שאלה
ברכת מזוזה למזוזות הבית, האם ברכה אחת פוטרת את כל שאר מזוזות הבית?
תשובה
אדם שבא לקבוע מזוזה טוב שיכוון לפטור את כל החדרים, אמנם גם אם לא כיוון לא יברך שוב.
וטוב כשבא לקבוע לכל המקומות שלא ישהה זמן מרובה, וכן לא יפסיק בדיבור בין קביעה אחת לשניה, וכן שלא יצא ממקום למקום.
בדיעבד שהפסיק בדיבור בין קביעה לקביעה, לא חוזר ומברך.
אמנם אם שהה זמן מרובה מברך שוב.
הקובע מזוזות בשני בתים נפרדים, מברך על כל בית בפני עצמו.
[וכתב מרן הרב שניתן לכבד אנשים אחרים ו"טוב שיאמר לאשתו ולבניו הגדולים ולאורחים: 'אני קובע את המזוזה בפתח הבית ואיני מוציא אתכם ידי חובה', וכך יזכה את האחרים בקביעת המזוזות בחדרים האחרים"].
מקורות
כתב השו"ע ביו"ד סי' רפ"ט סעי' א' "בא לקבעה, יניחנה בשפופרת של קנה או של כל דבר ויקבענה במקומה ויברך: אקב"ו לקבוע מזוזה. ולא יברך בשעת כתיבתה", וכתב הרמ"א "והקובע ב' או ג' מזוזות, מברך ברכה אחת לכולן".
וכתב הבית הילל בס"ק א' "והקובע שתים או שלש מזוזות מברך ברכה אחת לכולן. ונראה לי דצריך שלא להפסיק ביניהם בשיחה בטילה או בדברים אחרים, וגם יהיה דעתו מתחלה על כולם להוציא בברכה אחת, וכדאיתא בהלכות ציצית בשו"ע באו"ח סימן ח' סעיף (י"ג) [יב] אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כולם חייבים בציצית ואם לבשם כולם בלא הפסק והיה דעתו מתחלה על כולם לא יברך אלא ברכה אחת, ואם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת. והוא הדין אם לא היה דעתו מתחלה לכולם הוי הפסק ביניהם עכ"ל. ומה שכתב שם ואם מפסיק ביניהם נראה כמו שכתב בסעיף שאחר זה ואם מתפלל בתוך ביתו אם היה דעתו מתחלה גם על טלית גדול ולא הפסיק בינתים בשיחה או בדברים אחרים אינו צריך לחזור ולברך עכ"ל. ואם כן גם כאן במזוזה הדין כן.
אבל ההליכה שהולך מפתח זה לפתח אחר לקבוע המזוזה לא הוי הפסק, אף על גב דלגבי טלית גדול הוי הליכה מביתו לבית הכנסת הפסק, מכל מקום לענין מזוזה הליכה מחדר זה לחדר אחר והכל בבית אחד לא הוי הפסק, אבל הליכה מבית זה לבית אחר ואף על פי ששני הבתים הם שלו הוי הפסק, עכ"ל. ואין להקשות מהא דאיתא בהלכות פסח סימן תל"ב סעיף ב' בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים, התם היינו טעמא דלאחר הברכה דהיינו תחלת הבדיקה אם שח בדברים אין צריך לברך שנית דלא הוי הפסק דעיקר מצוותה בתחילת הבדיקה והוא הדין ההליכה גם כן לא הוי הפסק, וכמו דאיתא בהדיא שם בטור [עמוד שיג], מה שאין כן הכא דמצותה מתחלה ועד סופו ולכן הוי הפסק בהליכתו מבית לבית, וק"ל".
כלומר שבהעינן ג' תנאים, א. שיכוון בברכתו על שאר החדרים, ב. שלא יסיח דעתו. ג' שהכל באותו בית ולא בשני בתים.
וכן פסק הברכ"י בסעי' ב' "והקובע ב' או ג' מזוזות וכו'. דוקא לב' או ג' חדרים בחצר אחת, אבל בשתי חצירות ההליכה הוי הפסק, כמ"ש בא"ח סימן ח' (סע' יג). וכ"כ בספר בית הלל".
