שאלה
תינוק בן שלושה חודשים שנפטר בי"ז באדר האם האזכרה באדר א' או באדר ב' ומה הדין אם הפטירה הייתה באחד מהאדרים ולא זכור אדר א' או ב' ? ואימתי אומרים קדיש?
תשובה
מי שנפטר בשנה פשוטה באדר – לדעת מרן יום השנה יהיה באדר שני, וכן לגבי הלימוד והקדיש, ועליה לקבר. ולדעת רמ"א לענין תענית יהיה יום השנה באדר ראשון, כך מנהג רוב האשכנזים (גשר החיים פל"ב). וטוב להחמיר בשני אדרים. ולדעת הגאון כך הדין ואינה חומרה בלבד.
קדיש ולימוד ועליה לקבר – המשנ"ב מצדד שיגיד באדר א', ולדעת הקיצו"ש טוב שיאמר גם באדר ב'. (לדעת הקיצו"ש באדר א' אין דוחים אותו ובאדר ב' דוחים אותו מפני אחר ולדעת הא"א גם באדר א' דוחים אותו מפני אחר).
לאשכנזים אומרים קדיש ומתפלל כחזן רק ביום היארצייט ולספרדים מתחילים מליל שבת עד יום הפטירה (וכן אם חל יום הפטירה בשבת מתחיל מליל שבת שלפניו) ומתחיל כחזן ממוצאי שבת.
מקורות
מובא במשנה (נדרים דף סג, א) ""קונם יין שאיני טועם לשנה, נתעברה השנה – אסור בה ובעיבורה; עד ראש אדר – עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר – עד סוף אדר הראשון". ובלשון המשנה זו יש שני גירסאות, יש הגורסים כדלעיל ויש הגורסים במשנה "עד ראש אדר שני" וזו סיבת המחלוקת דלהלן (רמב"ם ואחרים). ובבריתא שם: "תניא: אדר הראשון – כותב 'אדר הראשון'. אדר שני – כותב 'אדר' סתם, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אדר הראשון – כותב סתם, אדר שני – כותב 'שני' (תיניין)". לרבי מאיר סתם "אדר" הוא אדר שני. לרבי יהודה סתם "אדר" הוא אדר ראשון.
הרמב"ם פסק כרבי מאיר. וכך הוא כותב (נדרים פרק י, הלכה ו): אם אדם נדר "שאני שותה יין עד ראש אדר – אם היתה שנה מעוברת ולא ידע שהיא מעוברת כשנדר – אינו אסור אלא עד ראש חדש אדר ראשון. ואם נדר עד סוף אדר – הרי זה אסור עד סוף אדר שני, ואם ידע שהשנה מעוברת ונדר עד ראש אדר – אסור עד ראש אדר שני".
והשיג הראב"ד ש"הגרסאות מתחלפות במלה זו שמצאתי שתי נוסחאות שאין בהם אלא עד סוף אדר שני ראשון ובנוסחה ירושלמית מצאתי 'אדר הראשון', וזו הנוסחא ערבה עלי כי איני יודע מה בין 'ראש אדר' ל'סוף אדר' מעתה אי לא ידע דמיעבר 'ראש אדר' ו'סוף אדר' דראשון קאמר לדברי הכל. ואי ידע דמיעבר הא קיי"ל כר' יהודה דאמר סתם הראשון קאמר בין 'ראש אדר' בין 'סוף אדר'". (ועיי"ש רדב"ז וכס"מ שמסבירים כי הרמב"ם פסק כרבי מאיר שסתם אדר הוא אדר ב' כיון שמהלך הגמרא כדעת רבי מאיר, גם גירסתו במשנה הייתה אחרת. ועיין לח"מ שם).
