שאלה
מי שאכל בשר האם מותר לו לשתות קפה שחור בכוס שהשתמש לשתות קפה עם חלב בבוקר?
תשובה
צלחות כוסות העשויות מזכוכית או מתכת או חרסינה – שמשתמשים בהם בדרך כלל ע"י עירוי, בין לספרדים ובין לאשכנזים לכתחילה צריך שיהיו לו כלים לחלבי וכלים לבשרי.
מקורות
כתב הטור ביו"ד סי' ק"ה "כתב הרשב"א יש אומרים שאין מפליט אלא חום של כלי ראשון שהוא מבשל, אבל כלי שני וכן עירוי שהוא ככלי שני אינו מפליט, ולא נהירא שהרי חום של בית השחיטה וחום חלב הכסלים מפליט שהן פחותים מכלי שני, אלא כל חום שעל ידי האש מפליט אפי' אין היד סולדת בו, ע"כ. ונראה לי שאין הנדון דומה לראיה שאין חום בית השחיטה וחום חלב הכסלים מפליט אלא כדי קליפה, אבל להבליע בכל ההיתר לא חשוב חום אא"כ היד סולדת בו, ואפשר שרוצה לומר דחום לתוך חום אינו אוסר ג"כ אלא כדי קליפה ".
וכתב הב"י ביו"ד סי' ק"ה על דברי הטור "ובאמת שיש לתמוה על רבינו בדברים האלו שכתב דאפשר שר"ל דחם לתוך חם אינו אוסר אלא כדי קליפה ולקמן בסימן זה (קסו:) כתב דיראה מדברי הרשב"א שסובר דחום ע"י מליח אוסר הכל, ולפי זה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא (ערובין ט.), ועוד דבלא"ה א"א לומר כן דמדאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים עו.) בחם לתוך חם וכן צונן לתוך חם אסור ובחם לתוך צונן אמרינן קולף על כרחין א"א לומר דאסור דאמרינן גבי חם לתוך חם או צונן לתוך חם לאסור כדי קליפה בלבד אמרו דא"כ דינם שוה לדין חם לתוך צונן ובמאי איפליגו רב ושמואל התם אי עילאה גבר אי תתאה גבר, וזה דבר שאפילו בר בי רב דחד יומא לא יטעה בו כ"ש הרשב"א שהוא אורו של עולם, ואף על פי שכתב שראה כן לקצת מחברים אין הדעת סובלת שראה לשום אחד מהמחברים דחם לתוך חם או צונן לתוך חם בקליפה סגי, ואף על פי שהר"ן (מא: ד"ה גרסינן) כתב שהרא"ה סובר דצונן לתוך חם אינו אוסר אלא כדי נטילת מקום מ"מ בחם לתוך חם לא אמר, ומשמע דמודה ודאי דכולו אסור ואפילו בצונן לתוך חם לא התיר אלא בנטילת מקום שהוא יותר מכדי קליפה. ועוד שהרשב"א כתב באותו שער עצמו לקמן (ז.) נפל חם לתוך צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה, ואם נפל צונן לתוך חם הכל אסור, ודבריו שהביא רבינו מכוונים וברורים הם שהרי לא כתב שכל חום שע"י האש אפילו אין היד סולדת בו מבשל, כי היכי דנשמע מיניה דאע"ג דמבשל אינו אוסר אלא כדי קליפה אלא לומר שהוא מפליט כ"כ להצריכו קליפה, וכ"כ בפירוש בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א א ע"ד) יש מן החכמים הראשונים שאמרו שאין ראוי להפליט ולהבליע אלא כלי ראשון דכלי שני אינו מבשל, וכן עירוי דכלי ראשון וכל שאינו מבשל אינו מפליט ומבליע א"כ היתר שנפל לתוך איסור שבכלי שני אינו בולע ובהדחה בעלמא סגי ליה, ואפילו שניהם חמין ואלו דברים שאין הדעת סובלתן ואין פשטן של סוגיות שבגמרא מסכים עמהם, שהרי בשוחט בסכין של גוים (חולין ח:) נחלקו רב אמר קולף ורבה בר בר חנה אמר מדיח ואמרינן דטעמא דרב משום דקסבר בית השחיטה רותח, וכן לל"א אמרינן דכולי עלמא בית השחיטה רותח ובודאי חום הבית השחיטה מועט מחום שבכלי שני ואפילו הכי מבליע, ועוד הא אמר אמימר משמיה דרבא (שם) לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא וכו' משמע לכאורה דבולע ממש וצריך קליפה, וכן ראיתי דעת הרמב"ן ז"ל (ע"ז עד: ד"ה הא) ע"כ הרי מבואר בדבריו שלא בא אלא להוציא מדעת החכמים שהיו אומרים דבהדחה בעלמא סגי ליה ולהצריכו קליפה כמו חום בית השחיטה וכפלי עילוי בישרא, אבל לענין חום דכלי ראשון אין לו עסק בו במקום ההוא ואחר שכתב כמה דינין כתבו כמו שהזכרתי דצונן לתוך חם הכל אסור".
