שאלה

האם מותר לזרוק או לתת לחם לציפורים וכו׳. בפרט אם אי אפשר לאכול את הלחם עוד?

תשובה

דבר מאכל שראוי לאדם – ניתן לתת לבעלי חיים השיכיים לו, דיש לצרף את דברי הראב"ד שבדבר מועט אין איסור ויש לצרף את הא"ר שלא נפסק כרב הונא ואת הכתב סופר.
ולבעלי חיים שאינם שייכים לו – אם אין לו מאכל אחר להביא להם יכול לתת להם, דיש לסמוך על דברי המחצ"ש והביאו המשנ"ב.
אם יש לו מאכל אחר לתת להם, ראוי לחוש לדברי האוסרים, אמנם אם זה דבר שאין מינו ועיקרו עומדים לבני אדם שדרך לתתו גם לבעלי חיים, יש לסמוך על דברי המאירי ועל דברי הא"ר שאין בדבר איסור כלל, ובפרט אם מניח לפניהם רק דבר מועט שלדעת הרא"ש אין בזה בעיה.
דבר שמינו ועיקרו עומד רק לאדם יש להחמיר ולא לתתו לבהמה.

מקורות

איתא בגמ' תענית דף כ ע"ב "אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוה עביד רב הונא! אמר ליה: בינקותיה לא דכירנא, בסיבותיה דכירנא… וכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא, וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי – זבין ליה, ושדי ליה לנהרא. – וליתביה לעניים! – זמנין דסמכא דעתייהו, ולא אתו למיזבן. ולשדייה לבהמה! קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה. ולא ליזבניה כלל! – נמצאת מכשילן לעתיד לבא", כלומר בכל ערב שבת בצהוריים היה אוסף את כל הירקום שנשארו בשוק וזורקם לנהר כדי שאנשים לא יחכו עד אז ולא יקנו מאכלים לשבת, ושואלת הגמ' מדוע אינו מביא לבהמה ועונה שדבר שמיועד לאדם אין נותנים לבהמה, ויוצא שזה אע"פ שהמאכל הולך לאיבוד לגמרי".
ופרש"י "אין מאכילין אותן לבהמה – משום ביזוי אוכלין, ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם, אי נמי: משום דחסה תורה על ממונן של ישראל, וזרק לנהר, והולכין למקום אחר, ומוצאין אותם בני אדם ואוכלין אותן, כך שמעתי", כלומר שמלשון ראשון של רש"י משמע שאפי' בהולך לאיבוד אין להאכיל לבהמה אבל מלשון אחרון שממע כיון שיקבלו אותו בני אדם אחרים לכן לא נתן לבהמה אבל אם יש לו צורך מותר ליתן.
ובתוספות הרא"ש כתב "קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה. כתב הראב"ד לא ידעתי למה אי משום זלזול אוכלים כ"ש כשמשליכין אותם לנהר איכא זלזול טפי שהרי הולכים לאבוד, ועוד וכי אסור לתת פת לבהמה, ושמא בדבר מרובה איכא זלזול כשנותנו לפני הבהמה אבל כשמשליכו לנהר יאמרו אירע בהם דבר שלא היו ראויים לאכילה שאין דרך בני אדם להשליך אוכלים לנהר ולאבדם בידים, ועוד כשמשליכים במים מוליכן הנהר למקום אחר ובני אדם לוקחין אותם וליכא איבוד אוכלים".
וכך כתב המאירי "אוכלי אדם אין מאכילין אותם לבהמה ופי' גדולי המחברים מפני בזוי אוכלים ואף על פי שבמעשה זה אמרו שהיה משליכם בנהר, הם סוברים שההשלכה בנהר אין בה בזוי שבני אדם מוצאים אותם ואוכלים או שמא תולין הם באיזו סבה, ומ"מ גדולי המפרשים והרי אמרו מחתכים את הדלועים לפני הבהמה אף על פי שהם מאכל אדם, ואף בשנשרפה בשאין ראויות לאדם או שאינו מוצא מי יקנם ואינם צריכות לו והותר בכך שלא להביאם להפסד, אבל לקנות ולהאכיל לבהמה לא אטו תמרים וחרובין אין נותנים אותם לבהמה, או אפילו פת עד שהם תירצוה שלא נאסר אלא בדבר מרבה אבל בדבר מועט מותר, ואין הדברים נראים שאם מטעם זלזול הוא מה לי מרבה מה לי מועט, וי"מ שלא אסרוה אלא בשיש לו להאכילה מצד אחר אבל אין לו מותר, וכמו שאמרו במסכת שבת האי דאפשר ליה בדשערי ואכיל בדחיטי עובר משום בל תשחית, ואף זה אין נראה לי דודאי במעשה זה הרבה היה להאכיל לבהמה, אלא יראה לי שלא על כל אוכלי אדם אנו אוסרים שהרי התמרים והדלועים אוכלי אדם הן וכן החרובים ואין נמנעים מלתתם לפני בהמ,ה ולא אף הפת כמו שכתבו גדולי המפרשים אלא לא נאמר אלא על מאכל שסתמו ומינו מאכל אדם ושהוכן למאכל אדם בפרט בשעה זו אבל הוכן לבהמה אף על פי שסתמו מאכל אדם אין חוששים לו", כלומר שכל האיסור הוא דווקא בדבר העומד למאכל אדם, ומעיקרו מיועד למאכל אדם.
