שאלה

פרחים שמיובאים מישראל בשנת השמיטה. האם מותר לקנות מהם או שיש לחשוש לקדושת שביעית ולשמור ונעבד?

תשובה

א- פרחים העומדים לנוי בלבד – לדעת רוב הפוסקים אין בהם קדושת שביעית כלל. אך לדעת מרן הרב: אם נשתלו לשם כך, ראוי להחמיר ולנהוג בהם בקדושת שביעית, אמנם אם גדלו בחממות, או שגדלו בקרקע של היתר מכירה, יש להקל אף לדעת הרב שאין בהם קדו"ש.
ב- פרחים העומדים לריח – לדעת רוב הפוסקים יש בהם קדו"ש, ועל כן ראוי להחמיר גם בזה לנהוג קדו"ש, וכ"ש בעצי הדסים וכדו'. אולם בצירוף אחד מן ההיתרים המבוארים בסעי' א', יש להקל גם בזה.
ג- אין לקנות פרחים בשמיטה מדוכן ללא השגחה אף לדעת המקילים שאין בפרחים משום קדו"ש, מפני חשש מסייע לידי עוברי עבירה, ששתלו את הפרחים באיסור בשנה השביעית, אמנם אם יודע שגדלו בקרקע שנמכרה ע"י היתר מכירה אפשר לקנות בשופי.
ד- הדסים שגדלו בשביעית, אין לעשות בהם סגולה שלא נתפשטה ע"י המון העם, אא"כ שתלו וגידלו אותם לצורך מצוה ולא לריח, דיש להקל בזה שאין בהם קדו"ש, ויהא ניתן לעשות בהם סגולות. או אם גדלו בקרקע של היתר מכירה וכדו', דשרי.

מקורות

בנושא זה רבו הדינים והפארות והנ"מ היוצאת מהם, ויש ג' מינים בזה שצריכים בירור האם יש ובמה קדושת שביעית, והאם שייך בזה איסור ספיחין, ודיני שמור ונעבד, והם: פרחים שעומדים למאכל ולמראה, ויש פרחים שאינם אלא לריח ולמראה, ויש פרחים שאינם רק לנוי ומראה בלבד.
ונבאר תחילה המקורות בס"ד, לברר הדבר לאשורו:
*א*
קדושת שביעית היא רק במינים שהנאתן וביעורן שווה:
בראשונה יש להקדים דברי הגמ' בב"ק (קא:), דמבואר מיניה דהגדר בקדושת שביעית בגידולי הקרקע וכו', הוא כשהנאתם וביעורם שווים, דהיינו כשנהנים מגידולי הקרקע במטרת פעולתם ע"י זה באותו הזמן הם מתכלים ומתבערים מן העולם, ונפיק לזה מהא דקתני לאכלה.
ונתבאר עוד דעצים אין בהם קדו"ש, מכיוון שהנאתו באה אחר ביעורו. והקשתה הגמ' א"כ מה יהא הדין בעצים דמשחן, ותירצה דסתם עצים להסקה הם עומדין, ופרש"י (ד"ה סתם עצים), וז"ל:
"סתם עצים להסקה ניתנו – ולא להאיר, הלכך עצים נינהו, ומעיקרא לא חל עלייהו שביעית וכו' ועלי קנים וגפנים יש שאוכלין אותן, ויש שמסיקין אותן, הלכך בתר מחשבת לקיטה אזלינן". שמעינן ביה תרתי: א- שבכדי שיהא קדו"ש בגידולי הקרקע בעינן שהנאתו וביעורו יבואו כאחד. ב- מין שמשמש לשני מטרות כעלי קנים וגפנים, קדו"ש שתחול בו מתלא תליא במחשבתו בשעה שמלקטו לשם מה לקטו.
ולמעשה כל שהוא גידולי קרקע שהנאתו וביעורו באין כאחד אפי' אינו מין מאכל קדו"ש חיילא ביה, וכמבואר לעניין לולב בגמ' סוכה (מ.), ובפרש"י שם (ד"ה יצאו), ז"ל: "אבל לולב עיקר הנאתו לכבד את הבית, והוא שעת ביעורו וקלקולו, ודמי להנאת אכילה, ועלי קנים וגפנים קיימי להכי ולהכי, הלכך בתר מחשבה אזלי". (אמנם האידנא דלולב אינו עומד לכבד בו הבית אין בו קדו"ש כלל).
*ב*
עתה יש לעמוד על דברי המשנה בשביעית (פ"ז מ"ו), ז"ל:
"הוורד, והכפר, והקטף, והלוטם, יש להם שביעית, ולדמיהן שביעית. רבי שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי". ובפשיטות היה נראה לפרש דפלוגתייהו דרבנן ור"ש היא האם קדושת שביעית איתא בגידולים שאינם פרי ואינם ראויים למאכל כלל, או לא. דמהא דקאמר ר"ש דאין לקטף קדושת שביעית מפני שאינו פרי, א"כ משמע לכאו' דלדעת רבנן הגם שאינו פרי מ"מ קדו"ש אית ביה.
ברם עפ"ז דעת ר"ש לכאו' תמוה מהמבואר לעיל דקדו"ש אינה תלויה בדבר שהוא מאכל דווקא, אלא כל שהנאתו וביעורו באין כאחד אית ביה קדו"ש, והגמ' בב"ק ובסוכה לא חילקה בין השיטות ומשמע דאתיא ככו"ע.
