שאלה

האם נוהגים לברך הטוב והמטיב על הולדת בן?

תשובה

לספרדים לא מברך הטוב ומטיב ולא שהחיינו בעת לידת בנו, אלא מברכים בעת המילה שהחיינו ואם לא מברך יקנה פרי חדש או בגד ויברך עליו ויכוון על בנו, ולענין הטוב ומטיב יכוון על בנו בברכת המזון.
לאשכנזים – בעת לידת הבן מברכים הטוב ומטיב, ואם שמע לאחר זמן (שאשתו כבר בירכה שהחיינו) מברך שהחיינו. ואם מאוד רצה בת ונולד לו בן לא יברך, ויש מאשכנזים וכן נוהגים בצאנז שלא מברכים הטוב ומטיב רק שהחיינו.
זמן הברכה למברכים – כל עוד שהוא שמח כלומר שהוא מבשר לאנשים מעניין הלידה.

מקורות

כתב השו"ע בסי' רכ"ג סעי' א' "ילדה אשתו זכר, מברך: הטוב והמטיב, וגם היא צריכה לברך כן".
וכתב הרמ"א "ואם מתה אשתו בלידתה, מברך: שהחיינו, דהא ליכא הטבה לאחריני; וכן אם מת האב קודם שילדתו, היא מברכת שהחיינו (כן נראה לי ליישב הרשב"א סימן רמ"ה); ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות".
וכתב המשנ"ב בס"ק א' "ואפילו לא ראה בעצמו רק שמע כשהיה בעיר אחרת וכן במה שמבואר בס"ב". ובס"ק ז' כתב המשנ"ב "בברכה זו – פי' בברכת שהחיינו מפני שהיא רק רשות [שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה] ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר".
וכתב בה"ל ד"ה ויש שכתבו "ר"ל יש שכתבו דהוא רשות משום דאינו בא מזמן לזמן ודמיא לקרא חדתא [עירובין מ"ם ע"ב] דסבר הגמרא שם דהוא רשות אבל הרבה פוסקים ס"ל דהוא חובה [כן מוכח בד"מ בסוף סימן זה] וטעמם דדבר שתקנו חז"ל לברך משום שמחת הלב לא שייכא בזמן אלא כל אימת שנזדמן ע"י הקניה שמחה בלבו מברך לד' על שזיכהו לבוא לשעה שיש בו שמחת הלב".
ולענין הטוב ומטיב כתב המשנ"ב בס"ק ג' "הטוב לו דניחא ליה בזכר וגם טוב לה שגם לה ניחא בבן זכר ואפילו היה להם כבר כמה בנים".
וכתב הכה"ח בס"ק ו' "וכתב החסד לאלפים אות ד' דאין נוהגין לברך רק שהחיינו בשעת המילה, או בשעה שבא אבי הבן מן הדרך מברך אבי הבן שהחיינו עכ"ל. וכן כתב היפה ללב אות א'. ומיהו מה שכתב דאין נוהגין לברך הוא על פי מה שכתב מור"ם ז"ל בסוף סעיף זה שרבים מקילים באלו הברכות. ומה שכתב רק שהחיינו בשעת המילה הוא על פי מה שכתב בשלחן ערוך יורה דעה סימן רס"ה סעיף ז' דיש נוהגין לברך שהחיינו בשעת המילה יעו"ש, ור"ל דבברכת שהחיינו שעל המילה יכוין לפטור בה גם שהחיינו שעל הולד. ומה שכתב או בשעה שבא אבי הבן מן הדרך מברך שהחיינו הוא על פי מה שכתבנו לעיל סוף אות א' בשם הלכות קטנות, אבל לפי מה שכתב מור"ם ז"ל שנהגו להקל בברכה זו נראה דגם בבא מן הדרך אין ראוי לברך אלא במקום שנהגו לברך. וכן כתב בן איש חי ז"ל פרשת ראה אות ח' דאם לא היה אבי הבן בשעת המילה ובא אחר כך מן הדרך אין לברך שהחיינו אלא אם כן ברור לו שבאותו מקום נוהגין לברך, אבל אם אין המנהג ברור יברך על פרי חדש או על מלבוש ויכוין לפטור שהחיינו של הולד יעו"ש. ונראה כי כן יש לעשות בנולד בן לבנו או לבתו לפטור אותו בפרי חדש או במלבוש חדש".
