שאלה
מי שהוא שמטעמי בריאות אינו יכול לשתות כשהוא אוכל האם יכול להגיד בברכת המזון "ומה ששתינו יהיה לרפואה" או שזה נחשב דברי שקר ?
תשובה
אדם שלא שתה מים או שאר משקה בסעודתו, יכול לומר בברכת המזון הנוסח "ומה ששתינו יהיה לרפואה", ואין זה בכלל דברי שקר, משום שבדברי המאכל האידנא מעורבים מים ומשקים שמזינים ומרפאים את הגוף. אמנם במקום שאפשר ראוי לשתות מים ממש אחר סעודתו לרפואה.
מקורות
א
ראשית נראה להרחיב שהשאלה נשאלת גם באדם שיכול לשתות בזמן אכילתו ולמעשה לא שתה, האם יכול לומר את הנוסח הנ"ל.
אמנם יש נידון הלכתי, האם אדם שלא שתה בסעודתו, אם מחויב בברכת המזון מן התורה. כמבואר בבית יוסף (או"ח ס"ס קצ"ז), וז"ל:
"כתב המרדכי בפרק שלשה שאכלו (סי' קע"ז) בשם ספר יראים (סי' רנ"ג) אחרי דקיימא לן כרבי מאיר (ברכות מט:) דאמר כזית דאורייתא א"כ קיימא לן ושבעת זו שתייה א"כ לא מיחייב מדאורייתא אלא א"כ שתה אם הוא צריך לשתות אבל אם אינו צריך לא אמרה תורה שישתה אלא לתיאבון והילכך מי שאכל ולא שתה לא מצי להוציא אחרים ידי חובתן שאכלו ושתו דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ע"כ וכן כתב הכל בו (סי' כה כב:) ושבלי הלקט (סי' קנ"ד).
ואינו נכון בעיני שהרי כתבו התוספות בפרק שלשה שאכלו (מט: ד"ה ר' מאיר) דקראי אסמכתא בעלמא והביאו כמה ראיות לדבר ועוד דאפילו למי שסובר דקרא לאו אסמכתא הוא אלא כזית דאורייתא ושבעת זו שתייה מנא ליה דברכת אכילה תליא בשתייה דילמא הכי קאמר קרא כשתאכל או כשתשתה תברך את יי' אלהיך וכן דעת כל הפוסקים שלא כתבו סברא זו והכי נקטינן דאכל ולא שתה אף על פי שהיה מתאוה לשתות מוציא את אחרים ידי חובתן". ע"כ.
ולמעשה כתב הרמ"א (שם סעי' ד'), דיש ליזהר לכתחילה למעבד כדעת היראים ולהעדיף לעשות הזימון ע"י אחד שאכל ושתה. וראה עוד בזה במשנ"ב (ס"ק כ"ח). ובכף החיים (אות כ"ו). ואכמ"ל.
ב
בסוף הברכה הרביעית בברכת המזון לעדות המזרח, ונוסח ספרד, מופיעים פסוקים שונים ובכללם המשפט הבא: "מה שאכלנו יהיה לשבעה, ומה ששתינו יהיה לרפואה, ומה שהותרנו יהיה לברכה, כדכתיב ויאכלו ויותרו כדבר ה'". ברם נוסח זה אינו מוזכר בנוסחי הראשונים לברכת המזון (ראה רמב"ם נוסח ברכת המזון וסדר רב עמרם גאון), וכנראה שניתוסף בתקופה מאוחרת יותר. אולם יש לעיין דמה שנאמר על האכילה שיהא לשבעה, הוא ברור מלשון הפסוק ואכלת ושבעת, דהיינו שיהא ברכה במאכל שאכלנו, שתהא על ידו תחושת שובע. ובמה שנאמר ומה שהותרנו יהיה לברכה, גם זה ברור שהרי סוגיא ערוכה היא שיש להשאיר שיריים מן הפת אחר הסעודה על השולחן, שיהא לברכה, כמבואר בסנהדרין (צב.) וז"ל: "ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו". ונפסק להלכה בש"ע (סי' ק"פ סעי' ב'). עיי"ש.
