל ואין זה מלאכה דאורייתא ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת שינוי א"נ דכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג"כ דוקא בעת האכילה ומשום דדרך אכילה בכך ודומיא דמאי דסבר ר"ח לעיל בדף ע"ד בהתירא דפחות מכשיעור משום דדרך אכילה בכך וה"נ בזה ואף דהגמרא לא ס"ל למסקנתו שם סברתו הכא בזה בקלי שאני וכמו שכתבנו דהוי כמו רוטב בתוך התבשיל [ומה שאמר שם בגמרא הא מני ר"י ב"ר יהודה משום דלרבי יש בזה עכ"פ איסור משום נתינת מים ובע"כ צריך לפרש הכי לפירוש הרמב"ם דס"ל דקמח קלי לאו בר גיבול הוא] אבל בסתם קמח אין טעם להתיר לישה לתרנגולים אפילו בפחות מכשיעור משום דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה בכל מלאכות וכמו שכתבנו בסימן ש"מ בבה"ל ע"ש ולא הותר בלישה לתרנגולים כ"א באופן המבואר במורסן בסימן שכ"ד ס"ג עי"ש.
וכתב הכה"ח בס"ק ט"ף "ומכל מקום לא גזרינן במעט מעט בקלוי כיון דמשני. נתיב חיים. וכן כתב בנשמת אדם שם. ועיין שם במה שהשיג על התוספת שבת אות כ"ח שכתב דלישת קמח מעט מעט אינו אלא מדרבנן יעו"ש", והנה בשיעור מעט מעט לא הוברר לנו כמה ובמנח"י ח"א סי' ע"ד כתב לסמוך על הפוסקים דס"ל דהיינו שיעור אוכל לסעודה אחת, ונראה דהיינו מתוך כמות גדולה או שדרכם הייתה להכין כמות גדולה דאחרת מה ניכר בזה, אמנם מרן הרב השמיט היתר זה בחרדל ושום, ונראה כיון דלא ברירא לן שיעורא.
וכתב המשנ"ב בס"ק נ"ו "קשה אסור – ר"ל הרבה אבל מעט מעט מותר וכמו לעיל בקמח קלי", ובס"ק נ"ז " וכ"ז אם עושה הרבה אבל אם עושה מעט מעט מותר אפי' בעבה ובלי שינוי לדעה זו דלהי"א לקמן בסט"ז אסור בעבה בכל גווני", וכ"כ הכה"ח בס"ק צ"ד "זהו לשון הרמב"ם, והיינו הרבה אבל מעט מעט שרי דזהו קיל מקלי ולא חמור ממנו, ודלא כשלטי הגבורים שהבין דמחמיר בקשה אפילו מעט מעט לא ולכן הניח דברי הרמב"ם בצריך עיון וזה אינו. חמד משה אות ג'. וכן כתב ה"ר זלמן אות ט"ז. וזהו לסתם השלחן ערוך דפסק כהרמב"ם אבל לסברת יש אומרים בסעיף ט"ז אפילו מעט אין להתיר כי אם בלילתו רכה ועל ידי שינוי כמ"ש שם".
ב
כתב הב"י לגבי חרדל שלשו בשם רא"ם "ונראה למצוא היתר לכולי עלמא אפילו אי לא יהיב כלל משקה מבעוד יום כגון שיעשה הבלילה רכה כדאיתא בפרק בתרא דשבת (קנו.) גבי שתיתא וקאמר נמי התם דצריך אליבא דרבי לעשות שינוי שיתן המאכל תחלה בכלי ואחר כך המשקה, וזה היה שינוי לדידהו ונראה דאף לדידן אף על גב דבחול אין לנו מנהג קבוע איזה מהם ליתן תחלה מכל מקום סגי לן בהאי שינוי. ונראה דבלילה עבה הואיל וחשובה לישה גמורה אין חילוק בין נותן המשקה תחלה או אחריו למאן דאמר דנתינת משקה זהו גיבולו, ועוד דנראה אפילו בבלילה רכה צריך אחר כך לערב בכלי עצמו או באצבעו דאליבא דמאן דאמר דנתינת מים לא חשיב גיבול אם כן לא מהני דעביד שינוי בנתינת המאכל בתחלה דאכתי לא עביד מלאכה עד שיגבל ובעינן שינוי בגיבול עכ"ל. ומדבריו למדנו דלהרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק כ"ב שכתבו הא דחרדל ושחליים ושום דפרק תולין סתם מה שהתירו בין ביד בין בכלי לאו למימרא דלערבו בכף שרי אלא דוקא לנערו בכלי עצמו הוא דשרי ואין זה במשמע דבריהם אלא בכף נמי שרי לערב והוא שלא יטרוף בכח".
