שאלה
בחור שמל אותו מוהל רופא רפורמי לפני 20 שנה האם צריך לעשות הטפת דם ברית?
תשובה
מומר לתיאבון (כל עוד שאינו להכעיס) – לכתחילה אין לו למול בדיעבד, שמל אם מל כראוי לא צריך לחזור ולהטיף דם ברית. ובמקום הצורך יש להקל ולתת לו למול.
ובמקרה הזה כיון שהרב הרפורמי מל עצמו אינו להכעיס אלא בכלל תינוק שנשבה שבדיעבד מילתו מילה.
אבל אם המל הוא מומר להכעיס – יצטרך להטיף דם ברית.
מקורות
כתב הטור ביו"ד סי' רס"ד "הכל כשרים למול אפי' עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה", וכתב הב"י "ומ"ש וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה. בפ"ב דעבודה זרה (כז.) אסיקנא דלכולי עלמא ישראל ערל כשר למול, וכתב ה"ר מנוח דוקא שמתו אחיו מחמת מילה אבל אם מתכוין להפר ברית לא, וכך הם דברי בעל העיטור (הל' מילה ח"ב נ ע"ג בדפוס וילנא)", כלומר דאם מכוין להפר הברית לא יכול למול, וכתב הדרכי משה בס"ק ב' "ובאור זרוע (שם סי' צז) מסתפק אי משומד יכול למול או אם דינו כגוי".
ופסק השו"ע ביו"ד סי' רס"ד סעי' א' "הכל כשרים למול; אפילו עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה. ואם יש ישראל גדול שיודע למול, הוא קודם לכולם". ואם מתכווין להפר את הברית משמע שלא כשר למול וכ"כ הש"ך בס"ק א'.
מילת עובד כוכבים
דין נוסף מצינו הוא לגבי מילת עובד כוכבים שכתב הטור שם "אבל נכרי לא ימול כלל וכתב הרמב"ם ואם מל א"צ לחזור ולמול פעם שנייה, ובספר המצות כתב שצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית".
וביאר הב"י "וכתב הרמב"ם ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שניה. כתב ה"ר מנוח דטעמא משום דלא מצינו בתורה מילה לשמה", והקשה על דברי הטור "ומ"ש רבינו בשם סמ"ג (עשין כח) מתוך לשונו משמע דסבר דסמ"ג פליג אהרמב"ם אבל מתוך לשון סמ"ג עצמו לא משמע הכי שהרי בלשון הזה כתב אם מל הגוי כבר אין צריך לחזור ולמול ולחתוך מעט כי אם להטיף ממנו דם ברית. וע"פ זה אפשר לפרש דברי הרמב"ם דמה שכתב אין צריך לחזור ולמול שניה היינו לומר שאין צריך לחזור ולחתוך מעט אבל אין הכי נמי שצריך להטיף ממנו דם ברית דלא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול. וגם ה"ר מנוח כתב על דברי הרמב"ם אפשר לומר שצריך להטיף דם ברית על ידי בן ברית", כלומר דאה"נ לכו"ע אין צריך לחזור ולמול ואפשר שס"ל גם להרמב"ם דצריך להטיף ממנו דם ברית וכ"כ הרב מנוח.
והנה פסק בשולחן ערוך "אבל עובד כוכבים, אפילו הוא מהול, לא ימול כלל. ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שנית", וא"כ ע"פ המבואר בב"י עכ"פ צריך הטפת דם ברית.
והנה הרמ"א כתב "וי"א דחייבים לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. (טור בשם סמ"ג). וכן עיקר". מכך שכתב הרמ"א דין זה בי"א משמע שלדעת מרן לא צריך גם הטפת דם ברית. והנה הש"ך בס"ק ג' עמד בזה וכתב "וי"א כו'. ובבית יוסף כתב שגם הסברא הראשונה מודה בזה ע"ש".
אמנם הפת"ש בס"ק ו' כתב "בתשובת שאגת אריה סי' נ"ד שהאריך להוכיח כדעת הפוסקים דאין צריך לחזור ולהטיף דם ברית ע"ש" שהוכיח כן מהרא"ש והר"ש דס"ל כשפשט דברי הרמב"ם.