וכתב האבודרהם (ברכת הלחם זימון ברכת המזון), ז"ל: "יש אנשים שאינם רוצים להסיר המפה מעל השלחן קודם ברכת המזון וגם מקפידין שלא ישאר השלחן בלא פת בשעת ברכת מזון והטעם כדי שתחול הברכה בו ויתפשט ממנו שפע הרבוי. והיינו דאמרינן בסוכה (הערה – לא נמצא לפנינו בסוכה) ובפרק חלק (סנהדרין צב.) כל מי שאינו משייר כזית פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנאמר (איוב כ, כא) אין שריד לאוכלו על כן לא יחיל טובו". ע"כ.
והמקור לנוסח הזה הוא בפסוק הנזכר דכתיב: "ויאכלו ויותירו כדבר ה'" (מלכים ב' פ"ד פס' מ"ד). אך אין מוזכר בפס' כלל ההתייחסות לנוסח שנאמר: "ומה ששתינו יהיה לרפואה" וצ"ב המקור לזה.
ג
והנראה לומר ששתיית המים בסעודה גורמת לרפואה, כמבואר בתורה: "וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך" (שמות כ"ג כ"ה). וכן מהא דכתיב: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שם ט"ו כ"ו), ולעיל מינה מיירי בהמתקת המים, שמעינן שהמים יש בהם רפואה. וכן עולה מביאור התוספות עירובין (ס"ה. ד"ה וקרי ליה), וז"ל:"פשטא דקרא מים ממש דכתיב בסיפיה דקרא והסירותי מחלה מקרבך ע"י שיברך המים כדאשכחן גבי רפואות מי מרה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וכתיב נמי (מלכים ב ב) רפאתי למים האלה". עכ"ל.
וראה עוד בחידושי תורת משה על התורה (שמות פ"ט י"ד), דהרחיב העניין בזה וז"ל:
"כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי. כתיב (לקמן ט"ו כ"ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, וכתיב (לקמן כ"ג כ"ה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, ואחכז"ל (בבא מציעא ק"ז ע"ב) פ"ג חלאים בגימטריא "מחלה" תלוים במרה וכולם פת שחרית וקיתון של מים מבטלין, דהיינו וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי "מחלה" מקרבך, וא"כ כל המחלה אשר שמתי במצרים היינו כי פ"ג חלאים שלטו במצרים כיון שנתקלקל מימיהם, ובברד וארבה נתקלקל פיתם ויינם, ממילא שלטו בהם פ"ג חלאים, לכן אמר לא אשים עליך, ואמר כאן כל מגפותי היינו פ"ג חלאים כי אין שרש בתיבת מגפותי רק פ"ג, (נ"ל דתיבות מגפותי הוא אותיות פ"ג מותי שישלח פ"ג מיני מות)". ע"כ.
וכן מבואר בגמ' ברכות (מ.), שמים בסעודה רפואה נינהו, וז"ל:
"ואמר רבא בר שמואל משמיה דרבי חייא: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואי אתה נזוק. תניא נמי הכי: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואי אתה נזוק. תניא אידך: אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום – ידאג מן ריח הפה, ובלילה – ידאג מפני אסכרה". ע"כ.
ונפסק כן להלכה בש"ע (או"ח סי' קע"ט סעי' ו'),: "אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים, ביום ידאג מפני ריח הפה, ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרה (פי' חולי חונק)". אולם הרמ"א (או"ח סי' ק"ע סעי' כ"ב), כתב לחלק: "אחר כל אכילתך אכול מלח, ולאחר כל שתייתך שתה מים, וכמו שיתבאר לקמן סי' קע"ט. ונ"ל דוקא שלא היה מלח בפת או במאכלים שאכל, וכן שלא שתה משקה שיש בו מים, אבל בלאו הכי ליכא למיחש. וכן נוהגין שלא ליזהר באכילת מלח ושתיית מים אחר הסעודה, מטעם שנתבאר".