וביותר יש להקשות דהא בגמ' נדה (ח:), נתבאר עוד בדעת רבנן דיש לחלק בקטף היוצא מעיקר העץ עצמו דהוא אינו חשיב פרי ואין בו קדו"ש, לבין קטף היוצא מפגי פירות דהוא חשיב כפרי ואית ביה קדו"ש. ומשמע להדיא שנקודת המחלוקת בין רבנן לר"ש אינה האם יש קדו"ש בגידולים שאינם פרי, דהא קאמרי רבנן שרק קטף היוצא מפגי פירות אית ביה קדו"ש, ומפני שחשיבא כפרי, ואילו דעת ר"ש דבכל מקרה הקטף אינו חשיב פרי, ונקודת מחלוקתם צ"ל שהיא אחר שברור שקדו"ש שייכת רק בפירות, האם הקטף נחשב לפרי או לא, ופירוש זה צ"ע לכאו' מדלעיל כאמור.
וחזיתי דהתוס' (ב"ק קא: ד"ה והאיכא), עמדו על כך וכתבו בזה חילוק וגדר נוסף, ז"ל: "וא"ת בפ"ק דנדה (דף ח. ושם), דקאמר אי קטפא פירא הוי אית ביה שביעית, ואי לאו פירי הוי לית ביה שביעית, ואמאי אי הנאתו וביעורו שוה הלא אפילו לא הוי פירא יהא אסור בשביעית, ואי אין הנאה וביעורו שוה אפילו הוי פירא יהא מותר, ותו אמאי קמפלגי בין קטפא דפירא לקטפא דגווזא, ונראה ודאי קטפא הוי הנאתו וביעורו שוה, ואפילו הכי אי לא הוי פירא בטיל לגבי עץ, והרי הוא כאילו הוא בתוך העלין ולא יצא לחוץ, אבל אי הוי פירא חשיב באפי נפשיה ולא בטיל לגבי עץ, ואית ביה קדושת שביעית". עכ"ל. א"כ י"ל דפליגי רבנן ור"ש האם קטף אפי' כשהוא יוצא מן הפירות חשיבא הנאתו בפני עצמו שלכן קדו"ש תחול בו, או כיוון שאינו עומד אלא לריח אינו חשוב בפני עצמו כלל ובטל לעץ שיוצא ממנו ואין בו קדו"ש, אע"פ שהנאתו וביעורו באין כאחד, אך בקטף היצא מן הגזע עצמו אפי' יש בו ריח, לכו"ע בטל לעץ גופא ואין לו חשיבות בפני עצמו.
נפקא לן לעת עתה דגידולי קרקע שהנאתן וביעורן שווה, אית בהו קדו"ש, ובעינן תנאי נוסף להחלת הקדו"ש שיהא חשוב המין של גידולי הקרקע בפני עצמו.
מלבד קטף היוצא מן העץ העומד לריח או אפי' לאכילה כיוון שאינו חשוב בפני עצמו בטל לעץ, משא"כ קטף היוצא מן הפירות לדעת רבנן חשיבא בפני עצמו ואית ביה קדו"ש, ולר"ש אף זה בטיל לפרי ואינו חשוב כדבר בפני עצמו, ולית ביה קדו"ש.
*ג*
הדין בבשמים ופרחים :
והנה בירושלמי (שם י"ח: הלכה א'), נסתפק מה הדין בבשמים לעניין קדו"ש, וז"ל:
"בשמים מהו שיהא עליהן קדושת שביעית, נשמיענא מן הדא, הפרח לבן, והאודם, אין עליהן קדושת שביעית. חברייא אמרי דר"ש היא, דר"ש אמר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. רבי שמואל בשם רבי אבהו, תפתר דברי הכל היא, בהדא נסורתא".
ועיקר ספיקו של הירושלמי צריך ביאור דממה נפשך, אי בשמים אלו הוי הנאתו וביעורו שווין אית ביה קדו"ש, ואם אין הנאתו וביעורו שווין אין בו קדו"ש כלל כדלעיל. וביותר יש לתמוה דאמאי לא פשיט הספק ממתניתין דילן דבהא גופא פליגי רבנן ור"ש, אי בשמים היוצאים מן הפירות ועומדים לריח כקטף בטילי ולא חשיבי או לא כמבואר לעיל, והרי מוסכם שבשמים היוצאים מן העץ עצמו בטילי ולא חשיבי (מה שכתב הירושלמי חברייא אמרי דר"ש היא, היינו שהתוספתא של פרח הלבן וכו' מתוקמא כוותיה דר"ש, ואנו מקשים מדוע לא פשט הספק ישירות מהמשנה).
ביאור ספק הירושלמי:
ואחר העיון נראה בזה לענו"ד דהירושלמי מסתפק האם עצים שגופם ועצמם עומדים לריח כעצי הדסים וכדו', אי אית ביה קדו"ש, דאע"ג שאינם יוצאים מן הפרי, מ"מ כיוון שכל גוף העץ לכך הוא עומד יש להסתפק האם חשיב ולא בטיל לכו"ע אף לר"ש.
והוה אמינא למילף מפרחי לבן ואודם דלית בהו קדו"ש, וא"כ שמעינן שבשמים אף שהעץ שלהם עצמו עומד לריח בטיל ולא חשיב, ודחי דזה כשיטת ר"ש אתיא דמפני שאינו פרי לא חשיב כלל ובטל, ומסיק דפרחי לבן ואודם לכו"ע אינם קדושים בקדו"ש, כיוון שאינם חשובים כלל שאינם כעץ או כפרי ובטלים (וראה בפני משה ד"ה בהדא דכתב: נסורתא כמו נשורתא, כלומר הפרח הנושר ולדברי הכל אינו פרי), אך בשאר בשמים שכל גופם של העץ עומד לריח, אכתי ספיקא אית לן אי חשיבי ולא בטילי, ולמעשה לא נפשט הספק. (וראה עוד בספר ניר על הירושלמי).