ופסק השו"ע סי' ק"ה סעי' ב' "חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו, מבשל ואוסר כולו. אבל חום של כלי שני אינו מבשל. ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ואינו מבליע. וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע, ואוסר כדי קליפה. וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה (ועי"ל סי' ס"ח סעיף י"ג), אבל בדיעבד מותר בלא קליפה, ובהדחה בעלמא סגי. (ועיין לעיל סימן ס"ח וצ"ב וצ"ה נתבארו דיני כלי שני ועירוי)".
וביאר הש"ך בס"ק ה' "וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה. פי' אפי' הוא דבר שדרכו להדיחו אח"כ דאז מותר להניחו ע"ג איסור צונן כדלעיל ר"ס צ"א מ"מ הכא יש ליזהר לכתחלה בדבר זה, ובספרי הארכתי בדיני עירוי וכלי שני וכאן אכתוב בתכלית הקצור מה שנוגע בשרשי הדין:
דעת רשב"ם שהביאו התוס' פ' דם חטאת (דף צ"ה ע"א) ופ' כירה (דף מ"ב ע"ב) והרא"ש והר"ן לשם ומרדכי והגה"א סוף עבודת כוכבים וסה"ת דעירוי ככלי שני ואינו מבשל וכן אינו מפליט ומבליע כאחד כמו כלי שני,.
ודעת ר"ת שהביאו כל הנך פוסקים לשם דעירוי מבשל כדי קליפה כמו כלי ראשון, ומוכח דעת רשב"ם דמ"מ עירוי מבליע כדי קליפה, כגון אם עירה איסור רותח על היתר או חלב על גבי בשר אוסר כדי קליפה, אלא דאינו מפליט ומבליע כאחד, ולכך מותר לערות על התרנגולת למולגה, וגם מוכח דעת רשב"ם דכלי שני אינו מבליע כלל אפילו כדי קליפה, ודעת ר"ת שהביאו כל הנך פוסקים דלעיל מוכח דסבירא ליה דעירוי כמו שאינו מבשל בכולו כך אינו מבליע בכולו, ודלא כמהרש"ל בתשו' סי' ס"ב שכתב דלר"ת שהביא הרא"ש מבליע בכולו, ובפרישה סי' ס"ח כתב דלר"ת שהביא הרא"ש מבשל בכולו, והוא תמוה. ומוכח נמי דעת ר"ת דלעיל דכלי שני אינו מבליע כדי קליפה וא"כ דעת כל הפוסקים דלעיל והסמ"ג מכללם שעומדים בשטת ר"ת כן, ודלא כמ"ש מהרש"ל באו"ש סי' ל"ג דלסמ"ג אפי' כלי חרס בולע בכלי שני, וכ"ש דבר מאכל, וכן דעת הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים דכלי שני אינו מבליע כלל, וכ"פ הרב בת"ח כלל ל"ג דין א'. ותימא דבהג"ה בא"ח ר"ס תנ"א משמע דסובר דכלי חרס שנשתמש בו חמץ בכלי שני אסור ואולי משום חומרא דחמץ נגע ביה, ומ"מ יש להחמיר ולאסור בכלי חרס במקום שאין הפסד כל כך, בשגם שהרמב"ן והרשב"א בתה"א דף צ"ב סוברים דאפילו בכלי נחושת מבליע, וגם יש פוסקים דאע"ג דכלי שני אינו מבשל מ"מ מבליע ומפליט, וכן בדבר מאכל יש לקלוף במקום שאין הפסד, כ"כ. אבל על כל פנים אין לאסור כולו בכלי שני וכן מהרש"ל בתשו' שם לא כתב דמבליע אלא כדי קליפה, ותימא על מ"ש בספרו פכ"ה סי' ע"א לאסור כולו.
