שאלה
האם סכין קרמי חייב טבילה ?
תשובה
כלים קרמיים על פי רוב אינם צריכים טבילה שדינם ככלי חרס. ב. סכין קרמי צריך טבילה בלא ברכה.
מקורות
הקדמה
באופן עקרוני שמעתי שפוסקים רבים נוטים להקל ולומר שכלים קרמיים אינם צריכים טבילה, אך לאחר בירור מעמיק של הנושא, עלה כי חלק מהכלים הקרמיים מצופים בחומר זכוכית שקוף, ובפרט הסכינים מצופים פעמים רבות בחומר שנקרא 'זירקוניום' – שהוא מתכת מעבר מבריקה בצבע אפור לבן. זירקוניום מושג בעיקר מזירקון. זירקוניום קל מפלדה והקשיות שלו דומה לנחושת. בצורת אבקה, הזירקוניום יכול להידלק באופן ספונטני באוויר, במיוחד בטמפרטורות גבוהות. בצורה של גוש מוצק, המתכת נוטה פחות להידלק. לסגסוגת זירקוניום ואבץ תכונות מגנטיות בטמפרטורה הנמוכה ממינוס 238 מעלות צלזיוס. דרגות החימצון של זירקוניום הן 4+, 3+, ו2+. והאיזוטופים שלו הם 4, שתי נקודות בצד ימין ושתי נקודות למעלה. מספר המסה שלו היא 91.224 מסה אטומית, לסיכום יתכן מאוד שבסכין קרמית קיים חומר המצריך טבילה אולם עיקר הסכין עשוי מקרמיקה – כלומר כלי חרס שאינו צריך טבילה, ויש לדון האם אזלינן בתר עיקר הכלי או בתר השימוש שבו שהוא להב הסכין שמצופה חומר מתכתי ולפי הדין שכלי סעודה צריכים טבילה הרי עיקר השימוש בלהב הסכין שהוא חומר צריך טבילה.
מקור דין טבילת כלים
הנה מקור דין טבילה לכלים שנקנו מגויים ללא טבילה הינו משום 'געולי גויים' כלומר, שהשימוש של הגוי בכלי מטמא את הכלי. וכך הובא בגמ' ע"ז (עה, א) שמביאה משנה: "הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים את שדרכו להטביל יטביל, את שדרכו להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן באור". ובגמ' הובא הטעם ממה שאירע במלחמת מדין שכאשר ציווה אלעזר הכהן לאנשי הצבא שלקחו שלל מכלי מדין נאמר "אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העפרת, כל דבר אשר יבא באש, תעבירו באש וטהר אך במי נידה יתחטא, וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים". (במדבר לא, פסו' כא – כג). ממה שנאמר "כל דבר" נלמד שהכשר כלי גויים הוא כדרך תשמישו של הכלי אם השתמשו בכלי בצונן הכשרו על ידי צונן, ואם בחמין הכשרו על ידי חמין, ואם בליבון הכשרו בליבון. (והגמ' בהמשך מבארת מדוע בכלי מדין הצריכו ליבון בלבד) על כל זאת נוסף בפסוק המילה "וטהר" כלומר, שתוסיף עליו טהרה אחרת והיא "במי נידה יתחטא" שיש להטביל את הכלי במים שהנידה טובלת שדינם בארבעים סאה. ויש להדגיש את מה שהביאו הראשונים ובהם רש"י והר"ן (שם) שלכאורה המילה "וטהר" מיותרת, שהרי מדובר בהכשרת כלי מאיסור, ולא בטהרה והיה מספיק לומר "תעבירו באש", אלא חייבים לומר שכוונת התורה במילה "וטהר" להוסיף טהרה אחרת על ידי טבילה. ובהמשך הגמ' מובא: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו כלים חדשים במשמע דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפילו הכי בעי טבילה, והקשה רב ששת אם כן אפילו 'זוזא דסרבלא' כלומר, מספריים שגוזזים בהם בגדי צמר (רש"י שם ד"ה זוזא). גם בהם נצריך טבילה. והשיב לו רבה בר אבוה "כלי סעודה אמורים בפרשה". וברש"י פירש (שם ד"ה כלי סעודה) ז"ל, דהכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש ע"י האור אלא כלים של צורכי סעודה ובהנהו כתיב וטהר טבילה אבל זוזא דסרבלא לא. עכ"ל.