בגלל שאלה זו כתב השו"ע ביורה דעה (סימן רכ, סעיף ח) בענין מי שנדר לא לאכול אוכל מסוים וכד': "אמר: עד ר"ח אדר – (אסור לאכול) עד ר"ח אדר ראשון. עד סוף אדר – (אסור לאכול) עד סוף אדר שני. ולהרמב"ם, אם ידע שהשנה מעוברת ואמר: עד ר"ח אדר – אסור (לאכול) עד ראש חדש אדר שני". משמע מדבריו של השו"ע שהוא מסופק כמו מי הלכה. ולכן פסק כמו רבי יהודה שסתם אדר הוא אדר ראשון, והביא גם את דעת הרמב"ם שפסק כרבי מאיר שסתם אדר הוא אדר שני. (ועיי"ש בש"ך שהאריך להביא ראיה ממקומות אחרים שפסק השו"ע כרבי יהודה ולא הביא את דברי הרמב"ם. חו"מ מ"ג כ"ח. טור או"ח תכ"ח. אה"ע קכ"ו ז', או"ח תקס"ח, או"ח נ"ה).
תענית ביום פטירת ההורים
כתב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקסח סעיף ז): "כשאירע יום שמת אביו או אמו ב"אדר" והשנה מעוברת – יתענה באדר ב'". וגם אזכרה יעשו בשנה מעוברת באדר השני. והסבירו הגאון והמג"א בדעת שו"ע כיון שפוסק השו"ע כדעת רבי מאיר וסתם אדר הוא השני. (הקשה הגר"א על השו"ע שהוא לכאורה סותר את עצמו. שבהלכות תענית פסק כרבי מאיר? ובחו"מ סימן מ"ג בהלכות שטרות לא חילק ופסק כרבי יהודה. ובנדרים הביא את שתי הדעות והאריך להסביר דבריו. ויש לתרץ (מרן הרב) בעיקר הדין דעתו כרבי מאיר. אך בנדרים הקובע היא כוונתו של האדם ויכול הדין להשתנות והכלל הוא "הלך אחר לשון בני אדם" לכן בזה יש מחלוקת, ונשאר בספק. ובשטרות גטין וכתובות מדקדקים בזה לכתוב איזה אדר? ראשון או שני, כדי לא להכנס למחלוקת).
וברמ"א כתב: "ויש אומרים דיתענה בראשון, …וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם". הרמ"א פסק כרבי יהודה ולפי דעתו סתם אדר הוא אדר ראשון. אעפ"כ כתב רמ"א כתב: "ויש מחמירים להתענות בשניהם", וכתב הרמ"א בסי' ת"ב סעי' י"ב "ואם מתו באדר ונתעברה השנה, העיקר להתענות באדר הראשון (ת"ה סימן רצ"ד ומהר"י מינץ), אף על פי שיש חולקין, כך הוא עיקר".
ועיין מג"א באו"ח שדעתו להחמיר, אולם הגאון כתב "כן הוא עיקר מדינא" להתענות בשניהם. ואע"פ שצום יארצייט הוא מנהג טוב ולא חיוב מהדין. וחומרה זו אינה חובה אלא חומרה כיון שזה מנהג. ואעפ"כ דעת הגר"א לצום בשני האדרים מתוך מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה. אבל מי שנדר לצום ביום שמת אביו – חייב לצום יומים, כיון שזה כבר ספק דאורייתא.
וכתב המשנ"ב בס"ק מ"ב "מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם – עיין במ"א שמסיק דאם קבל עליו בנדר להתענות יום שמת בו אביו או רבו מחוייב להתענות בשניהם דכן הוא העיקר לדינא [וכ"כ הגר"א], אכן אם לא קבל עליו בפירוש רק מצד מנהגא שמנהג להתענות יום שמת בו אביו ואמו א"צ להתנהג לעולם אלא כמו שנהג בפעם ראשונה כשמתרמי לו השנה מעוברת דמעיקרא אדעתא דהכי קבל עליה, אכן בפעם ראשונה גופא אם בא לימלך כיצד לעשות הנכון לומר לו שיתענה בשניהם (אכן אם קשה לו להתענות בשניהם נראה שטוב יותר שיברור לו אדר ראשון דכן הוא המנהג)".