ובב"ח בסי' זה מחמיר ביותר דכלי שני מפליט ומבליע כאחד ואוסר כולו, והוא תמוה ואנן קי"ל לחומרא דעירוי דכלי ראשון מבשל כדי קליפה, והלכך לענין שבת ובשר בחלב אסור ואפי' בעירוי שנפסק הקלוח מבליע מיהא כ"ק לכ"ע, וכמ"ש הפוסקים וכדמוכח בפרק כ"צ (דף ע"ו ע"א) ואף על גב דמדברי הרב סי' ס"ח ס"י נראה דאם עירה מכלי ראשון על התרנגולת למולגה ונפסק הקילוח א"צ אפי' קליפה היינו משום דאינו מפליט ומבליע כאחד, אבל מ"מ מבליע, והכי משמע להדי' מתוס' דזבחים והמרדכי והג"א והר"ן דסוף עבודת כוכבים מיהו ודאי דסגי בקליפה ואינו מבליע יותר והכי מוכח מהא דכתבו הפוסקים והט"ו סי' צ"א ס"ד בחלב רותח שנפל על בשר צונן דקולף הבשר ומותר וכן הוא בש"ס פכ"צ שם, וכל חום היינו דוקא כשהיד סולדת בו, אבל אין היד סולדת בו אפי' הוא כלי ראשון שעומד על האש אינו אוסר כלל, וכ"פ הפוסקים ראשונים ואחרונים בדוכתי טובי, וכ"כ מהרש"ל פכ"ה סימן ע"א אלא שאח"כ כתב אלא דמסתפינא להקל בכלי ראשון שעומד על האש כל זמן שהוא חם אפי' אין היד סולדת בו דעשו הרחקה לכלי ראשון כדאיתא בירושלמי כו', ולא ירדתי לסוף דעתו דהרי בירושלמי פרק כירה איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון שאין היד שולטת בו, והיינו שאין להיד שליטה בו דהיינו היד סולדת בו, אבל כשהיד שולטת בו מוכח התם בירושלמי להדיא דשרי לכ"ע, וכן הסכמת הפוסקים וכ"כ בת"ח כלל נ"ז דין י"ב, אלא דבכלל כ"ג ד"ג פסק כהרשב"א וטור דצונן לתוך חם שאין היד סולדת בו צריך קליפה, וצריך לומר דסבירא ליה דאע"פ שאין היד סולדת בו מבליע כדי קליפה, וכן יש להחמיר אף על פי דמדברי שאר הפוסקים לא נראה כן ודו"ק", כלומר שלמסקנא ס"ל דכלי שני שיד סולדת בו יש לחוש שהוא מבליע כדי קליפה.