והנה דעה שלישית מצינו שכתב הפר"ח בס"ק א' "ואם מל אין צריך לחזור ולמול. כתב בבית יוסף [עמוד צג ד"ה וכתב] דכתב ה"ר מנוח טעמא משום שלא מצינו בתורה מילה לשמה, וליתא, דהך מילתא הויא פלוגת' דרבי יהודה ורבי יוסי בפרק אין מעמידין [עבודה זרה] ריש דף כ"ז [ליקוטים]", משמע שצריך לחזור ולמול.
וראה בית הילל ס"ק א' שהאריך בזה אם יש דין במילה שתהיה לשמה והעלה "ולענין דינא נראה עיקר כמו שכתב בהגה ויש אומרים דצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית וכן עיקר, כמו שכתב ב"י [עמוד צד בד"ה ומ"ש] דאפשר דגם הרמב"ם מודה לזה, וזה פשוט", כלומר לחוש לכך שצריך מילה לשמה.
והוסיף "ובכותי נראה דהלכה כרבי יוסי לגבי דרבי יהודה דכותי כשר משום דאין צריך מילה לשמה. וזהו לדינא דגמרא, אבל עכשיו עשאום כעכו"ם גמורים, אם כן דינם כעכו"ם גמורים כמו שכתבו הרי"ף [גיטין ג, א] והרא"ש [שם פ"א סימן ט ובחולין פ"א סימן ז]. ובטור [עמוד כה] ובשו"ע ביו"ד סימן ב' סעיף ח' בשו"ע כותי האידנא כעכו"ם. ונפקא מינה בזה לענין צדוקי ובייתוסי, כמו שכתב בשו"ע בהלכות עבדים סימן רס"ז סעיף מ"ז דצדוקים בזמן הזה הם ככותים קודם גזירה, ואם מלו ישראל הרי זו מילה כשרה, ע"ש בסימן רס"ז סעיף מ"ז מה שכתבתי שם [ס"ק ח]. ועיין בהלכות ציצית ובהלכות תפילין [או"ח סימן לט סעיף א] לענין אם עשה ציצית או כתב תפילין, ע"ש. ועיין בתוספות הנזכר בעבודה זרה דף (כ"ו) [כז] [ע"א] בד"ה וכי היכן מצינו מילה לשמה וכו', ע"ש".
וכתב בשו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן א "ובחדושי למ"ס ע"ז כ"ו ע"ב כתבתי וז"ל ודע דצל"ע בשמעתין לפי מה שכתוב רשב"א בחידושיו לחולין דאיתא שם דר"מ גזר על הכותים ולא קבלו מיני' ובימי ר' אבוהו קבלוהו וכ' רשב"א שם דבימי ר"מ עדיין לא עע"ז אלא המיעוט ור"מ הוא דחייש למיעוט לכן לא קבלוהו מיני' משא"כ בימי ר' אבוהו שכבר נתקלקלו כולם קבלו מיני' וא"כ בשמעתין דאיירי ר"מ ור"י ממנ"פ אי בסתם כותים הא בימי ר"מ ור"י עדיין לא נתקלקלו רובם ור"י הא לא חייש למיעוטא ואמאי פסול מילתו ואי איירי בכותי דידעי' בי' דעע"ז א"כ מ"ט דר"י למ"ד לא תיפוק דארמאי פסול מדאוריי' א"כ ה"ה למומר לע"ז ככותי ומ"ט מכשיר כותי' ומש"ה נ"ל דמומר לע"ז הוה שפיר בעל ברית מילה עכ"פ שהרי הוא נימול עכ"פ ונהי בברית תורה ליתא מ"מ בברית מילה איתא ולא אמיעט מואתה את בריתי תשמור וההיפך באשה דאיתא בברית קיום מצות התורה וליתא בברית מילה וזה הוא דלא כאבן עוזר בש"ע א"ח סי' קפ"ט עכ"ל בחידושי שם.
ויעיין שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קס"ד רמי ר' יוסי דע"ז דף כ"ו דאמר היכן מצינו מילה לשמה אדר' יוסי דיבמות מ"ו ע"ב ע"ש שהרעיש עולם בסתירה ולית בר נגר דיפרקינה ובמחכ"ה אפי' ריח קושי' ליתי' דבשלמא הכא בישראל ערל לא בעי' מילה לשמה רק שתוכרת ערלתו והתם ביבמות בגוי שנכנס תחת כנפי שכינה ע"י מילה אם אינה לשם יהדות במה יכנס תחת כנפי שכינה והוא פשוט יותר מביעא בכותחא", משמע דס"ל דלא בעינן מילה לשמה אם אינו כדי לגיירו.