וכתב ערוך השולחן בסעי' י"ג "כתב רבינו הב"י בסעיף ז' כשאירע יום שמת בו אביו ואמו באדר והשנה מעוברת יתענה באדר שני עכ"ל ודבריו תמוהים דלהדיא כתב ביו"ד סי' ר"כ דזהו להרמב"ם אבל רוב הפוסקים חולקים עליו וס"ל דסתם אדר היא אדר ראשון ולכן כתב עליו רבינו הרמ"א וי"א דמתענה בראשון אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני וכן המנהג להתענות בראשון מיהו יש מחמירים להתענות בשניהם עכ"ל וביו"ד סי' ת"ב פסק בפשיטות להתענות באדר ראשון ולא הזכיר להתענות בשניהם ע"ש ובאמת דבר תימא הוא אטו יש בזה איסור דאורייתא או דרבנן והרי מנהגא בעלמא הוא ומה שייך חומרות בזה וכיון שלדעת רוב רבותינו העיקר הוא אדר הראשון כן הלכה ורק מי שהתחיל לנהוג להתענות בשניהם צריך התרה", ובסעי' י"ד הוסיף "וראיתי מי שחולק על רבינו הרמ"א וס"ל דהעיקר להתענות בשניהם מטעם דכל המצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון [הגר"א] ותמיהני דאטו מצות הם הלא מנהגא בעלמא הוא וביותר תמיהני דהא במתים תנן שמשפט רשעים בגיהנם י"ב חדש וא"כ אם מת באדר פשוטה הרי כלו י"ב חדשיו באדר הראשון ולפי המנהג שמפסיקין לומר קדיש בחדש מקודם הרי אנו מפסיקים בשבט וא"כ הרי ממילא דהיארציי"ט הוא באדר הראשון ואין זה ענין כלל לשארי דברים הלכך נלע"ד העיקר כדברי רבינו הרמ"א ומתענין רק באדר הראשון בלבד". וא"כ ה"ה לקדיש שאין לומר אלא באדר א'.
וכתב הכה"ח בס"ק ע"ו "יתענה באדר שני. הגה. ויש אומרים דיתענה בראשון. דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה, רבי מאיר סבירא ליה דסתם אדר הוא שני ורבי יהודה סבירא ליה סתם אדר הוא ראשון, ופסק הרמב"ם כרבי מאיר ויש אומרים הוא הרא"ש דפוסק כרבי יהודה, והכריע בתרומת הדשן סימן רצ"ד כרבי יהודה, וממילא יתענה בראשון מטעם דאין מעבירין על המצות יעו"ש. ט"ז ס"ק ג'. ומיהו עיין כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף ומחזיק ברכה אות ח' ושלחן גבוה אות כ"א ועיקרי הד"ט סימן כ"ט אות ד' ויפה ללב חלק ב' אות ד' וחלק ג' אות א' ושאר דברי האחרונים שיש אומרים דברי השלחן ערוך עיקר ויש אומרים דברי יש אומרים עיקר, ועל כן יש לילך בזה אחר המנהג שהספרדים נגררים אחר דברי השלחן ערוך והאשכנזים אחרי דברי מור"ם ז"ל".
קדיש
וראה בקיצור שולחן ערוך סימן רכא ג' "אם מת בשנה מעוברת באדר ראשון או באדר שני, אזי בשנה פשוטה מתענה כן באדר, ובשנה מעוברת מתענה בזה האדר שמת, אם בראשון בראשון, ואם בשני בשני. מת בשנה פשוטה, אזי בשנה מעוברת יתענה באדר ראשון, וגם באדר שני יאמר קדיש אך אל יסיג גבול אחרים". וא"כ ה"ה ללימוד
אשל אברהם (בוטשאטש) כתב "לזה נראה להורות להתענות רק בראשון, ובפרט בדורות אלו שחלושים לגבי תעניות, ובשני יתנו צדקה קצת, שהוא מעין תענית. ונר יארציי"ט ידליקו בראשון, ובשני יתנו נר לתפילה, ועשיר ידליק גם בשני. ומשמע שגם בראשון הוי ליה כספק ואינו מדחה אבלים מלומר קדיש. ואולי שייך לזה מה שכתבתי במקום אחר ששני האדרים נגד כתר חיים וכתר חירות, ואולי ראשון לבחינת חיים, וצלע"ע היטב".