וכתב הט"ז בס"ק ד' "וראוי לחוש ליזהר כו'. ורש"ל פרק כל הבשר סי' ע"א כ' וז"ל לפסק הלכה נהי דכלי שני אינו מבשל אפילו יד סולדת בו, וגם אין מפליט ומבליע כאחד, כגון: דבר איסור שנאסר כבר ודבר היתר שבאו בכלי שני אין נאסרין זה מזה, אבל בדבר איסור שנפל לכלי שני של היתר או היתר לאיסור שפיר בולע ואוסר עד כולו מאחר שהיד סולדת בו, כמו בכלי ראשון וכל שכן בעירוי עכ"ל… ולענין מעשה יש לפסוק לחומרא כדעת רש"ל בפרט שהטור ס"ל גם כן הכי, רק במקום הפסד גדול ודבר חשוב יש לסמוך על ב"י בסי' ס"ח ורמ"א בסעיף ג' כאן להקל בדיעבד בכלי שני דאינו מפליט ומבליע כלל אפי' היד סולדת בו ואם אין היד סולדת בו אין צריך רק הדחה, כנלע"ד", והיכא שיש הפסד מרובה לא צריך הדחה, אבל היכא שאין הפסד מרובה אוסר בכולו כן כתב לפרש המשב"ז, וכן כתב הבית לחם יהודה וולחם הפנים, וכן כתב הכה"ח בס"ק ל"ח וכתב שעכ"פ לכתחילה יש לאסור בכדי קליפה.
וכתב הפר"ח "ויש אומרים שגם כן אינו מפליט כו'. אין זה עיקר, אלא כל חום שהיד סולדת בו מפליט ומבליע בין בכלי ראשון ובין בכלי שני, וכמו שהוכחתי בהוכחות ברורות בסימן ס"ח ס"ק י"ח בארוכה ע"ש", וכתב הפרי תואר שהיכא שיד סולדת בו שאוסר כדי קליפה,
וראה בביאור הגר"א ס"ק י"ג שדחה ראיות הרשב"א.
לסיכום: לכתחילה יש לחוש שכלי שני מבשל כדי קליפה, היכא שיד סולדת בו, ובדיעבד שרי.
כלי זכוכית נלקח מאמר של מורינו הרב יוסף אליהו
כתב השו"ע (או"ח סימן תנא סעי' כ"ו), וז"ל: "כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו". עכ"ל, והנה מקור הדברים הביא בב"י ג' ראיות לזה.
ונראה פשוט שהשו"ע לא דיבר על זכוכית של ימינו, ומכמה נימוקים: א. כיון שבזמנו לא היו מבשלים בכלי זכוכית על האש. ב. עינינו הרואות שבולע. ג. זכוכית שלנו חם מקצתה חם כולה. ד. שלדעת השו"ע דבר שיע בולע ע"י בישול כמו בלב. ה. דברי הרשב"א ורבינו ירוחם שזכוכית לא בולעת בחם, דיברו בעירוי מכ"ר ולא בכלים שעל האש, ויש עוד מקום להאריך בזה ראה בתשובתו של מורינו הגאון הרב יוסף אליהו שליט"א.
כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' ת"א [תתמ"ד]): "תשובה, ראוי להחמיר בהם ולהשוותם לשאר כלי חרס מכמה טעמים וכו', אבל מה שנראה לי אחר הנסיון שהוא בולע ואין בליעתו גדולה כשאר כלי חרס. וזה דרך הנסיון: כי לקחתי ממנו חתיכה והכנסתי אותה באש, ויצא ממנה שלהבת כדרך הכלים הבלועים. עוד הלבנתי אותה יפה, ודקדקתי משקלה, והשלכתי אותה לתוך קדרה של תבשיל עד חצי שעה, ורחצתי אותה וניגבתי אותה יפה, והשבתי אותה במשקל והוסיפה על משקלה הראשון כל דהו, וזה ודאי מורה שהוא בולע, וק"ו מכלי זכוכית דאיכא מאן דפסק דבלע. הכלל העולה שאינו ראוי לחלק ביניהם לכלי חרס. שוב זכיתי ומצאתי תשובה לאחד מן הגאונים בלשון ערבי וכו', הרי אתה רואה בעיניך שהשוה אותם לכלי חרס ממש, ואף על פי שלא הוזכר בם שם המשיב מ"מ הספר שכתוב בו השאלות הזאת הוא ישן מאוד ויש למעלה ממנה ולמטה ממנה שאלות לרבינו האי גאון ז"ל וגאונים אחרים. ואני שמחתי בה שמחה רבה וסמכתי עליה למעשה". עכ"ל.