וכתב השו"ע בסעי' ט"ו "חרדל שלשו מע"ש, למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכח, אלא מערבו מעט מעט", ובסעי' ט"ז "שחלים (פי' שחלים בערבי תכא לשא"ר ובלע"ז קרישין) שדכן מערב שבת, למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף, אלא מערב. וכן שום שדכו מע"ש, למחר נותן פול וגריסין ולא יטרוף, אלא מערב. [הגה: וי"א דלא יערב בכף, אלא ביד (אור זרוע ומרדכי סוף פרק תולין)]. ויש אומרים דהא דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבעוד יום, אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום, הכתושים, משום לש. הגה: ואם נותן האוכל תחלה ואח"כ החומץ או היין ומערבו באצבעו, שרי דהוי שינוי כמו בשתיתא דלעיל. וכן נוהגין להתיר ע"י שינוי; ומקום שדרכו לעשות כך בחול, יתן בשבת החומץ תחלה ואח"כ האוכל", כלומר לדעת השו"ע בבלילה רכה ניתן לערב ולטרוף לא בכח, ולכאורה נצטרך מעט מעט כמו קמח קלי, ודלעת הרמ"א אם משנה שרי אפי' הרבה.
וכתב הבה"ל בד"ה "אבל בשבת אסור וכו' – ובדיעבד אין לאסור כי הרבה פוסקים מקילין כסברא הראשונה [א"ר] ומשמע בפשיטות דאם עשה לישה גמורה בשבת בלי שינוי אסור אפילו דיעבד וכן משמע משמע בסימן שי"ח ס"א ע"ש".
כתב המשנ"ב בס"ק נ"ח "והא דהתיר לערב בין ביד בין בכלי אין גיבול בזה משום דדרך הגיבול בחרדל וכן בשחלים ושום הוא ע"י טריפה דהיינו שמערב בכח וכאן הוא מערב בנחת וזהו שסיים מערב מעט מעט", וביאר בשער הציון ס"ק ע"ד "דבגמרא לא נזכר כלל דהעירוב הוא דוקא מעט, וכן משמע בבית יוסף דהעיקר הוא שלא יטרוף בכח, ועיין בב"ח, והנראה לעניות דעתי כתבתי".
והנה הביאור הלכה ביאר דין דחרדל וז"ל "יכול לערבו – עיין במ"ב שכתב אפילו אם לא נתערבו וכו' כ"כ הא"ר ופמ"ג לדעה זו וכן הוא פשוט בפירוש השו"ע דאם נתערב מבעוד יום היינו היש אומרים שבסעיף ט"ז ועיין בב"י באורך דמוכח כן בפשיטות ומשמע דאפילו לעשות בשבת בלילה עבה התירו ג"כ באופן זה שאין טורף בכח ובאמת צע"ג בזה האיך התירו חז"ל עצם הגיבול דהוא איסור דאורייתא ע"י השינוי המועט הזה דהיינו שאינו טורף בכח וגם מרמב"ם פכ"ב משמע דאם יטרוף לא הוי כ"א איסור דרבנן שחשבהו שם בההוא פרקא דמיירי מעניני השבותין [ואולי דזהו כונת הטור והמחבר שכתבו אלא מערבו מעט מעט והוא כעין מה שהתירו בקמח קלי על יד על יד אבל מן הב"י ויתר הפוסקים לא משמע כן גם בגמרא לא נזכר דזהו דוקא על יד על יד] ואם נאמר שהוא דבר שאינו בר גיבול יהיה יותר קשה לשיטת הרבה מהראשונים והרא"ש גופא בפ"ד דביצה סובר כן דבמידי דלאו בר גיבול נתינת מים זהו גיבולו והכא כתב הטור דהרא"ש הסכים לדעה ראשונה דאפילו לא נתן בו משקה מבעוד יום ג"כ מותר