אך זה קשה דאמאי מסתפקינן אי עצים שכל עצמם עומדים לריח אי חשיבי וכו', הרי לולב שאינו אלא כעץ בעלמא כיוון שעומד לכבד את הבית הוי הנאתו וביעורו שווין, ולכן קדו"ש אית ביה, ומאי שנא. ודלמא יש לחלק דהנאה העומדת לריח אינה כהנאת גוף גשמית וממשית כמאכל וכיבוד בית וכדו', ומסתפקינן אי הנאת ריח חשיבא הנאה לענין קדו"ש, כעין הא שאין מברכים ברכה אחרונה, וברכת שהחיינו על ריח, כיוון שעיקרו עומד להנאת הנפש ולא הגוף. (וראה דמעין זה כתב החזון איש בביאורו לספק הירושלמי סי' י"ד ס"ק ט').
כמו כן בשמים העומדים להריח בהם הרי שאינם מתכלים מייד כדברי מאכל, ואפשר דמסתפקינן אי ביעור איטי שלא נעשה בבת אחת כמאכל ואינו ניכר כל כך, אי חשיב כביעור (כצבע הבגד דלשיטת התוס' [ב"ק ק"א: ד"ה שהנאתן], לבישת הבגד בכל יום עושה ביעור, ז"ל: "אבל צבע הנאתן וביעורן שוה דהנאתן כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום"). ופירוש זה נראה מוכרח מכח הקושיות דהקשנו לעיל.
ביאור האמונת יוסף בספק הירושלמי:
אחר זמן חזיתי דמעין זה פירש האמונת יוסף על הירושלמי (ד"ה מיני), וזת"ד:
דמה שנסתפק הירושלמי במיני בשמים ולא פשיט ממתני' דהוורד והכופר וכו', שהם מיני בשמים שיש בהם קדו"ש, משום דמכשירי אוכל נינהו כתבלינים וכדו', והו"ל כאוכל גופא, ומסתפקינן במיני בשמים שאינן באין אלא לריח. (וכמבואר ברשב"א בתשובה [ח"ה סי' ל"ח] שכל המינים המוזכרים במשנה בדחזו למאכל מיירי ושכך סידר בעל המשניות הסדר בשביעית, וז"ל: "וסידורא דמתני' דכלל גדול (רפ"ז דמ' שביעית) אמרו בשביעית הכין תני ברישא מה שאינו מתקיים בארץ כגון עלה לוף שוטה ועלה הדנדנא. ואח"כ תני מה שהוא יוצא עם פירות האילן ואינו מעיקר הפרי אלא טפילה לו כגון פיטמא של רמון והנץ שלו והגרעינן כלומר של תמרה וזתים. ואח"כ תני מה שהוא יוצא מן האילן בעצמו ושהוא בעצמו אחד מן העיקרין של יוצאי האילן ואינו עיקר הפרי כגון לולבי זרדין וחרובין. ואחר כך תני מה שהוא עיקר מפירות האילן והן הוורד והכפור והלטם. ומיהא שמעינן דפירא הוי". חזינן דהמינים המוזכרים במשנה בדחזיא למאכל נינהו).
והקשה ע"ז דהא ממתני' עוקצין (פ"ג מ"ה), שמעינן דמכשירי אוכל, והעומד לריח, או מראה, דינם שווה שאינם חשובים כאוכל כלל, ומ"מ קדו"ש אית בהו, ונפשוט מהא דאפי' דבר שאינו עומד אלא לריח בעלמא קדו"ש חלה עליה, ותירץ דיש לחלק בין המינים המוזכרים במשנה לספק הירושלמי, דהמינים המוזכרים במשנה שבאין להשביח טעם האוכלין, הו"ל כמין הצובעין שנהנה גופו מן הבגד שצבעו בהן, והכא נמי נהנה גופו מן האוכלין שהבשמים ניתנו לתוכן, משא"כ בבשמים שאינם עומדים אלא לריח בעלמא, אפשר דריחא לאו מילתא לענין קדו"ש, והו"ל כעצים בעלמא (וזה ממש כדברינו לעיל). ולכך בעי למפשט בעיין מפרח הלבן והאורז וכו' שעומדים רק לריח בעלמא, ומסיק לבסוף דמיירי בהדא נסורתא היינו שאין ריחן נודף כל כך ולא חשיבי כלל.
(ובזה שאני מפירושינו דהא דמסיק הירושלמי היינו שאינם כגוף עץ שכולו עומד לריח, והנ"מ דלפרושו כל עץ שריחו נודף קדו"ש אית ביה), והקשה עוד דאמאי לא מסיק ממתני' דשביעית דלא מנה וחשיב אלא מינים שדרכן ליתן לתוך האוכלין, ובשמים שעומדים לריח בעלמא לא קחשיב כלל, ותירץ דמתני' אתא לאשמועינן דהני מיני אית בהו קדו"ש וביעור, אך שאר מינים פשיטא דלית בהו ביעור, כיוון שאין הגוף נהנה מהן דריח הנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הילכך הו"ל כשאר פירות שביעית שאינן לא מאכל אדם וכדו', ומפני שאינם עצים, קדו"ש אית בהו ואין חייבין בביעור. עכת"ד.
אמנם מסקנתו לא ברורה כדי הצורך, דהא הירושלמי הניח זה בספק וכפי שביאר הוא עצמו, ומלשונו נשמע שלמסקנא בשמים העומדים לריח קדו"ש אית ביה ורק שביעור אין להם, וצ"ע.