הכנה"ג (סי' תנ"א הגהות הב"י ס"ק ל"א) הביא את הרדב"ז וכתב וז"ל: "ומן אז חדלתי עצמי שלא להשתמש בפורפרי"ש ישנים שנשתמשו בהם חמץ, אפילו שלמים כי אם בחדשים, או בפורפרי"ש קבועים מפסח לפסח, וכל זה לעצמי אבל לאחרים איני מורה להם איסור, שפשט המנהג להקל, ואפילו יבוא אליהו ויאסור אותם אין שומעין ומוטב שיהיו שוגגין". כלומר שלדעתו אסור, אבל כיון שפשט המנהג להקל אינו מוחה בהם משום מוטב שיהיו שוגגין.
הפרי חדש (סימן תנא סעי' כ"ו) הביא את השו"ע, וכתב שנוהגים כדעתו בכלי זכוכית, ואח"כ הביא את הכנה"ג והרדב"ז וכתב וז"ל: "וכן ראוי לנהוג לפי שנראה לי שעכשיו מערבים בו מינים אחרים וכולו אינו פרפיר"י האמיתי, ולפיכך יש לאסור ואף בדיעבד". כלומר שכלי זכוכית האלו לא דיבר עליהם השו"ע.
החיד"א במחב"ר (סי' תנ"א סעי' י') הביא את הכנה"ג והפר"ח וכתב עליו: "וכבר נתפשט המנהג לשווינהו לכלי פארפור"י כמאני דפרחא נחשבו לנבל"י חרס". משמע שנתפשט המנהג לאסור.
גם הגר"ח פלאג'י במועד לכל חי כותב (בסימן ד'): "ודע דכלי הפראפין של שאר ימות השנה לא יש להם תיקון כדי להשתמש בהם בפסח, ואסורים אפילו בדיעבד". וכן כתב השדי חמד (ח"ה מערכת ה"א אות י' וכ' ול').
וכתב מרן רבינו יוסף חיים זיע"א בבן איש חי (ש"ר פרשת צו סעי' י"ד): "וכל כלי זכוכית שנשתמש בהם בצונן, אפילו שנשתמש בהם משקה העשוי משעורים שהוא הנקרא ביר"א, יש להם היתר להשתמש בהם בפסח ע"י עירוי שימלאם מים וישארו בהם כ"ד שעות, ואחר כ"ד שעות ישפכם ויחזור וימלאם מים חדשים ויהיו ג"כ בהם כ"ד שעות, וישפכם ויחזור וימלאם עוד מים חדשים שיהיו בהם כ"ד שעות, ובזה מותרים להשתמש בהם בפסח, מפני שבליעתם בתחילה היתה בצונן". כלומר שבכבוש לא מספיקה שטיפה, ונהגו חומרה בזה דלא כהשו"ע שיש לעשות שטיפה ג' פעמים וכו'.
וראה לו בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' כ"ט) שכתב על בני בגדאד שהלכו לעיר אחרת שרוצים להקל בכלי זכוכית הנ"ל, וכתב להם שכיון שזה נגד מנהג אבותם אין להם לשנות ולא תועיל להם התרה. וכן היה מורה ובא מרן הרב זצ"ל, לגבי כלים שנשתמש בהם בצונן. וראה שם (בסי' כ"ח) שכתב שאם מעורב בכלי חרס דבר אחר אפשר שישתנה דינם, וא"כ כ"ש כלי פיירקס וכדו' שנחמיר בהם.
כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד סי' י"ג), שכלי זכוכית בימינו לא מועילה להם הכשרה שאינם הכלי זכוכית שדיבר עליהם השו"ע.
וא"כ רואים שלמרות שבדרך כלל הפוסקים הנ"ל הולכים כדעת השו"ע, החמירו בכלי פורצלן וכדו', ולא הזכירו כלל את דברי השו"ע, והטעם כיון שזה שני סוגי זכוכית.
דעת הרמ"א
כתב בדרכי משה (סימן תנ"א ס"ק י"ט): "וכתב באגור (סי' תשלו) דכן המנהג שלא להגעיל שום כלי זכוכית, וכן המנהג שלא להשתמש בשום כלי זכוכית הישנים אפילו ע"י הגעלה. אמנם הר"ן בפרק כל שעה [כתב] כדברי ראבי"ה דכלי זכוכית אינם צריכים הכשר משום דשיעי ולא בלעי, וכתב ב"י דכן המנהג, וכן כתב הרשב"א והרא"ש והכי נקטינן. עכ"ל. ובמדינותינו אין המנהג כדבריהם, ומיהו בדיעבד אין להחמיר כולי האי כנ"ל".
וכתב ברמ"א (סי' תנ"א סעי' כ"ו) וז"ל: "ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו; וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו (סמ"ק ואגור). וכן כלי כסף שיש בתוכן התוך זכוכית שקורין גישמעלצ"ט, אין להגעילו; אבל מבחוץ אינו מזיק (תה"ד סימן קל"ב)", עכ"ל".
ויש לדון בדברי הרמ"א האם החמיר בכלי זכוכית כדעת המרדכי, וממילא דינם ככלי חרס, או כשיטת הריטב"א שדינם ככלי מתכות, ומועיל להם הגעלה ורק מפני דחייס ולא יגיעלם החמירו שלא יועיל להם הגעלה.
נידון שני, מה שמיקל הדר"מ בדיעבד, האם זה כשיטת הר"ן וממילא הקולא היא רק בבליעה בקר ששהה ג' ימים ולא בבליעה בחם, או כשיטת הרשב"א שאפי' בבלע בחם על ידי עירוי מותר.
והנה בספק הראשון רוב הפוסקים כתבו בדעת הרמ"א שלכתחילה דינם ככלי חרס, והם הלבוש (סעי' כ"ו) שכתב: "ואין נוהגים להשתמש בכלי זכוכית ישנים כלל, אפילו ע"י הגעלה, דחשבינן להו ככלי חרס, הואיל ותחילת עשייתן הוא מן החול". ובהגר"א שם כתב: "משום דהוי ככלי חרס הואיל ותחילת ברייתן מן החול כמ"ש בפ"ק דשבת וכן קי"ל שם במסקנא בתי' דרב אשי, ואף על גב דתשמישו בצונן מ"מ פעמים משתמשין בהן בחמין ושורין בהן פתיתין של לחם מעל"ע וכבוש כמבושל. מרדכי בסי' תתמ"ה. וכמ"ש בסכ"ה בהג"ה דחוששין אף לתשמיש שאינו קבוע כנ"ל, ולכן אפי' הגעלה לא מהני להו כמו בכלי חרס, כמ"ש בע"ג שם ובפ' כ"ש שם, והתורה העידה על כלי חרס כו'. תה"ד. וכן תניא בהדיא באבות דר"נ שאינו פולט ככלי חרס, ומ"ש שם דאינו בולע היינו כמו כלי חרס דרישא שבולע אף בצונן מיד אפי' אין מכניסו לקיום, כמ"ש בע"ג ל"ג ב' כסי כו' וראיה ממ"ש ואינו פולט, ומ"ש מלב דשיע לא קיימא במסקנא שם כמ"ש תוס' שם ד"ה שאני, וכן משמע בתוס' דע"ג הנ"ל דהגעלה לא מהני, שהקשו על רש"י שפי' באבר דא"כ אמאי לא מהני הגעלה ופי' בזכוכית רק שכתב דכולו של זכוכית לא בלע כנ"ל". עכ"ל.