מומר
הנה למתבאר לפני זה שהמכווין להפר הברית לדעת השו"ע אינו כשר למול, אבל אם אינו מומר להכעיס לכאורה יהיה כשר וכ"כ הרעק"א "משמע דמומר לערלות אף שאינו להכעיס פסול למול והפר"ח בספרו מ"ח (בת' ג') השיג בזה ודעתו דכל שאינו להכעיס כשר למול כמו דמיקרי בר זביחה לעיל (סי' ב' ס"ב) וע' תשובת בית יעקב (סי' ק"ד) ועיין באבן העוזר (א"ח סי' קפ"ט)".
אולם כתב הרמ"א "מומר לכל התורה כולה, או שהוא מומר לערלות, דינו כעובד כוכבים".
וכתב הפת"ש בס"ק ז' "לכל התורה כו' [בש"ע דפוס אמשטרדם נדפס כאן הגה מהגאון מו"ה עוזר וז"ל ובא"ח סימן קפ"ט בררתי דמומר שהוא נימול כשר למול כו' ועיין (בתשובת חתם סופר סימן א') מ"ש בזה]".
וראה בברכ"י שכתב "הגהה. מומר לערלות דינו כעכו"ם וכו'. הרב פרי חדש בקונטריס התשובות שבסוף ספר מים חיים סי' ג', חלק על זה בפה מלא, והעלה דלכתחילה מצי מהיל. ע"ש. ופשיטא דיש לחוש לכתחילה לדעת הפוסקים דאסרי".
והנה כתב הרעק"א "(שם בהג"ה) דינו כנכרי. נ"ב, תמוה מדברי תוס' ממה דהקשו, דאמאי לא אמר מומר לערלות דאינו בכלל בריתי תשמור כההיא דהשולח דאינו בר קשירה, אבל הוא בכלל המול ימול הרי דמפשט פשיט' להו דלר"י מומר לערלות כשר למול, ונראה דלאו לבד במומר לתיאבון, דאינו רוצה למול דחושש לצערו, דזהו מקרי באמת בר קשירה, כמו דמקרי בר זביחה עי' ש"ע א"ח רסי' ל"ט ובמג"א שם, אע"כ דכוונתם בשלא לתיאבון דאפ"ה הוא בכלל המול ימול…
וגם אף במומר לכה"ת נלע"ד להוציא מדברי תוס' הנ"ל דס"ל דכשר למול, ממה דכתבו לתרץ ולחלק דלענין קשירה דכתיב וקשרתם היינו שיקיים מצות קשירה (וצ"ע דמומר לתאבון, כיון דאם יזדמן לו לעשות בלי הפסד וצער הוא קושר תפילין, הוא בכלל קיום מצות קשירה), אבל מיהו בכלל שמירת ברית הוא אם יחפוץ עיין שם, ומילא ה"נ במומר לכה"ת דבכלל שמירת ברית הוא דדוקא נכרי דאינו מצווה, ואין בידו לקיים שמירת ברית, אבל מומר לכה"ת דמצווה בכך ואם יחפוץ ומל עצמו עושה המצוה הוא בכלל שמירת ברית, וכיון שכן ממילא מוכח דהוא ג"כ בכלל המול ימול, דכל דמצווה למול ויכול לקיים אם יחפוץ כמאן דמהילי דמי, דאל"כ ישאר הקושי' דלימא א"ב מומר לכה"ת, דלרב כשר ולר"י פסול…
ועיין בד"מ שהביא דעת הא"ז דמסתפק במומר לכה"ת אם כשר למול או דהוי כנכרי, והנה אם נפרש דהספק אם קיי"ל כרב ופסול דאינו בכלל שמירת ברית, או דקיי"ל כר"י וכשר דהוא בכלל המול ימול והי' לנו מזה צד קולא דלפי"מ דקיי"ל מעיקר הדין דאשה כשירה, והיינו כר"י, ממילא גם מומר כשר מעיקר הדין, אבל אין הכרח לזה דאפשר דגם הא"ז ס"ל דהלכה כר"י ומספקא לי' אם מקרי בכלל המול ימול או לא עכ"פ כיון דבררנו דעת תוס' להכשירו ולהא"ז הוי רק ספיקא, ובנכרי עצמו לאו