מדברי הרמ"א שמעינן שכל פת ומאכל שמעורב בו מלח, וכל משקה שמעורב בו מים, אין בזה חשש כלל. אך האידנא נמי יש ליזהר במאכל ומשקה שאין מעורבים בהם מלח ומים שלא לאכלם.
אמנם המגן אברהם (סי' קע"ט ס"ק ח'), כתב דהאידנא נשתנו הטבעים.
וראה במאמר מרדכי (סי' ק"ע ס"ק י"ב), דהרחיב הביאור בדברי המג"א שהאידנא לא חיישינן לזה, וז"ל:
"ויש לנו לומר בזה דמאחר שתורת דרך ארץ שנו כאן, הם ז"ל הזהירו לפי מה שהיו רואים בזמנם שהיו נוהגין להקפיד, ובדברים אלו וכיוצא בהם, נראה שהדבר משתנה לפי הזמן והשעה והמקום. ומאחר שהמנהג פשוט בהרבה דברים הנזכרים כאן שלא להקפיד בפני הגדולים, אין לחוש. ועיין במ"א ז"ל שנר' ג"כ מדבריו באיזה דינים אלו שהכל לפי הענין כנ"ל, אלא שהיה ראוי לחוש לדברי רז"ל משום לא פלוג, ויש ליישב, וק"ל". ע"כ.
ברם מלשונו נראה שכתב לבאר זאת בדברי הרמ"א, אך מלישנא דהרמ"א משמע להדיא שטעם אחר עימו, ואם לא נתקיים טעם זה אף האידנא יש ליזהר שלא לאכול פת שאין מעורב בו מלח, ולשתות משקה שאין מעורב בו מים. וראה בפרמ"ג (סי' קע"ט ס"ק ח'), ובמחצית השקל שכתבו דהרמ"א והמג"א טעמים חלוקים הם, ונ"מ האידנא אי בעי למיחש לה.
מ"מ בכף החיים (סי' ק"ע אות פ"ד), אייתי דעת הלבוש דהאידנא ליכא למיחש לזה כיוון שכל מאכלינו יש בהם מלח וכל משקינו יש בהם מים. אולם בסי' קע"ט אות כ"א, אחר שהביא טעמי הרמ"א והמג"א והנ"מ ביניהם האידנא, כתב "ומ"מ נכון ליזהר". עיי"ש. וזה סתירה למה שצידד לעיל כהלבוש וצ"ע.
ד
עתה ניהדר לאנפין אי שרי לאדם האוכל ואינו שותה בסעודה לומר בברכת המזון הנוסח "ומה ששתינו יהיה לרפואה", דע"פ המבואר לעיל יש לומר, שכל מאכל הרי שיש בו מעט מים, ועל המים הללו שמתפרקים בגוף ומזינים אותו נאמר ומה ששתינו שיהא לרפואה. וכמבואר בלבוש.
ועוד נראה לומר שאין בזה מדבר שקר כלל, אע"פ שלא שתה בסעודתו, משום שהוא כעין דברי שבח ובקשה להקב"ה, שהאוכל יהא לשבעה, והנותר לברכה, והמשקה לרפואה. אמנם מהלשון "ששתינו" נצטרך למה שביארנו מקודם, שבכל דבר מאכל מעורב משקה.
העולה מן האמור
אדם שלא שתה מים או שאר משקה בסעודתו, יכול לומר בברכת המזון הנוסח "ומה ששתינו יהיה לרפואה", ואין זה בכלל דברי שקר, משום שבדברי המאכל האידנא מעורבים מים ומשקים שמזינים ומרפאים את הגוף. אמנם במקום שאפשר ראוי לשתות מים ממש אחר סעודתו לרפואה.