אמנם הט"ז (ס"ק ל') כתב: "דס"ל דכלי זכוכית ככלי חרס הוא, מ"מ פשוט שבדיעבד אין איסור כלל". העולה מדברי הט"ז – א. שדינו לכתחילה ככלי חרס. ב. שאם בלע בחם בכלי שני בדיעבד גם הגעלה לא צריך כדברי הרשב"א.
וכתב המשנ"ב (ס"ק קנ"ד): "הטעם דס"ל דכלי זכוכית הואיל ותחילת ברייתו מן החול הרי הוא ככלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, ואפילו ע"י הגעלה, ואף על גב דתשמישו בצונן מ"מ לפעמים משתמשין בהן בחמין, וכמ"ש בסכ"ה בהג"ה דחוששין אף לתשמיש שאינו קבוע". וכתב עוד (בס"ק קנ"ה): "ובדיעבד אם היה רוב תשמיש חמץ שלו בצונן ועתה נשתמש בו מצה בחמין בלא שום הכשר מותר. ואם היה רוב תשמישו בחמין, או אפילו בצונן אלא שרוב הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעל"ע, אז אף בדיעבד אסור החמין שנשתמשו בו אא"כ הכשירו מתחילה ע"י הגעלה או ע"י מילוי ועירוי, וכנ"ל בסעיף כ"א. ובהפסד מרובה יש לצדד להקל אף בזה אם היה אחר מעל"ע שהוא נותן טעם לפגם".
שער הציון (סימן תנ"א ס"ק קצ"ו) כתב: "מגן אברהם, ואף דבט"ז משמע לכאורה דמיקל לגמרי בדיעבד, והפרי חדש דעתו לפסוק לגמרי כהמחבר, מכל מקום קשה להקל אחרי שהאליה רבה והחק יעקב ושאר אחרונים העתיקו דברי המגן אברהם לדינא, [וביותר דרבנו יואל דמחמיר לענין כלי זכוכית לאו יחידאה הוא, דמצאתי בחידושי הריטב"א בשם הרא"ה דדעתו גם כן דכלי זכוכית בולע וצריך הגעלה, אלא דכתב שם דהגעלה לא מהני להו משום דחייס שמא פקעה, (ושאר פוסקים לא הזכירו סברא זו, משמע דדעתם דצריך ליתן עליהם מים רותחים כפי מה שדרכו להשתמש בו בכל יום, דכבולעו כך פולטו, וכי היכי דלא חייס בכל יום על שימושו ברותחין כן עתה), ועל כל פנים בלי הגעלה בודאי אין להתיר". עכ"ל.
כתב המג"א (ס"ק מ"ט): "אבל בדיעבד אין להחמיר (ד"מ), פי' אם הוא תשמישו בצונן אפי' בלא הגעלה כשר, ואם תשמישו בחמין עכ"פ בדיעבד מהני הגעלה, ונ"ל דאם עמד בו חמץ מע"ל דינו כתשמישו בחמין כמ"ש ס"ו, ומכ"ש שאותן שמשימין בהן יין שרף לקיום, ואין לדמותו ליי"נ עבי"ד סי' קל"ה ס"ח דכמה קולות הקילו ביי"נ משא"כ בחמץ עסכ"א". כלומר שמה דמהני, הוא ע"י הגעלה כשיטת הריטב"א.
וכתב הפרי מגדים (משבצות זהב שם): "משמע דיעבד כלי זכוכית אין בולע כלל, אף בחמין, דשיע, ובלא הגעלה. ועיין יורה דעה סימן קל"ה בט"ז אות י"א וש"ך [ס"ק] כ"ד, ועיין מ"א אות מ"ט. וביורה דעה שם אין להחמיר במכניסו לקיום, משמע עכ"פ ע"י חמין בולע. ולהלכה אין להקל בבלע ע"י חמין ושימש בו חמין בלא הגעלה, הא ע"י צונן כבוש בלא הגעלה אפשר לצדד בהפסד מרובה, ועיין פרי חדש". כלומר שנקט לכתחילה כדעת הט"ז, ובדיעבד בבליעה בחם כשיטת המג"א.