ביאור הר"ש סיריליאו בספק הירושלמי:
אמנם רבים מהפוסקים (מרן הרב במאמר מרדכי שביעית סי' י"ג, שבט הלוי ח"ב סי' ר"ב, ועוד), ציינו לפירוש הר"ש סיריליאו על הירושלמי, והחשיבוהו לעיקר בפירוש הסוגיא, דביאר וזת"ד: דנסתפק הירושלמי לעניין בשמים שיש להם רק ריח ולא חזיא למאכל אי אית בהו קדו"ש, ופשיט מפרח הלבן וכו', דריח בשעת הנייתו לית ביה ביעור, ולכך לית בהו קדו"ש, והו"א לתלות זה בפלוגתא דר"ש ורבנן, ומסיק בהדא נסורתא, היינו שם מקום הוא דפרח לבן וכו', דההוא אתרא אין ריחם נודף ולא חשיבי, אבל מיני בשמים בעלמא לעולם אימא לך דריח כאכילה ולא משני. עכת"ד.
שמעינן דלפירושו נשאר הספק בכל מיני בשמים העומדים רק לריח שריחם נודף – האם קדושים בקדו"ש, אך פרחים שאין ריחם נודף (כעצי בשמים לכאו' שנחשב מין שאין ריחו נודף אלא ע"י מלילה ביד), לית בהו קדו"ש כלל, וכ"ש בפרחים שאינם אלא למראה בעלמא. אמנם על פירוש זה קשיא מאי דאקשינן לעיל, דתפשוט ממתני' דשביעית – דבשמים העומדים רק לריח לית בהו קדו"ש, מהא דלא הוזכרו ונשנו במשנה. ותו מאי דפשיט ליה דדלמא כל שריחם נודף הוי כמאכל, צ"ע מאי נשתנה מההו"א דביאר שהעומד לריח אין בו תורת ביעור כלל, (דקשה לומר שההבנה במסקנא כל כך כותבית מההו"א), וצ"ע.
(ואנו פירשנו דבזה גופא הספק של הירושלמי למעשה, האם הנאת ריח שביעורו הוא מעט ולאט בכל פעם כשמריח שמולל קצת מן העלים להוציא הריח, אי חשיב הנאתו וביעורו שווה, או לא, ולא שנא בין בשמים שריחם נודף לשאינם כך. אך לפירושו שהספק רק בפרחים ובשמים שנודפים ריח, צ"ע דמאי שנא). ותו צ"ב לשיטתו מה הגדר ואיך דנים למעשה בין בשמים שריחם נודף לשאינם (וכדאקשינן אפירוש האמונת יוסף), וצ"ע.

*ד*
מסקנת הדברים:
בשמים שעומדים לאכילה, ויש להם גם ריח – קדושים בקדו"ש. אמנם בשמים ופרחים שיש להם רק ריח, וכ"ש כאלה שאין להם ריח – לענו"ד אין להם קדו"ש כלל, דהוי כהדא נסורתא שנושרים מהר דכו"ע מודו שאין בהם קדו"ש, אע"פ שעומדים לשם ריח. וספק הירושלמי הוא בבשמים שהעץ שלהם עומד לריח כהדסים וכדו'.
אך לפירוש האמונת יוסף והר"ש סיריליאו – יש לחלק בין בשמים שריחם נודף דאית בהו קדו"ש, לבשמים שאין ריחם נודף דלית בהו קדו"ש כלל (וצ"ע הגדר בזה, דלדבריהם יוצא שעצי הדסים וכדו' שאין ריחם נודף, לית בהו קדו"ש כלל). כמו כן לאמונת יוסף לא ברור למעשה במה ספק הירושלמי.
ופרחים שיש להם ריח אך בעיקרם עומדים לנוי, נראה דלכו"ע לית בהו קדו"ש כיוון דהנאת מראה אינה שימוש הנאה המתכלה ומגרע גריעי מהנאת ריח, וכיוון שעיקרו עומד כעת להנאת המראה שלו אין בו קדו"ש כלל, כמבואר ברש"י (דאייתינן לעיל אות א'), דהחלת הקדו"ש תליא במחשבת האדם. וחזיתי להריטב"א בע"ז (סב. ד"ה נמצא), דכתב לדין זה במפורש, וז"ל: "נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה. פירוש לאכלן בפני עצמן, או למכרן ולקנות בהן דברים הנאכלין שיכולין להתבער בזמן הביעור, שבאלו קדושת שביעית תופסת, אבל לא דבר שאינו נאכל אלא שנתן לסחורה כגון בהמה טמאה ועבדים ובגדים ושאר מטלטלין דעלמא". וכו'. וכן מתבאר זאת מחידושיו לסוכה (לט. ד"ה גמרא), עיי"ש. וראה עוד מפורש כן בפירוש הר"ח לסוכה (מ.), דכתב: "ובעינן [לכם] דומיא דלאכילה ודרך המאכל ללעוס ולבער המאכל בלעיסתו מתורת אוכל. וכיון שמגיע בחניכיו נהנה חכו מן המאכל בלעיסתו ונתבער אותו הפרי נמצאת הנאתו ועת ביעורו באין כאחד. וזהו פי' הנאתו וביעורו שוין וכל דבר שהנאתו וביעורו ביחד קדושה חלה עליו ואף על שאינו נאכל והוא שניתן ליהנות ממנו בדרך האכילה ששוה בכל אדם".
ומכאן קושיא מוצאת על הפוסקים (אור לציון ומאמר מרדכי, ראה להלן אות ה'), דס"ל דהנאתן וביעורן שווה היינו שההנאה קודמת לביעור של המין עצמו, למשל שהנאת המראה בפרחים נחשבת להנאה, ומכיוון שהכילוי בא אחר ההנאה חשיבא הנאתו וביעורו באין כאחד, דמהראשונים הנ"ל משמע דזה אינו וכמבואר.