מלתא דברירא הוא באם מל דצריך לחזור ולהטיף ד"ב דמלשון הרמ"א וי"א דחייבי' לחזור ולהטיב ד"ב מנקט וי"א משמע דס"ל דמלשון הטור משמע דס"ל בדעת הרמב"ם דא"צ להטיף ד"ב, והט"ז מדייק כן בדעת הרשב"א, א"כ נראה דבמומר לכה"ת אם מל דיש לסמוך ע"ז דא"צ להטיף ד"ב, ואפשר דגם לדעת הרמ"א לא מכרע' מלת' דבמומר לכה"ת להצריך הטפת ד"ב, דמ"ש דינו כנכרי, היינו דמדינא לא ימול, אבל לא לענין הטפת ד"ב וקצת משמע כן, מדלא כ' הרמ"א תחלה דמומר לכה"ת ומומר לערלות דינו כנכרי ואח"כ די"א דאם מל צריך לחזור ולהטיף ד"ב דהוי קאי אכולהו, משמע קצת דהכרעת הרמ"א בחזרת ד"ב זהו רק בנכרי דלכ"ע פסול, משא"כ במומר, וצ"ע לדינא:
אח"כ מצאתי באבן העוזר סי' קפ"ט דמפשט פשוט' לי' דלר"י מומר לכה"ת כשר דהוא בכלל המול ימול דכמאן דמהילי דמי (והביא ראי' מיבמות ע"א דאמרי' ל"צ קרא בפסח לגבעוני מהול דבכלל ערל הוא, ואעפ"כ צריך קרא מפורש דבן נכר לא יאכל בו, הרי דאינו בכלל ערל, וכן בתרומה אסור גבעוני מהול ומשומד מותר כמ"ש תוס' שם, והוסיף לדון דמכח זה מוכח דגם לרב כשר למול דהוא בכלל שמירת ברית דלא כתוס' סנהדרי' דס"ל דמומר אינו בכלל בני ברית, והיינו מדלא אמרי' א"ב דמומר לכה"ת, אע"כ דגם לרב כשר, וסיים שם הרי בררנו דמומר לכה"ת לדידן דקיי"ל כר"י דהמול ימול מותר למול, ועכצ"ל הא דפסק הרמ"א דמומר אסור למול היינו משום דפסק שם אשה לא תמול וס"ל כתוס' סנהדרי' דמומר לאו בן ברית הוא עכ"ל, ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרמ"א דדינו כנכרי היינו לענין לכתחי' בעלמא דהא נראה דעת הרמ"א דמעיקר הדין דאשה כשירה ורק חיישי' להדר אחר איש, ובאמת לענ"ד דחוקא לומר כן בכוונת הרמ"א דלשון דינו כנכרי משמע דמעיקר הדין פסול דגרע מאשה, עכ"פ נקיטנא מיהא דדעת גדול האחרונים אבן העוזר בפשיטות דמומר לא גרע מאשה, ואיהו לנפשי' ס"ל דעדיף דאפי' לרב כשר דבכלל שמירת ברית הוא, לזה נלע"ד לסמוך במומר שמל דא"צ להטיף דם ברית, וכן בשעת הדחק מותר למול ע"י מומר כנלע"ד", כלומר דלכתחילה לא ימול אבל במקום הצורך או שמל עלתה לו מילה ולא צריך לחזור ולהטיף דם ברית.
וראה בחזו"א שס"ל שהיום אדם שאינו שומר תורה ומצוות הוי בכלל תינוקות שנישבו שאינם יודעים מה מחייב אותם. וראה בערוך השולחן סעי' ו' שמשמע שאיסור זה מחמת שלא ימול כראוי וא"כ אם רואיים שמל כראוי כשר בדיעבד.
העולה
מומר לתיאבון (כל עוד שאינו להכעיס) – לכתחילה אין לו למול בדיעבד, שמל אם מל כראוי לא צריך לחזור ולהטיף דם ברית. ובמקום הצורך יש להקל ולתת לו למול.
ובמקרה הזה כיון שהרב הרפורמי מל עצמו אינו להכעיס אלא בכלל תינוק שנשבה שבדיעבד מילתו מילה.
מומר להכעיס – יצטרך להטיף דם ברית.