היסח הדעת והפסק
הנה מקור הדברים הוא ע"פ השו"ע סימן ח סעי' י"ב "אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כולם חייבים בציצית, ואם לבשם כולם בלא הפסק, והיה דעתו מתחלה על כולם, לא יברך אלא ברכה א'. אם מפסיק ביניהם, צריך לברך על כל אחת ואחת. וה"ה אם לא היה בדעתו מתחלה על כולם, הוי כמפסיק ביניהם",
וכתב המשנ"ב בס"ק כ"ח "מפסיק ביניהם – היינו בהפסק גדול שהוא בכלל היסח הדעת, אבל בשהיית זמן מה פסק המ"א ושארי אחרונים לקמן בסימן ר"ו דשתיקה לא חשיבא הפסקה בדיעבד, ואפילו אם שהה הרבה יותר מכדי דיבור".
הפסק בדיבור
כתב השו"ע ביו"ד סי' י"ט סעי' ה' "אם רוצה לשחוט הרבה, צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה; ואם דבר, צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה, אבל על כסוי שני לא יברך. הגה: משום דשחיטה לא הוי הפסק; אבל אם שח בינתים, הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. (כל בו). ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק".
וכתב המשנ"ב שם "ואם שח ביניהם אם היה הדיבור לצורך לבישה כגון שאמר תנו לי בגד ללבוש וכה"ג פשיטא דאין צריך לחזור ולברך, אבל אם לא היה לצורך לבישה יש דיעות בין הפוסקים ודעת המחבר לקמן בסעיף י"ג ומ"א והרבה מן האחרונים [עיין בש"ך יו"ד בסימן י"ט סק"ז] כהפוסקים דאפילו שיחה בעלמא ג"כ הוי בכלל הפסק לענין זה, אבל יש מן האחרונים שפוסקין דכיון דיש שסוברין בזה דאין צריך לחזור ולברך דהוי כמו שסח באמצע סעודה מוטב שלא להכניס בספק ברכה וכן הסכים הפמ"ג לכן יזהר כל אדם שלא לסוח ואם דיבר אין חוזר ומברך וכ"ש שיזהר שלא להפסיק הפסק גדול דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה וכדלקמן בסימן רט"ו". כלומר שלכתחילה יש להימנע מלהפסיק אפי' בשתיקה, ולמעשה מחמת סב"ל לא יחזור לברך אפי' היכא שהפסיק בדיבור, אמנם היכא שהיה הפסק בזמן גדול חוזר ומברך.
וכ"כ הכה"ח בס"ק מ"ח כתב "כתב מגן אברהם ס"ק י"ד וז"ל ונראה לי דהרא"ש לשיטתיה אזיל שכתב ביורה דעה סימן י"ט דשיחה בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק כיון שהן ב' מצות הוא הדין כאן וכו' אבל הפוסקים שם דאין צריך לברך הוא הדין כאן עכ"ל עי"ש. ועיין ט"ז יורה דעה סימן י"ט ס"ק ט' שהכריע כדיעה ב' שהביא מרן ז"ל שם סעיף ה' דאין צריך לברך בשח, אכן הש"ך שם ס"ק ז' כתב בשם כמה אחרונים דצריך לחזור ולברך עי"ש, ומכל מקום ראוי בספק ברכות שלא להכניס עצמו לכך אם כן יזהר שלא לדבר ואם דיבר אינו חוזר ומברך. פרי מגדים אשל אברהם אות י"ד. וכן כתב שערי תשובה אות י"ב. וכן כתב רבינו הגדול בספרו זבחי צדק חלק א' סימן י"ט אות כ"ד בשם כמה אחרונים עי"ש. ודלא כרבינו זלמן בקונטרס אחרון אות ג' שכתב דכל האחרונים הסכימו לברך זולת הט"ז וכו' עי"ש".
כלומר שגם אם הפסיק בדיבור לא חוזר ומברך משום סב"ל.