ובהמשך הסוגיא דנה הגמ' שם בענין כלי זכוכית שניקנו מהגוי שאולי נאמר שכלי מתכות דווקא אמורים בפרשה וברש"י ביאר (ד"ה כלי מתכות) דכתיב "אך את הזהב" ואם כן רק במתכת צריך טבילה מהתורה אבל בכלי זכוכית לכאורה הלוקחן מהגוי לא טבילה. והגמ' במסקנה דוחה שאין כל הבדל לענין טבילה בין כלי זכוכית לכלי מתכות, משום שגם כלי זכוכית ככלי מתכות דמיא לענין זה שגם אם נשברו ניתן לחזור ולהשתמש בהן על ידי התכה. ולפיכך גם אדם שלוקח מהגוי כלי זכוכית אסור להשתמש בו בלא טבילה.
ובהמשך הסוגיא שם בהגדרת הכלים שצריכים טבילה שיהיו כלי סעודה כלומר, כלים שנצרכים לצורך האכילה בסעודה וגם כלי שתיה בכלל ומביאה הגמ' ברייתא: 'תנו רבנן הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים דברים שלא נשתמש בהן מטבילן והן טהורים דברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון היורות והקומקמוסון ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין'. ע"כ.
והנה להלכה נפסק שבין בכלי זכוכית ובין בכלי מתכות צריך טבילה כך מובא הרמב"ם (פי"ז מהל' מאכ"א הל' ג – ד) ז"ל: הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות, ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרות, עכ"ל. וכן מובא בשו"ע (הל' הכשר כלים יו"ד סימן קכ סעי' א) ז"ל: הקונה מעכו"ם כלי סעודה של מתכות או של זכוכית או כלים המצופים באיבר מבפנים אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם במקוה או מעיין של ארבעים סאה. עכ"ל.
חומרת האיסור
ובעצם הדין אי טבילת כלים מהתורה או מדרבנן מבואר בדברי הרמב"ם (שם) שהוא מדרבנן וז"ל, טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה, שאין לך טומאה עולה על ידי האש. עכ"ל. אך הרשב"א (ח"ג סי' רנה) כתב שאף לרמב"ם הוי מהתורה. שאף שאמר שהוי "מדברי סופרים" אח"כ כתב "מפי השמועה" שהכוונה בזה דהוי מהתורה. אולם למעשה ישנה מחלוקת ראשונים אי טבילת כלים מהתורה או מדרבנן. רש"י על התורה (שם פסו' כג) כתב שטבילת כלים מהתורה שכתב על הפסוק "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש" וז"ל, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור. ע"כ. (אומנם נראה מדברי הגמ' לעיל שכלי זכוכית מדרבנן מכך שלא הוזכרו בכלי מדין) אולם דעת הרמב"ן (שם) שהוא מדרבנן שלטעמו לשון התורה "תעבירו" אינו לשון טבילה אלא כיבוס ושיפשוף מהחלודה שבו. ועוד שהרי מדינא לא מועיל לכלים שתשמישן בצונן טבילה כזו להכשירם מהאיסור הבלוע בהם. אולם למרות הדעות בזה לכאן ולכאן. להלכה רוב הפוסקים נקטו שהוא מהתורה וכן כתב הבן איש חי (שנה ב' פרשת מטות אות ב') וזה לשונו: אפילו כלי סעודה אינם צריכים טבילה מהתורה אלא רק כלי מתכות דכתיב זהב וכסף אבל כלי חרס וכלי עץ ואבן אין צריכים טבילה ואמנם חז"ל תקנו טבילה לכלי זכוכית מפני שהן דומין קצת לכלי ברזל וכו', ויש אומרים דגם כלי מתכות טבילתן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וסברא ראשונה עיקר דסבירא ליה כלי מתכות דאורייתא, עכ"ל. וכך הוכיח מרן הגר"מ אליהו זצ"ל (קול צופייך חיי שרה תשס"ב) מדברי השו"ע (יו"ד סי' קכ סעי' יד) שמי ששולח את בנו קטן שהוא פחות מבן י"ג להטביל כלים לא עולה טבילתו אלא אם כן גדול עומד על גביו. מוכח שדין טבילה מהתורה דאי מדרבנן נימא אף שאין גדול עומד על גביו.