והנה לענין הטוב ומטיב כתב ערוך השולחן בסעי' ב' "ולענ"ד נראה טעם נכון מה שמקילים בברכה זו דלא מצאתי ברי"ף וברמב"ם פ"י כלל דין זה ע"ש ותמיהני שהפוסקים לא הרגישו בזה וכיון שהרי"ף והרמב"ם דחאו זה מהלכה פשיטא שאין לנו לכנוס בספק ברכה וטעם רבותינו נ"ל דהנה לשון הברייתא כן הוא אמרו לו ילדה אשתו זכר מברך וכו' מת אביו וכו' וקשה למה בילדה זכר תניא אמרו לו ולא במת אביו אלא וודאי דבסתמא אין לברך והברייתא מיירי באדם שדואג ותאב ללידת זכר כהך דתנן בנזיר [י"ב:] הריני נזיר כשיהיה לי בן ע"ש והאנשים ששמעו ממנו באו ואמרו לו ילדה זכר כלומר בשרוהו בשורה טובה שהקב"ה מילא תאוותך" וראה בדברי יציב ח"א סי' פ"ח שהאריך לבאר למה לא נהגי.
וכתב הבן איש חי שנה ראשונה פרשת ראה סעיף ח "אף על פי שאמרו חז"ל ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, לא נהגו העולם לברך ברכה זו, ורק נהגו שהאב יברך שהחיינו בשעת המילה, ואם לא נמצא האב ומלו אותו הקרובים אין מברכים, מיהו י"א כשיבא אבי הבן אח"כ יברך שהחיינו כשרואה התינוק דאז שמח בראייתו, ויש חולקין בזה, לכן במקום שנהגו לברך יברכו, ובמקום שאין מנהג ידוע וברור בזה לא יברכו משום דק"ל סב"ל, אלא ישתדל לברך על בגד חדש או פרי חדש בעת שרואה התינוק ויכוין עליו ג"כ, ובעת שדרשתי דבר זה בציבור נמצא שם מורי הרב ז"ל והעיד על עט"ר הרה"ג מו"ר זקיני רבינו משה חיים זלה"ה שראה לאבי הבן אחד שהיה בעיר אחרת בשעת המילה ובא אח"כ, וא"ל שיברך שהחיינו כמ"ש ערך לחם והלכות קטנות ודעמייהו, ומעדות זו אנחנו למידין דמנהג עירנו מזמן קדמון לברך, דעל כן הורה הרב מו"ז זלה"ה לאותו האיש לברך אף על גב דידע שיש בד"ז פלוגתא".
אולם בתשובות והנהגות כרך א סימן ר כתב "ותמוה שמיקילין היום ולא מברכין כדין הטוב והמטיב כשנולד לו בן, ועיין במ"ב שם (ס"ק ז') דמה שנהגו להקל היינו בברכת שהחיינו, אבל בברכת הטוב והמטיב אין להקל, וזהו חיובא מדינא דגמרא, ושניהם צריכים לברך, וראוי לברך כשרואה שנסתלק צער הלידה ממש ונתיישב דעתה, והילד נבדק ע"י הרופאים ואישרו שהוא בריא, מיד מודה לה' ומברך, וכן היא תברך כמ"ש, והיינו זמן קצר מאד אחרי יציאת הולד".
וכתב בבה"ל ד"ה זכר וכו' "עיין מ"ב ולדינא יש לעיין אם יש לו כמה בנים ואין לו בת ותאב שתולד לו בת ונולד לו בן אם יש לו לברך ברכת הטוב אחרי דסוף הדבר הוא דלא ניחא ליה בזכר וצ"ע". וכתב בתשובות והנהגות שבכה"ג שב ואל תעשה עדיף.
עד מתי זמנה למברכים
וכתב המשנ"ב בס"ק ג' " ועיין בפמ"ג דאפילו אם לא בירך תיכף כששמע, ג"כ יברך לכו"ע דעדיין הטובה נמשכת".
וכתב הכה"ח בס"ק ה' "וכתב אשל אברהם אות ב' דכאן כולי עלמא מודים אף לאחר כדי דיבור יוכל לברך דעדיין הטובה בעולם יעו"ש. ונראה היינו דוקא אם עדיין תוקף השמחה בלבו אבל אחר כך יברך בלא שם ומלכות". וכן משמע ממשנ"ב בס"ק ט"ו לעניין כלים חדשים.