כוונה
והוסיף המשנ"ב בס"ק כ"ט "לא היה בדעתו – ר"ל שלא היה בדעתו בפירוש רק שבירך סתמא", כלומר דבעינן כוונה כדי לפטור את שאר הטליתות, וכתב עוד בס"ק ל' "הוי כמפסיק – מדסתם משמע דמיירי אפילו היו מונחים לפניו כל הבגדים של הארבע כנפות בשעת הברכה ואפ"ה צריך לחזור ולברך דמיירי שהוא רגיל רק ללבוש אחת וע"כ בסתמא אין עולה הברכה לכולם דהוי כנמלך אא"כ היה דעתו עליהם בפירוש. וה"ה אם בירך על ט"ק על מצות כמנהגנו ולקח מיד הט"ג אם היה דעתו בפירוש לפטור בעל מצות אין צריך לחזור ולברך ובסתמא חוזר ומברך דבסתמא אין דעתו בעל מצות כ"א על ט"ק אך מ"מ לכתחלה בודאי יש לזהר שלא לברך על ט"ק אם דעתו ללבוש תיכף הט"ג משום גרם ברכה שאינה צריכה", וא"כ לפ"ז במזוזה שהדרך לקבוע את כולם גם בסתמא נאמר שברכה אחת פוטרת את כולם.
ובפרט לפי מה שכתב הכה"ח בס"ק מ"ה "ואם לבשם כולם וכו' והיה דעתו מתחילה על כולם לא יברך אלא ברכה אחת. כתב הב"ח וז"ל משמע דאפילו הביאו לו עוד בגדים קודם שלבש כל הבגדים שהיו לפניו בשעת ברכה צריך לחזור ולברך על האחרונים ולא דמי לאכילת פירות לקמן בסימן ר"ו ולברכת השחיטה ביורה דעה סימן י"ט דהתם איכא למימר דיש קבע לאכילה ולשחיטה מה שאין כן בלבישה דאין בה קבע עכ"ל, אבל העולת תמיד אות ט"ו כתב וז"ל היינו דוקא כשלא היה לפניו עוד מבגדים ללבוש ממה שהיה מתחלה דעתו עליהם אבל אם עדיין לפניו מבגדים אלו ולא לבשם אין צריך לברך וכמו שמבואר ביורה דעה לענין ברכות שחיטה וכן מבואר שם בטור בשם הסמ"ג דפסק דאין קבע לשחיטה ואפילו הכי מסיק דאם התחיל לשחוט ועדיין לא גמר לשחוט כולם והובא לפניו עוד לשחוט דאין צריך לחזור ולברך והוא הדין כאן לענין לבישה וזה ברור ודלא כב"ח שרוצה לחלק בין שחיטה ללבישה עכ"ל, וכן כתב הט"ז ס"ק יו"ד דאין שייך לומר טפי קבע בשחיטה מבציצית עי"ש, וכן פסק רבינו זלמן אות כ"א דאין צריך לחזור ולברך, וכן כתב פרישה ליורה דעה סימן י"ט הביאו באר היטב ס"ק י"ג. ואף על גב דהמגן אברהם ס"ק ט"ו והאליה רבה ס"ק י"ג וכן הישועות יעקב ס"ק ח' החזיקו בדברי הב"ח מכל מקום ספק ברכות להקל ושב ואל תעשה עדיף. והוא הדין אם לא היה בדעתו רק ללבוש בגד אחד ואחר שבירך קודם שלבש הביאו עוד בגדים אין צריך לחזור ולברך וכן כתב פרישה שם ביורה דעה סימן י"ט לדעת הסמ"ג עי"ש. עולת תמיד שם. וכן כתב תפלה לדוד אות כ"ו", וא"כ כ"ש הכא שנחשב כמונחים לפניו.
העולה
אדם שבא לקבוע מזוזה טוב שיכוון לפטור את כל החדרים, אמנם גם אם לא כיוון לא יברך שוב.
וטוב כשבא לקבוע לכל המקומות שלא ישהה זמן מרובה, וכן לא יפסיק בדיבור בין קביעה אחת לשניה, וכן שלא יצא ממקום למקום.
בדיעבד שהפסיק בדיבור בין קביעה לקביעה, לא חוזר ומברך.
אמנם אם שהה זמן מרובה מברך שוב.
הקובע מזוזות בשני בתים נפרדים, מברך על כל בית בפני עצמו.
[וכתב מרן הרב שניתן לכבד אנשים אחרים ו"טוב שיאמר לאשתו ולבניו הגדולים ולאורחים: 'אני קובע את המזוזה בפתח הבית ואיני מוציא אתכם ידי חובה', וכך יזכה את האחרים בקביעת המזוזות בחדרים האחרים"].