ליתן בו בשבת גם יקשה מאד הא בגמרא איתא חרדל שלשו ואיך יתהוה לישה בלא משקה ומה שתירץ הפמ"ג דאיירי שנילושה מתמצית לחותה הוא דוחק גדול. ולולא דמסתפינא הו"א כפשוטו דמיירי שהחרדל נילוש מבעוד יום וכן במה שאמר שחלים ששחקן מיירי ג"כ שנילוש מבעוד יום ומה שממחו עתה בשבת אין עושה מעשה לישה כלל דהא כבר נילוש ואין מיפה בהמיחוי להלישה אלא ע"י המיחוי שממחהו להחרדל עושה את החרדל רכה מאד שיהא ראוי לשתיה ואין דבר זה מקרי לישה אלא כשהוא טורף יפה בכף יש בזה איסורא דדמי ללישה. וכ"ז שכתבנו מוכח דזהו שיטת הרמב"ם דז"ל בפ"ח הלכה י"ד חרדל שלשו מע"ש למחר ממחה ושותה בין ביד בין בכלי ומשמע דכל עשייתו בשבת הוא רק לעשותו רכה שיהא ראוי לשתיה ולכך אין זה בכלל לישה כלל ואף דגם בשתיתא שהיא רכה צריך שינוי ליתן האוכל תחלה התם שאני דמערב קמח במים ולכן אף שהיא רכה דמי ללישה מדרבנן וצריך שינוי אבל בזה הוא להיפוך ע"י המיחוי במים הוא מפריד את החלקים שנדבקו ע"י הלישה ולכך אין איסור בזה כלל אם לא כשהוא טורף בכח דמי קצת ללישה ולכן כתבה הרמב"ם בפרק כ"ב בין השבותין והנה קצת מדברי רמוזים במה שהביא בב"י בשם ספר שבולי הלקט בשם רבינו יאשיה ע"ש. היוצא מדברינו שלפי דעת הרמב"ם אפילו נתן מים מבעוד יום כ"ז שלא לש אין יכול ללוש אח"כ בשבת וחמיר דעתו מדעת הי"א שהובא בסט"ז", כלומר דכל האיסור הוא מחמת דדמי ללישה, דאחרת שרי כיון שמפריד בין הגושים, וכן נראה מדברי הכה"ח בס"ק ק'.
וכתב המשנ"ב בס"ק ס"ח "ומקום שדרכו וכו' – וע"כ אם שכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ויאחוז בכלי עצמו וינענע אותו", וכ"כ הכה"ח בס"ק קי"א וקט"ז, וכתב עוד המשנ"ב "ובירק הנקרא שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק אבל מה שחותכין צנון וקשואין שקורין אוגערקע"ס דק דק ושופכין חומץ או שאר דבר לח לתוכן ומערבין אותן ביחד צריכין ליזהר שלא לערב בכף בכח או ינענע בכלי עצמו וטוב להחמיר ג"כ שיתן החומץ ואח"כ המאכל", וכ"כ הכה"ח בס"ק קט"ז, וכתב עוד המשנ"ב "וכשחל פסח בשבת ושכח מבעוד יום ליתן המשקה לתוך החרוסת לדעה קמייתא מותר ליתן המשקה בשבת ולא יטרוף בכף אלא באצבע ולדעת הי"א גם זה אסור אם לא שיעשה אותה ג"כ רכה". וכתב הכה"ח בס"ק קי"ז "וכשחל פסח בשבת יערב החרוסת מבעוד יום. מהר"י ווייל סימן קצ"ג, כנסת הגדולה בהגהות הטור. ועל ידי שינוי מותר לתת המשקה בשבת דהיינו שיתן המשקה תחלה ואחר כך יניח לתוכו החרוסת. מגן אברהם סימן תע"ג ס"ק ט"ז. וכתב שם המחצית השקל דדוקא ברך אבל בעב לא מהני שינוי יעו"ש. והשלטי הגבורים פרק שמונה שרצים כתב שמותר לערב מלח וחומץ כדי לעשות בו טיבול ראשון, וכן המנהג. כנסת הגדולה שם".