אולם אשל אברהם בוטאשטש כתב "כתבתי במקום אחר אודות ברכה של טוב ומטיב על לידת בן לו. ונראה שכל שלא בירך בשעה ששמע הבשורה, אין לברך בשם ומלכות רק להרהר שם ומלכות, כי אולי יש סברא שכיון שכתב הפרי מגדים ז"ל [פתיחה להלכות ברכות אות ד] שאין מברכים גם על הנוטה על ידי ספק ספיקא, דכתב הרשב"א ז"ל שאולי עדיף מרוב, גם בזה לא מהני מה שרוב ילדים אינם נפלים, רק שמכל מקום בשעת הבשורה תיקנו חז"ל לברך מצד שבעידן חדוה חדוה, כמו שכתב רש"י ז"ל סוף פרשת בראשית [פרק ו פסוק ו], מה שאין כן כל שלא בשעת הבשורה, שאינו אז עידן חדוה מצד שמועה טובה, כי כל חדוות עולם הזה דין שעתן, ואחר כך שנעשה בנו בן חודש לא שייך לברך, כי מכל מקום רוב החדוה והטובה קיבל בשעה ששמע, כיון שרוב ילדים של קיימא, וקיימא לן [סימן ריח סעיף ג] בברכת ראיות טובות שאין מברך שנית תוך שלשים. ובזה אם לא שמע עד אחר הלידה עד שאין שלשים יום בין שמיעתו למלוי חודש לבנו, הוה ליה כרואה שנית תוך שלשים כנ"ל. ואם יש שלשים יום משמיעתו למלוי חודש לבנו, מכל מקום י"ל שמה שנעשה בן קיימא אינו קובע ברכה, כיון שגם תחילה היה הרוב מכריע כן, ועל פי זה היה מוכרע שמי שלא שמע לידת בנו עד שהיה בנו בן חודש, שיברך בבירור שהחיינו על כל פנים, כי טוב ומטיב הוא רק מצד אשתו גם כן, ואשתו נפקע ממנה סגנון הברכה כנ"ל, מצד ידיעה קודם שלשים בנטיה שכן הוא, וכיון שהמברך שהחיינו במקום הטוב יצא ידי חובתו, נכון לו לברך שהחיינו, מצד שהטוב יש בו ספיקות כנ"ל. ועל כל פנים באין אשתו קיימת בשעת שמיעתו אחר שלשים, שייך שהחיינו בהחלט, כי אין צריך מנהג לברכה שהיא על פי תקנת חז"ל, ואין להבחין בזה על מנהג, ובפרט בזה שאינו מצוי לא רבים יחכמו, וצלע"ע היטב".
ולמעשה הדין כדברי המשנ"ב וכן כתב בקצוה"ש סי' ס"ד סקי"א דכל זמן שעסוק באותו ענין ולא הסיח דעתו עדיין מהבשורה יכול לברך, וביאר בתשובות והנהגות ח"א סי' ר' "והיינו שהשמועה עוד פועלת השמחה אצלו, אך נראה דהיינו כל זמן שהוא בעיקר השמחה מחמת השמועה, ולכן נראה דלאחר שבא לבית הכנסת וסיפר לאוהביו וידידיו הבשורה טובה שנולד לו זכר שוב אינו מברך, שעיקר השמחה נמשך עד שמודיע להם, ולאחר שבא פעם ראשונה לבית הכנסת ונזכר שלא בירך שוב לא יברך הטוב והמטיב. ואצלה נראה שלאחר ביקור קרובים וידידים לא תברך".
העולה
לספרדים לא מברך הטוב ומטיב ולא שהחיינו בעת לידת בנו, אלא מברכים בעת המילה שהחיינו ואם לא מברך יקנה פרי חדש או בגד ויברך עליו ויכוון על בנו, ולענין הטוב ומטיב יכוון על בנו בברכת המזון.
לאשכנזים – בעת לידת הבן מברכים הטוב ומטיב, ואם שמע לאחר זמן (שאשתו כבר בירכה שהחיינו) מברך שהחיינו. ואם מאוד רצה בת ונולד לו בן לא יברך, ויש מאשכנזים וכן נוהגים בצאנז שלא מברכים הטוב ומטיב רק שהחיינו.
זמן הברכה למברכים – כל עוד שהוא שמח כלומר שהוא מבשר לאנשים מעניין הלידה.