*ה*
דעת פאת השולחן:
עפ"ז נראה לומר דכיוון דהאידנא שביעית מדרבנן, כמבואר בפאת השולחן (סי' כ"ג ס"ק כ"ג), באריכות, וכל ספיקא דרבנן לקולא, ולכן כל ספק בירושלמי אודות שביעית הוא לקולא (שם סי' כ' ס"ק נ"ב בסופו), א"כ מיני ועצי הבשמים העומדים לריח לית בהו קדו"ש כלל, וכ"ש בפרחים שחזו למראה בעלמא.
דעת הגר"ש וואזנר:
אולם זה שכל ספק בשביעית אזלינן לקולא אינו מוסכם, דהנה בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' ר"ב), נקט לעיקר בביאור הירושלמי את פירוש הר"ש סיריליאו וכתב להחמיר בבשמים דחזו להריח בהם אע"פ שלמעשה מסתפקינן ביה, משום דהגם שי"ל דנוגע בזמנינו רק לשביעית דרבנן, אי נימא כדעת הסוברים כן, מכ"מ אין זה פשוט כ"כ, חדא דהספק בש"ס ביסוד הלכה דאורייתא אם מיני בושם נכללו בכלל קדושת שביעית, וכיון דבזמן שביעית דאורייתא עלינו להחמיר שוב לא נפקע חומרתו גם לצד דרבנן כאשר כת' במק"א, וגם ידוע דיש מחמירים בספיקא דש"ס גם בדרבנן.
והוסיף על כך: "ובחזון איש סי' י"ד אות ט' כ' ולא איפשט שאר בשמים, ולא ראיתי בדבריו שם הכרעה להקל, כתבתי כן היות שבא לידי ספר משנת יוסף על שביעית, וראיתי שם פ"ז מ"ו כ' משמי' דחזון איש דהכריע בזה להקל, וכ"כ בשם הרש"ס, וראיתי כל לשונות הרש"ס ולא מכריע כלום דהרש"ס פרשן הוא ומפ' הירושלמי כדי שלא יקשה לאותו צד דבושם אין קדושת שביעית, אבל בעצם ההלכה לא מכריע כלום.
עד כאן דברנו מקדושת שביעית שבהם, ולענין מלאכה הנה לענין השקאה כיון דנפסדים בלי זה אנו נוהגים היתר גם בהפסד פירות וירקות, אעפ"י שאינו הפסד צמיתות דאילן אעפ"י שלשון הרמב"ם פ"א משמיטה ה"י משמע קצת להחמיר מכ"מ כבר הכריעו ובתוכם גם מרן החזון איש להקל בזה, וכן פשטות הבבלי פ"ק דמו"ק". עכ"ל.
ומש"כ דמהחזון איש לא נראה הכרעה להקל, אדרבא מהמשך דבריו (שם ד"ה ובתשובת המבי"ט), מבואר להחמיר דפרחים העומדים לריח קדו"ש אית בהו, ועיי"ש מה שכתב עוד לחלק בזה. ובמש"כ להחמיר בספק דרבנן שיסודו מן התורה – כן כתב החזון איש (סי' כ"ב ס"ק א' ד"ה ועיקר), עיי"ש.
דעת הגרי"ש אלישיב:
ולמעשה דעת הגרי"ש אלישיב (הובא בכתב עת הליכות שדה 124 לגר"י אפרתי), להקל בפרחים שיש להם ריח אך עיקרם עומד לנוי ולמראה בעלמא, שאין בהם קדו"ש, מכיוון שאין הנאת מראה נחשבת להנאה חשובה. ברם הוסיף ע"ז הגר"י אפרתי דאכתי יש לדון בזה מצד שמור ונעבד, ובפרט אם נזרעו הפרחים בשביעית אפי' כשאין בהם ריח, ועל כן יש להימנע מלקנות פרחים בחנויות שאין עליהם פיקוח והשגחה.
אמנם במה שכתב לדון לאסור מצד שמור ונעבד, יש לעיין בזה, דידוע מחלוקת הראשונים האם פירות שביעית מן המשומר נאסרו, דדעת ר"ת (סוכה לט:), שאסורים באכילה, אולם דעת רוב הראשונים, ומהם הרמב"ן בריש פרשת בהר, והרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (פ"ח הל' י"ב), ובשו"ת פאר הדור (סי' ט"ו, ובעיקר דברי הרמב"ם ראה בקונטרס השמיטה בשארית יוסף ח"ד עמ' קי"ז – קכ"ה משכ"ב), ועוד, ס"ל דהפירות לא נאסרו כלל, וראה עוד בפאת השולחן (סי' כ"ב). ובפרט שהאידנא שביעית מדרבנן שיש להקל בזה, וכן הכריע מרן הרב זצ"ל במאמר מרדכי (סי' ט"ז), ושם כתב להוסיף מש"כ בספר שארית יוסף הנזכר: "ואני בעצמי ג"כ נזהרתי שלא לאכול, וראוי להחמיר בזה משום מיגדר מילתא, שלא לתת כח לע"ע ותו לא מידי בזה".
אולם הנראה למעשה דיש לחלק בזה בין פרחים שגדלים מעץ ושיח קיימים, ורק שמשביחם ע"י פעולותיו האסורות, שהפרחים היוצאים מהם מותרים כמבואר לעיל. אך פרחים שנזרעו, או שנשתלו בשביעית עצמה, יש לאוסרם מדין הנוטע בשביעית יעקר – כמבואר ברמב"ם (פ"א הל' י"ב), וז"ל: "הנוטע בשביעית ביו בשוגג בן במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית". וכו'. ולא שנא בין עץ מאכל לאילן סרק, כמבואר בהל' ה', שאין נוטעים בשביעית אפילו אילן סרק. וכשקונה פרחים כאלו שנשתלו בשביעית הרי הוא מסייע בידי ע"ע.