וכל מה שהמג"א והפמ"ג מקילים בדיעבד שמועיל הגעלה, זה רק או בהכניסם לקיום או ששרה בתוכם חמין, אבל כלי זכוכית שעל האש לא דיברו עליהם הפוסקים, ולכתחילה אין לעשות להם ליבון או הגעלה, ובדיעבד אפשר יצטרכו ליבון אבל הגעלה לא תועיל להם, ואפשר שיהיה דינם ככלי חרס ממש שלא מועיל בהם ליבון.
וראה בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קמ"א) שכתב שהתשמיש בכלי זכוכית הוא בעירוי בחם, וכתב ע"ז להתיר בשעת הדחק אבל לא בכלי זכוכית שעל גבי האש.
ביטול איסור לכתחילה
והנה כתב השו"ע בסי' צ"ב סעי' ו' "נהגו העולם לאסור כשנפלה על הדופן שלא כנגד הרוטב. ודוקא כשנפל באותו צד שאינו כנגד האש, אבל אם נפל כנגד האש, מותר, שהאש שורפו ומייבשו, (ואז הקדירה נמי שרי) (הגהות ש"ד וארוך כלל ל"א). ודווקא בדבר מועט, כגון טיפה, אבל אם נפל הרבה, אין להתיר אפילו אם נפל כנגד האש, אא"כ כנגד הרוטב וע"י ששים", והוסיף בסעי' ז' "יש מי שמתיר בשעת הדחק, כגון בערב שבת, אפילו שלא כנגד הרוטב, אפילו שלא כנגד האש, על ידי ס'. הגה: והכי נהוג (ארוך). ואם נשפך חלב או שאר איסור רותח על גבי קרקע, והעמידו עליו קדירה חמה; אם מה שנשפך אינו אצל האש, לא הוי רק כלי שני, ולכן הקדירה אסורה, דבולע קצת, והתבשיל מותר, דתתאי גבר".
וכתב הט"ז בס"ק כ"ד "ע"י ס'. פי' בס' בתבשיל נגד הטיפה לחוד כתוב באו"ה כלל ל"א אם נפל טיפת חלב על הקדירה עם מים אצל האש ובתוך מעת לעת בשלו בה בשר אפילו לא היה ס' במים נגד הטיפה מותר הבשר, דאם לא עברה תחלה לתוך קדירה גם כן בפעם השני לא תעבור ומותר הבשר בדיעבד, ואפילו אם עוברת לפנים תחלה מ"מ אין בקדרה מן החלב אלא לפי שיעור המדומע במים דהא בהיתר לא חשבינן כל החתיכה כבליעה עצמה ונגד הדבר המועט ההוא מסתמא יש ס' בבשר". וכן כתב החכמת אדם בשער איסור והיתר כלל מח סעי' יח להקל במקום הצורך.
והנה מה שיש לדון שכתב השו"ע בסי' צ"ט סעי' ה' "אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו, או שריבה עליו, אם בשוגג, מותר. ואם במזיד, אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו".
ויש לצדד להקל ע"פ מה שכתב הב"י בסי' פ"ד "כתב בארחות חיים (שם סי' מב) מעשה שנפלו נמלים בכלי הדבש והורו שיחמם הדבש עד שיהא ניתך ויסננו וישארו הנמלים למעלה ואין כאן משום מבטל איסור שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש עכ"ל".
העולה
צלחות כוסות העשויות מזכוכית או מתכת או חרסינה – שמשתמשים בהם בדרך כלל ע"י עירוי, בין לספרדים ובין לאשכנזים לכתחילה צריך שיהיו לו כלים לחלבי וכלים לבשרי.