וכתב השו"ע סי' קע"א סעי' א' "עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה, אבל מידי דממאיס ביה, לא… ואין זורקין הפת משום בזיון אוכלים; וכשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין אוכלין הנמאסים ע"י זריקה; אבל מידי דלא ממאיס, כגון אגוזים ורימונים וחבושים, שרי".
וכתב המגן אברהם בס"ק א' "בתענית דף כ' אי' מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה, פירש"י משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם", כלומר דמסיק שמאכל שראוי לאדם אין לתתו לבהמה.
וכתב המחצ"ש "בתענית כו' ומחזי כבועט כו'. וסיים רש"י ז"ל, אי נמי משום דחסה תורה על ממונם של ישראל, עכ"ל. ולפירוש זה האחרון אם אין לו דבר אחר להאכיל לבהמתו כי אם מאכל אדם שרי, ואפשר על זה סומכים העולם שנותנים לתרנגולים לאכול פת הראוי למאכל אדם", כלומר דס"ל כשיטה אחרונה ברש"י, וכן כתב קצות השולחן סי' ל"ט ס"ק ל'.
ובאליה רבה ס"ק א' כתב מצד אחר "ואני מסתפק כיון דקסבר למאכל אדם וכו', משמע דאין הלכה וכו', והיינו דהשמיטו הפוסקים", כלומר מכך שהגמ' מדגישה לנו שרב הונא כך סבר משמע דאחרים פליגי עליה.
וכן כתב במגן גיבורים ס"ק ב' "ומאכל אדם אין מאכילין לבהמה, מ"א משמא דגמרא תענית דף כ', ובאמת זהו לחד פירושו של רש"י שם אבל לאידך פירושו משום דחסה תורה על ממונו וכו' א"כ אין ראי', ובאמת אף לפירוש ראשון אפשר דאין הלכה כמותו דהרי קאמר קסבר וכו' וכפי הנראה שכוון הא"ר לזה ולכך כתב מש"ה השמיטו הפוסקים ובאמת שמכמה מקומות נראה דלא קיי"ל כן, וע' ביצה דף ו' ע"ב מאי דחזי לי' לאינש לא שדי לי' לכלבים, משמע דאיסורא ליכא וכן הוא בכמה מקומות, וע' חלה פ"א מ"ח עיסת כלבים וכו' ובביצה דף כ"א ודו"ק, וכן מוכח מכמה מקומות וכן עמא דבר".
וכדבריהם פסק המשנ"ב בס"ק י"א "איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות], אמנם בא"ר מסתפק אם הלכה כר"ה בזה, ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל אדם לכו"ע מותר, ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת". כלומר דהקל רק באופן שאין לו דבר אחר לתת להם ובשער הציון ס"ק י"ג "היינו ללשון שני שברש"י שם, ולי נראה דאפילו ללישנא קמא שרי בכהאי גוונא. ועיין במגן גבורים שמצדד להקל בעיקר הדין כהאליה רבה", כלומר דמצדד להקל כדברי הא"ר.
אמנם בשו"ת כתב סופר אורח חיים סימן לג לאחר שהאריך בראיות כנגד שיטתו של רב הונא מהגמ' כתב "אלא דצל"ע טובא על ר"ה ממתני' דחלה פי"א מ"ח עיסת הכלבים כ"ז שהרועים אוכלים ממנה מערבי' וכו' ומזמני' ואדם יוצא י"ח בפסח והרי עיסה זו ראוי' לכל אדם דמערבי' ומזמני' ויוצאים בה ואיך שרי ליתן ממנה לכלבים, ורחוק לומר כ"ז שלא נאפה אינה ראוי' לאדם דהא כדרך אכילת אדם ראוי' לאדם והוי כמבעט בהשפעת ה', וגם מש"ס תענית משמע אפי' ירקא דבעי בשולא ולא נאכל חי אסור להאכיל לבהמה וצלע"ג:
ולא ידעתי פתר לקושי' זו אם לא שנכנס לחלק בין בהמה דידיה לדאחרינא בהמה דידיה דמזונותה עליו, ויש לו ריוח כשמאכיל אותה דברים הראוים לאדם שעי"ז תתרבה כחה ותשמן, ועיי' מג"א סק"א א' כל שיש בו לטובת והנאת אדם ליכא משום ביזוי אוכלי' ומותר לזלף יין עג"ק כל שלהנאתו, ונראה לי הה"נ להאכיל לבהמתו כשיש לו יתרון עי"ז הגם שאין גופו נהנה מיד והנאה הבאה לו לאח"כ היא, והא"ש מתני' דחלה עיסת כלבים שלו, והא דר"ה היינו בבהמת אחרים שאין מזונותיהם עליו, וש"ס דמקשה יאכול לבהמה ומתרץ קסבר אסור היינו דר"ה לא הי' לו בהמת עצמו ולהאכיל לבהמת אחרים אסור, והיינו דקאמר קסבר מאכל לאדם א"מ לבהמה ולא אמר לבהמתו אלא לבהמה דעלמא, וכן המקשן לא הקשה ולשדי' לבהמתו דידע דלית לי' או אפשר דלית לי' אבל בהמת אחרים טובא באתרי' ובשוקא וא"ש…
אבל היוצא לנו מדברינו דוקא לבהמת אחרים ס"ל לר"ה דאסור אבל לדידי שרי, והריני לך לאחיעזר, להניח דעתך על העבר ולחזק לבבך על העתיד לתת לבהמות ותרנגולים שבביתך ומזונותיהם עליך ויש בו תועלת להנאתך ולטובתך אבל לבהמת אחרים לא:
ואלו הן פירות הנושרים מתוך דברינו, א) יצא לנו קולא בעיקר הדין דליכא איסור רק לתת לבהמות של אחרים דלית לי' הנאה אבל לפני בהמתו ותרנגולים שלו כשיש לו ריוח ותועלת במה שמאכילם מאכלים שראוי' למאכל אדם מותר, ב) העלינו דבר האסור לישראל ואפשר למכור לנכרי או לתת לו במתנה באופן דליכא משום לא תחנם כמ"ש תוס' חולין כגון שהוא שכנו ומכירו אסור לתת לבהמה ותרנגולים אבל נאמר חוץ לכלבים אפי' של אחרים כמו שבארנו לעיל, ה) דבר שאינו אסור רק מדרבנן לרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן אסור לתתו אפי' לכלבים כיון שאפשר לספותו לישראל קטן וגם לרמב"ם דאיסור דרבנן אסור לספות לקטן מ"מ מה שאינו אסור רק משום מ"ע כבש"ס חולין קי"ב וכיוצא בו גם לרמב"ם מותר לספות לקטן ממילא אסור לתתו לכלב זהו שהעלתה מצודתי בעזרת צור ישועתי:
אמנם כן ראיתי אחרי רואי במחצית השקל שכ' דהעולם סומכים על פי' שני של רש"י בתענית דליכא איסור כלל עיי' בו, והרוצה לסמוך יבוא ויסמוך וחזי מה עמא דבר, ואין פוצה פה ודובר דבר".
וכתב הכה"ח ס"ק ט' "אסור לגרום אוכלין שיאסרו בהנאה. יורה דעה סוף סימן ש"ן, מגן אברהם שם, אליה רבה אות א'. איתא בתענית דף ך' ע"ב מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה, ופירש רש"י משום ביזוי אוכלין דמחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם, אי נמי משום דחסה תורה על ממונם של ישראל ע"כ. מגן אברהם שם. וכתב המחצית השקל דלפירוש אחרון דרש"י אם אין לו דבר אחר להאכיל לבהמתו כי אם מאכל אדם שרי, ואפשר על זה סומכים העולם שנותנים לתרנגולים לאכול פת הראוי למאכל אדם עכ"ל. ובתשובת כתב סופר סימן ל"ג לחלק יצא דדוקא לפני בהמת אחרים דלית ליה הנאה אסור אבל לפני בהמתו ותרנגולים שלו שיש הנאה שעל ידי זה תתרבה כחה ושמנה מותר יעו"ש".
הועלה
דבר מאכל שראוי לאדם – ניתן לתת לבעלי חיים השיכיים לו, דיש לצרף את דברי הראב"ד שבדבר מועט אין איסור ויש לצרף את הא"ר שלא נפסק כרב הונא ואת הכתב סופר.
ולבעלי חיים שאינם שייכים לו – אם אין לו מאכל אחר להביא להם יכול לתת להם, דיש לסמוך על דברי המחצ"ש והביאו המשנ"ב.
אם יש לו מאכל אחר לתת להם, ראוי לחוש לדברי האוסרים, אמנם אם זה דבר שאין מינו ועיקרו עומדים לבני אדם שדרך לתתו גם לבעלי חיים, יש לסמוך על דברי המאירי ועל דברי הא"ר שאין בדבר איסור כלל, ובפרט אם מניח לפניהם רק דבר מועט שלדעת הרא"ש אין בזה בעיה.
דבר שמינו ועיקרו עומד רק לאדם יש להחמיר ולא לתתו לבהמה.