דעת האור לציון:
וראה באור לציון שביעית (פ"ב סעי' י"ב), דהכריע שבפרחים אין איסור ספיחים כלל, אך לעניין הדסים וכדו' שעומדים לריח, הכריע שראוי לחוש ולנהוג בהם קדו"ש, והוסיף דאין לקנות כלל פרחים שנשתלו באיסור בשנת השמיטה, אף שאין בהם קדו"ש, משום איסור סיוע לעוברי עבירה.
ובהערה ביאר את צדדי הספק בירושלמי כהר"ש סיריליאו, וכתב לעניין מעשה דבשמים העומדים לריח י"ל דהוי הנאתן וביעורן שווה, ולכן יש להחמיר אע"פ שהוי ספק בדרבנן, שיש בהם קדו"ש. והוסיף שראוי ליזהר בפרחים העומדים לריח שלא להפסידם, ושלא לעשות מזה זרים לכלה וכו' וכן שיש לבערם בזמן הביעור.
אמנם שוב כתב אחר זה – דבפרחים אפי' עומדים לנוי בלבד שאפשר שיש בהם קדו"ש, ואף חמירי מפרחים העומדים לריח, מכיוון שפרחי נוי נהנים מהם בשעת ביעורן וחשיבי טפי הנאתם וביעורן שווה, והסיק לבסוף דאף אם נאמר שאין בהם קדו"ש, מ"מ אסורים בנטיעה ועבודה, ואע"פ שלדעתיה הנעבד בשמיטה שרי באכילה (כמבואר בפ"א תשובה י"ח), מ"מ אם קונה ממי שעבד באיסור הרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה. עכת"ד.
אמנם במש"כ דפרחים הוי הנאתן וביעורן שווה, צ"ב שהנאת ריח הרי כלל לא ברור אי חשיבא הנאה, וכן לא ברור כל הצורך במה ביעורו וכיליונו. ולעיל אות ב' – כתבנו לבאר דזה גופא הספק בירושלמי, אי הנאת ריח חשיבא כדבר שהנאתו וביעורו שווה, וא"כ לשיטתו דאמרינן בספק הירושלמי דספק דרבנן לקולא, א"כ צ"ל שאין בפרחים קדו"ש כלל. וצ"ע. ובמה שצידד לעניין פרחים העומדים לנוי בלבד שיש להם קדו"ש משום דהוי הנאתן וביעורן שווה כל שההנאה קודמת לביעור, ראה לעיל (סוף אות ד'), מה שהקשנו על פירוש זה מביאור הראשונים בסוגיא. וצ"ע.
דעת מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל:
במאמר מרדכי (חלק התשובות סי' י"ג), האריך הרב בטוטו"ד לבאר את הנושא בעיון ובעומק רב ואחר שביאר את דין הקטף השנוי במשנה ואת הירושלמי ע"פ ביאור הר"ש סיריליאו, חידש הרב למעשה שאף בפרחים העומדים רק לנוי יש קדו"ש, משום דדמיא לעץ סרק ששרפו הוא פריו שיש בו קדו"ש, וז"ל: "למעשה – בימינו כל הפרחים חייבים בדיני שביעית אשר על כן, דעתנו היא בעניין הפרחים, שאפילו אם אינו מחזיק אותם אלא להנות מההסתכלות בהם – חשיבי פרי לגביו, וחייבים לשומרם בקדושת שביעית. זאת ועוד, הרי על פי רוב מוכרי הפרחים לא מקפידים למכור רק פרח עם ריח כמו שהיה בעבר, ואפילו אפשר לומר שרוב הפרחים הם בלי ריח, משמע שזהו עיקר גידולו וזה חשיב לפריו.
ובר מן דין, כבר נפסקה הלכה ברמב"ם (שמיטה ויובל פ"ז הי"ט, כ') שהשרף היוצא מעץ סרק – יש בו שביעית כי זהו פריו, וכל שכן פרחים שהם לנוי בלבד שזורעים ונוטעים אותם לשם זה, והעץ והפרח הוא פריים, שיש בו קדושת שביעית. ועל כן, אם נובלים הפרחים – יש לעטוף אותם בשקית ניילון ובשקית נייר (עיין סי' י': "שמירת קדושת שביעית"), וכך לזורקם לאשפה ללא בזיון.
וכל שכן בהדסים של שנת שמיטה (שאזלינן בהו בתר חנטה ומתחילים לחנוט בערך מחודש טבת), דעתנו היא שבסוף שנת השמיטה – יש בהן דיני שביעית ודאי, ואסור לקנותו אלא בהבלעה. ואותם הדסים שמביאים לבתי הכנסת במוצאי שבתות או אותם שמקיפים בהם בסדר הקידוש – צריכים לשומרם בקדושת שביעית.
הקונה פרחים ממשתלה בשביעית
ומכל מקום, הקונה פרחים ממשתלה שגדלים בה פרחים בעציץ שאינו נקוב, והמשתלה מכוסה בגג מניילון וכד' – אין בהם קדושת שביעית, כמו דין של גידול פרחים בתוך בית (עיין לפאת השולחן פ"כ הכ"ד ולפירושו שם, שבירושלמי נשאר באיבעיא, וכיון ששביעית בזמן הזה מדרבנן – נקטינן לקולא). אבל כשלוקח אותם לביתו – יעטוף אותם בדרך בנייר כסף.