וכתב המשנ"ב שם "אכן האבלים אין צריכין ליתן לו קדיש אלא פ"א וכיוצא בזה כתבו בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו ואמו יברור לו יום אחד אך אל יסיג גבול אחרים לומר קדיש". כלומר דה"ה לענין הקדיש.
וכתב מרן הרב שם בהערה דלשו"ע הלימוד והתענית והקדיש עושים באדר ב'.
כתב הרמ"א ביו"ד: "אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני – דאז נוהגים להתענות בשני" ולכן במקרה זה לפי כולם יעשו יארצייט רק באדר שני.
ממתי מתחילין לומר קדיש
כתב הרמ"א סי' שע"ו סעי' ד' "ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו, שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם, ומי שיודע להתפלל כל התפלה, מתפלל", וכן נהגו האשכנזים. וכן מבואר למעלה
כתב בשו"ת רב פעלים חלק ג – יורה דעה סימן לב "ואשר שאלת על מנהג מי שיש לו יא"ר ציי"ט שיתחיל לומר קדיש מיום שבת אם יש למנהג זה גילוי בפוסקים, תשובה. מנהג זה הביאו בשלמי ציבור דף ק"ץ ע"ב וז"ל ואנכי הצעיר קבלתי לומר קדיש בשבת שלפני השבוע שחל להיות בו יום מיתת או"א =אביו ואמו= לפי שעיקר העליה של הנשמות דעולות ממדרגה למדרגה הוא בשבת שלפניהן במ"ש בזוהר עכ"ל, ומזה נהגו העולם לעשות כן, אך ודאי אין למנהג זה טעם חזק ע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל, יען כי רבינו מהרח"ו ז"ל העיד שרבינו האר"י ז"ל היה אומר קדיש בתרא בכל שנה ביום שנפטר בו אביו ונמצא לא היה אומר קדיש אלא רק ביום יאר צייט ממש בלבד אך כיון דנהגו העולם ע"פ דבריו של הרב ש"ץ להתחיל בקדיש מן יום שבת ראוי לעשות כן אפילו מי שהוא מקובל ומתנהג ע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל בכל ענייניו כי איכא בזה כבוד לאו"א משום מנהג העולם.
ועל ששאלת אם חל יום יאר צייט בשבת, דע כי מנהג עירינו בגדא'ד אם חל יום יאר צייט בשבת מתחילין לומר קדיש מיום שבת שקדם לשבת זה, ונמצאו אומרים הקדישים בשתי שבתות ובימות החול שביניהם, וההתחלה היא מן קדיש ברכו של ערבית דשבת וזה פשוט, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר". וכן כתב בבא"ח (ש"ר פרשת ויחי סעי' י"ד), וז"ל: "גם יש מנהג פה עירנו שאם חל יום יארצייט באמצע השבוע, מתחילין היתומים לומר הקדישים מליל שבת הקודם, דהיינו מתפילת ערבית של שבת, עד סוף מנחה של יום יארצייט, ואם חל יום יארצייט ביום שבת שמתחילין מערבית של שבת הקודם, ואומרים כל השבוע עד סוף שבת שניה, שהוא יום יארצייט. ומנהג זה הובא בשלמי ציבור דף ק"ץ ע"ב, אבל מספר הכוונות נראה להדיא שלא היה רבינו האר"י ז"ל אומר קדיש על אביו, אלא רק ביום אחד של יארצייט בלילה וביום".