וכן כתב בכה"ח שם (ס"ק קי"ג): "ודוקא ברכה, אבל בעבה – לא מהני שינוי. תרומת הדשן וב"ח, מגן אברהם ס"ק כ"ד, אליה רבה שם, חיי אדם כלל י"ט אות ב', וכן הסכים נתיב חיים, יעו"ש. וגם בקלי – שרי בכהאי גוונא. תוספת שבת אות ל"ה, נהר שלום אות ח'. וכן כתב ה"ר זלמן אות ט"ז בין קלי בין שתיתא – אסור ליתן בהם המשקה בשבת, אפילו בשינוי מדרך חול, אלא אם כן הוא גיבול רך שאז מותר ליתן בשינוי, דהיינו ליתן השתיתא תחלה ואחר כך החומץ במקום שזהו שינוי, או להפך, במקום שההפך הוא שינוי. וכשנותן בשינוי – מותר לגבל אפילו הרבה בבת אחת כיון שהוא גיבול רך, אבל גיבול עב – אסור בכל ענין משום לש אלא אם כן נתן המשקה כבר מבעוד יום, אזי מותר לגבל בשבת מעט מעט בין בקלי בין בשתיתא, עכ"ד. ובלילה רכה היינו שנותן משקה הרבה בפעם אחת באופן שתהיה מתחלתה רכה", ואפשר לדייק שמזה שלא כתב דשרי מעט מעט דאסור הכא דחמיר משתיתא שהינה גסה יותר.
כתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת פרק ק' סעי' י"א "מותר לרסק תפוח אדמה מבושל וביצה קשה [בשינוי, כגון: בכף או בקצה המזלג] ולשפוך עליהם מרק של חמין [מכלי שני או מכלי ראשון שאין היד סולדת בו] או טחינה או מיונז בשבת.
אמנם, לעניין ערבוב העיסה ביד או בכלי יש לחלק: הייתה העיסה דלילה מאוד – מותר לערבבה ואין צורך לשנות בערבוב. הייתה העיסה דלילה אך לא דלילה מאוד – צריך לשנות בערבוב, כגון: אם היו רגילים לתת את תפוחי האדמה והביצה בכלי תחילה – ייתנו את המיונז בכלי תחילה ויערבה בשינוי, כגון: ינער את הכלי מצד לצד אבל לא בכף. לא הייתה העיסה דלילה כלל – אסור לערבבה בשבת, משום שהערבוב גורם לדיבוק החלקים, והרי זו לישה", ובסעי' י"ב "חתיכות תפוח אדמה מבושל וביצה קשה שלא התרסקו דק דק – אין לתת עליהם מיונז או טחינה וכדו' ולערבבם בשבת, כיון שהמיונז מדבקם אחד בשני. ולמרות שאין בזה איסור דאורייתא [שהרי לא התרסקו דק דק], עדיין הרי זה כעין לש, כיון שביצה ותפוח אדמה הינם רכים ומתערבים יחד. ועל כן, אם היא בלילה רכה – צריך לשנות מדרך הכנתה ביום חול, ואם הייתה בלילה עבה – אסור לערבה בשבת אלא יכינה מערב שבת".
ג
כתב עוד השו"ע בסי' ש"מ סעי' י"ב "הנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים, חייב משום לש מפני שמתערבים ונתלים זה בזה". וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת משפטים סעי' י"ח), ז"ל: "הנותן זרע פשתן או מה שקורין בערבי בז"ר ריחא"ן וכיוצא במים – יש בזה איסור לש, וחייב תיכף משיתנם במים". ועיין אגלי טל (מלאכת לש סעי' א'). וביאר הכה"ח שם (ס"ק פ"ב), וז"ל: "ונראה דוקא זרע קטן כי הני – חייב משום לש, משום דנתלין אהדדי כמו עיסה, מה שאין כן בשורה חיטין ושעורין שאין נתלין אהדדי".
לסיכום
דבר שמתערב היטב כמו עיסה – אסור אפי' לתת בו מים משום לש.
דבר שהוא בר גיבול – אסור לערב אפי' מעט מעט, ולא מהני שינוי.
דבר שאינו בר גיבול – נחלקו הפוסקים אם מותר לתת לתוכו מים לדעת האשכנזים אסור.
לספרדים שרי באופנים הבאים: אם הבלילה רכה – מותר ובלבד שישנה ויתן קודם את המים ואח"כ את הדבר הנוסף, אם בעת הגיבול נוצר גיבול יש לערב בנחת, כך שלא יראה כלישה.
בלילה עבה – אם נתן את המים מערב שבת שרי לערב בנחת ולא בכח, בדבר שהוא עב שרי מעט מעט בדבר שהוא דק אסור.
העולה
אם הבלילה עבה אסור, ואם הבלילה דלילה מאוד כמו משקה מותר, ואם עושה בלילה רכה יש לתת קודם את השמן ואח"כ את שאר המרכיבים ויערב בנחת.