סיכום הדברים
למעשה, בהכל שייך דין שביעית, כמו שכתוב (שמות כ"ג, י"א): "והשביעית תשמטנה ונטשתה", וחז"ל למדו שגם מאכל בהמה וממין הצובעים וכדו' שייך בהם דין שמיטה, ובלבד שלדעת ת"ק יהא הנאתו וביעורו שווה, ולדעת ר' יוסי שתהא הנאה השווה בכל, כאמור לעיל.
ולפיכך, העץ ביחד עם שרפו הוא שאסור, אולם, אם העץ הוא עץ פרי אז שרפו בטל כלפי העץ. והעץ, אין הנאתו וביעורו שווה, לכן אין בו דין שביעית, ואילו שרף הפרי שהוא חלק מהפרי – אסור. אולם בעץ שהוא סרק אז השרף לא בטל כלפי העץ. ואפי' אם העץ אין הנאתו וביעורו שווה, אם השרף הנאתו וביעורו שוה אז יש בו דין שביעית.
אבל בערלה, האיסור הוא: "וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא י"ט, כ"ג), ודרשינן: "פרי הוא דאסור, הא עלים ועצים – מותר". ולפיכך, בעץ פרי: שרף העץ ושרף העיקרים והעלים – הרי הם כמו העלים והעיקרים, שאין בהם דין ערלה. ואילו בפג, היינו פרי קטן – יש בו דין ערלה כי הוא מאכל, ולא גרע שרפו מקליפתו. אבל עץ סרק שאין בו פרי לאכילה אפי' הפרי שלו יהא שרף, מאחר ואין הוא פרי לאכילה אלא חלק מהעץ – דינו כדין עץ או עלה, שאין בו דין ערלה. לפיכך, הרמב"ם לא כתב בענין עץ סרק ששרפו – ייאסר מדין ערלה, ועיי"ש. אולם לשון הש"ס בבבלי והירושלמי שמשווים את הערלה לשביעית – יהא קשה, ועיין בזה באורך בבית ישראל הנ"ל.
ועיין לחזו"א (סי' י"ד אות ו' ואות ז') שהאריך להסביר את שיטת הר"ש על המשניות ופירושו, והביא את דברי הרמב"ם. אולם לפי דברינו לעיל לא מובן לי לע"ע סיומו של החזו"א שכתב שם: "וכן פסק הר"מ פ"ז הי"ט כר"ז, דמודים חכמים דפירי וכן קטפא דגווזא באילן שאינו עושה פירות, ואין חילוק בין שביעית לערלה", עכ"ד, שכן לפי זה, חזרה קושית התוי"ט לדוכתה. ודוחק לומר שהחזו"א יאמר שהרמב"ם "תנא ושייר" בהלכות ערלה, ובהלכות שביעית כתב על אילן סרק וה"ה לדיני ערלה, ודוחק. לפי האמור לעיל בדעת הרמב"ם, בשרף אם זה "עץ עושה פרי", השרף בטל כלפי העץ, משא"כ באילן סרק. ואז מובן מה שמקשה הר"ש סרליו לעיל מדוע הרמב"ם לא הזכיר הענין של הבְּשָׂמִים שבירושלמי, ממה נפשך – אם הבעיא נפשטה והבשמים דומים לקטף, הרי מאחר וההלכה בקטף שאם הוא אילן סרק זה פריו, ממילא בבשמים הרי זה פריו ואסור כדין שביעית בכל דיניה. וביותר מזה, לפי ההסבר דלעיל הרי כל אילן סרק יש בו דיני שמיטה, ובלבד שיהא הנאתו וביעורו שווה. ולפיכך, לא רק בְּשָׂמִים שיש בהם הנאת ריח אלא גם הנאת מראה כצבע – אסורה בשמיטה. ועץ סרק שהפרי שלו הוא ליופי זה פריו, ואם הנאתו וביעורו שווה – יש בו דין שביעית.
מיני בושם שמייצרים בארץ, או סוגי פודרות וכדומה שמייצרים אותם מיבולים של תוצרת הארץ – חלים בהם דיני שמיטה ככל שאר פירות, רק תלוי אם זה מיוצר מעצים או מירקות, שאם זה מיוצר מעצים – צריכים להנהיג בהם הבלעה שלא תהיה בהם בעיה של סחורה, אבל אם זה מיוצר מירק – יש בהם דיני ספיחים, ופשוט". עכ"ל.
אמנם הוקשה לי בדברי קודשו של מרן זצ"ל, דהא אפשר שהשרף היוצא מעץ סרק דחשיב כפרי היינו בראוי למאכל, או על כל פנים דחזיא לתיקון המאכל כתבלין, וכמבואר בתשובת הרשב"א (ח"ה סי' ל"ח), דכל המינים המוזכרים במשנה חזו למאכל או לתבלין נינהו, ולכן הירושלמי לא פשט מהמשנה גופא לספק הבשמים שאינם ראויים למאכל, וע"ז נשאר הירושלמי בלא הכרעה כמבואר בפירוש האמונת יוסף דאייתינן לעיל אות ב', וא"כ הרמב"ם שהזכיר הל' זו שפרי היוצא מעץ סרק יש בו קדו"ש, ס"ל שהשרף הזה חזיא למאכל, או לתבל בו מאכל, ורק בכהאי גוונא קדו"ש חיילא ביה, אך אין מזה ראיה כלל לעניין פרחים העומדים לנוי שאינם עומדים לריח וכ"ש לאכילה שיש בהם קדו"ש. ומנין להעמיס בדברי הרמב"ם חידוש גדול כל כך שקדו"ש שייך גם במין הראוי למראה בלבד, אחר שמפורש בראשונים דהשרף היוצא מעץ שרק פרי הראוי לאכילה הוא.