וכ"כ הכה"ח בסי' נ"ה ס"ק כ"ג "נוהגים כשאירע יום פטירת אביו או אמו באמצע השבוע להתחיל לומר קדיש מערבית של שבת שלפני אותו שבוע כמו שכתב השלמי צבור דף ק"ץ ע"ב, ואף על גב דהאר"י ז"ל לא היה נוהג לומר קדיש כי אם באותו היום שמת בו אביו כמו שכתבנו לעיל אות ך', נ"ל הטעם מפני שכתב הרב ז"ל בשער המצות פרשת ויחי וז"ל ענין הנשמה שאמרו רז"ל כל שנים עשר חודש נשמתו עולה ויורדת ולאחר י"ב חודש עולה ואינה יורדת, שמעתי משמו של מורי זלה"ה בשבוע האחרונה של הי"ב חודש אף על פי שהאדם נפטר באמצע השבוע בימי החול ואז הוא תשלום הי"ב חודש עם כל זה בשבת שלפני אותה השבוע אז עולה ואינה יורדת עוד ואף על פי שעדיין חסרים כמה ימים מהשבוע להשלים הי"ב חודש לפי שביום השבת כל הנשמות עולות בגן עדן העליון כנודע אפילו בתוך הי"ב וכיון שעלה שוב לא ירד בשביל אותם השלשה או הארבעה ימים החסרים מחשבון הי"ב חודש עכ"ל, ועיין בשער הגלגולים הקדמה כ"ב שכתב דאחר פטירת האדם נשמתו עולה תמיד ממדרגה למדרגה אפילו אחר כמה שנים יעו"ש, ואם כן אפשר שבאותה שנה ביום שנפטר בו אביו יש לו עלייה למדרגה יותר עליונה, ועל כן מתחילים לומר קדיש מערבית של שבת שהוא זמן עליית הנשמות לגן עדן העליון אחד כדי שיהיה לו סיוע לעלות וגם כדי שישאר במדרגה היותר עליונה הראויה לו לעלות ביום פטירתו ולא ירד בשביל השלשה או הארבעה ימים, ומטעם זה יש נוהגים לומר קדיש בתרא של קודם עלינו לשבח בכל ערבית של שבת על נשמת אביו או אמו אפילו אחר כמה שנים ואפילו אין לו יא"ר ציי"ט באותו שבוע כדי שיהיה סיוע לנפטר לעלות בליל שבת לגן עדן העליון עם עליית הנשמות. ועיין עוד לקמן סימן נ"ו אות י"ט".
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת פל"ט סעי' נ"ז "קדיש בשבוע האזכרה – לאחר השנה הראשונה, אם חל יום הפטירה באמצע השבוע – מתחילים לומר קדיש בליל שבת לאחר אמירת פרק "במה מדליקין" וכו' וממשיכים לאומרו עד תפילת המנחה שביום הפטירה. ואם חל יום הפטירה בשבת – מתחילים לומר קדיש בליל שבת שבשבוע שלפני יום הפטירה וממשיכים עד תפילת מנחת שבת של יום הפטירה, ומתחיל להתפלל כשליח ציבור ממוצ"ש שלפני יום הפטירה"
למעשה
מי שנפטר בשנה פשוטה באדר – לדעת מרן יום השנה יהיה באדר שני, וכן לגבי הלימוד והקדיש, ועליה לקבר. ולדעת רמ"א לענין תענית יהיה יום השנה באדר ראשון, כך מנהג רוב האשכנזים (גשר החיים פל"ב). וטוב להחמיר בשני אדרים. ולדעת הגאון כך הדין ואינה חומרה בלבד.
קדיש ולימוד ועליה לקבר – המשנ"ב מצדד שיגיד באדר א', ולדעת הקיצו"ש טוב שיאמר גם באדר ב'. (לדעת הקיצו"ש באדר א' אין דוחים אותו ובאדר ב' דוחים אותו מפני אחר ולדעת הא"א גם באדר א' דוחים אותו מפני אחר).
לאשכנזים אומרים קדיש ומתפלל כחזן רק ביום היארצייט ולספרדים מתחילים מליל שבת עד יום הפטירה (וכן אם חל יום הפטירה בשבת מתחיל מליל שבת שלפניו) ומתחיל כחזן ממוצאי שבת.