וראה בדרך אמונה (ס"ק קל"ד), דביאר דברי הרמב"ם שהיוצא מן העיקרים באילן סרק יש לו קדו"ש היינו בשרף הראוי למאכל, דכתב: "מיהו שרף שנושר מהעץ ועומד לריח בודאי אין בו קדו"ש". וראה עוד בביאור הלכה (שם ד"ה אבל באילן), שחידד הנקודה לחילוק בין דיני ערלה שפרי אילן סרק אינו נאסר משום דבעינן פרי הראוי למאכל ממש, לבין קדו"ש דאית בשרף כזה משום דחזי לתבל בו מאכל סגי בזה להחלת קדו"ש. ולעניינו משמע דהקטף באילן סרק הוא שראוי לתבל בו מאכל דווקא, אך אם עומד רק לריח נראה דאין בו קדו"ש כלל, וכמו שביארנו לעיל אות ג' באריכות. עיי"ש. (וראה עוד מה שהקשנו בעניין זה בשלהי הפירוש של האור לציון).
ובמש"כ שההדסים העומדים למצוה יש בהם קדו"ש ולכן צריך לקנות אותם בהבלעה, צ"ע שהרי מצוות לאו להנות ניתנו, וא"כ אין במינים אלו הכלל של הנאתן וביעורן שווה, ודלמא מיירי במין הדסים כאלו שמגדלים אותם גם לריח וגם למצוה.
אמנם למעשה נראה שאף לדעת הרב זצ"ל, בצירוף היתר נוסף יודה להקל שאין לנהוג קדו"ש בפרחים, כגון שגדלו הפרחים באיזור הערבה וכדו', או שגדלו בקרקע שנעשה בה היתר מכירה וכדו'.
*ו*
עוד רגע אחד אדבר בעניין ההדסים אי שרי לעשות על ידם בשנת השמיטה סגולה המובאת בתהילים למרן הרב (חלק שמוש תהילים אות צ"ב), שכתב שאחר שיאמר מס' פרקי תהילים הנזכרים שם, יקח קדרה חדשה וימלאה מים, וישים בתוכה הדס, ויאמר המזמורים, וירחוץ מאותם המים וכו' ועי"ז יזכה לגדולה. ונשאלת השאלה לדעות שיש בהדסים קדו"ש – אי שרי למעבד הכי בשמיטה, שהרי לאכלה ולא למלוגמא כתיב, וההדס הנאתו היא בריחו ולא בסגולות.
וראה במאמר מרדכי (סי' י"ב ד"ה יש הנוהגים), דכתב וז"ל: "יש הנוהגים לשפוך מעט יין יותר מתכולת הכוס של הבדלה, ואומרים שיש בזה סימן ברכה, כמו שהגמ' דורשת (עירובין ס"ה ע"א): "אמר רבי חנין בר פפא: כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו בכלל ברכה", או שמלמדים את הילדים הקטנים שלא לכבות את הנר של ההבדלה בפה או ביד אלא לשפוך עליו מעט יין מההבדלה. יש מהאחרונים הסוברים שכיון שאותו יין ייפסד – אין להתיר לשופכו בשום צורה (ראה ספר השמיטה פרק ז' אות ג' הערה 4 בשם מוהרא"י קוק זצ"ל). אבל אנן לא קי"ל הכי, אלא כיון שדורשים: "'לכם' – לכל צרכיכם", הרי מעט היין שנשפך הוא לצרכינו, ואין לאסור כיון שיש הנאה משפיכת היין הזה. ומכל מקום, יש להזהר ולשפוך מעט יין כפי הכמות הנדרשת, ולא להגזים ולשפוך יתר על המידה, שזה ודאי נחשב להפסד גמור". שמעינן שאפשר לעשות סגולות במינים הקדושים בקדו"ש.
אך הרה"ג יוסף אליהו שליט"א הורה לחלק למעשה, בין סגולות המצויות שרגילים בהם המון העם כדוגמת כיבוי נר ההבדלה ביין ונתינתו במקומות שונים, דזה שרי, דהוי בכלל לכל צרכיכם, לבין הסגולה הנזכרת וכיוצא בה, דכיוון שאינה מוכרת ולא נתפשטה עשייתה ע"י המון העם, יש להימנע מלעשותה.
העולה מן האמור
א- פרחים העומדים לנוי בלבד – לדעת רוב הפוסקים אין בהם קדושת שביעית כלל. אך לדעת מרן הרב: אם נשתלו לשם כך, ראוי להחמיר ולנהוג בהם בקדושת שביעית, אמנם אם גדלו בחממות, או שגדלו בקרקע של היתר מכירה, יש להקל אף לדעת הרב שאין בהם קדו"ש.
ב- פרחים העומדים לריח – לדעת רוב הפוסקים יש בהם קדו"ש, ועל כן ראוי להחמיר גם בזה לנהוג קדו"ש, וכ"ש בעצי הדסים וכדו'. אולם בצירוף אחד מן ההיתרים המבוארים בסעי' א', יש להקל גם בזה.
ג- אין לקנות פרחים בשמיטה מדוכן ללא השגחה אף לדעת המקילים שאין בפרחים משום קדו"ש, מפני חשש מסייע לידי עוברי עבירה, ששתלו את הפרחים באיסור בשנה השביעית, אמנם אם יודע שגדלו בקרקע שנמכרה ע"י היתר מכירה אפשר לקנות בשופי.
ד- הדסים שגדלו בשביעית, אין לעשות בהם סגולה שלא נתפשטה ע"י המון העם, אא"כ שתלו וגידלו אותם לצורך מצוה ולא לריח, דיש להקל בזה שאין בהם קדו"ש, ויהא ניתן לעשות בהם סגולות. או אם גדלו בקרקע של היתר מכירה וכדו', דשרי.