ונראה שכלי שתיה הינם ככלי סעודה כמו שמבואר בדברי הברייתא בגמ' לעיל שהביאה דין כוסות וכן בדברי הרמב"ם שכתב 'לאכול ולשתות'. וכן הובא בפוסקים שכלי שתיה שנלקחים מנכרי הוי ככלי סעודה ממש שצריכים טבילה. וכ"כ בדרכי תשובה (סי' קכ סק"ט) בשם הלבוש וכ"כ המחזור ויטרי (הל' פסח אות ח) וכ"כ ספר האורה (ח"א סי' פב וח"ב סי' כא).
כלי זכוכית
אמנם בטבילת כלי זכוכית מבואר מדברי הגמ' בע"ז לעיל שהוי דרבנן שהואיל ונשתברו יש להם תקנה ע"י התכה "ככלי מתכות דמיא" אך דינם מגזירת חכמים בלבד. וכן דעת האשכול (ח"ג הל' לוקח כלי תשמיש מן הגוי אות יט) ז"ל, כלי זכוכית דיש להם תקנה בהתכה כמתכות צריכין טבילה, וחזי לן דמדרבנן צריכין טבילה עכ"ל. וכן דעת התוס' הרא"ש והמאירי בסוגיא דע"ז (עה, ב). וכ"כ הכנה"ג (יו"ד סי' קכ בהגהות ב"י אות לג) וכן כתבו הרבה אחרונים ובהם הבן איש חי (שם). וכ"כ הפת"ש (יו"ד סי' קכ ס"ק יד) וכ"כ הזבחי צדק (שם ס"ק פ"ג). וכ"כ הערוך השולחן (קכ, סעי' כד) ובשו"ת שלמת חיים (ח"ב סי' ט). ובשו"ת שאגת אריה (סי' נו – נז). והנה למרות שרוב הפוסקים צידדו להלכה בזה שכלי זכוכית דין טבילתם מדרבנן מיעוטם צדדו שטבילת כלי זכוכית הינה התורה. כן כתב המאמר מרדכי (או"ח סי' שכג) שאין לחלק בין כלי מתכות לכלי זכוכית. וכן כתב מרכבת המשנה (סו' הל' טומאה וטהרה בקונ' אחרון ענף ד' אות יג) שלשיטת תוס' טבילת כלי זכוכית הוי מהתורה, עכ"ד. אולם כאמור רוב הפוסקים נטו לומר שהוי מדרבנן זאת מפשטות הסוגיא שהסמיכוהו על קרא דמלחמת מדין. והנה בדין טבילת כלי פלסטיק נחלקו האחרונים, בשו"ת מבית לוי (ניסן תשנ"ו) כתב שאין להטביל כלי פלסטיק כלל וכתב דכן ידוע בשם מרן החזו"א וכן מנהג העולם. וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' לז) וכן דעת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (מאסף "לתורה והוראה" חוברת א' עמ' 11) וכ"כ בשו"ת באר משה (שטרן ח"ב סי' נב) דכלי פלסטיק הוי ככלי גללים וכלי אבן שאינם צריכים טבילה כלל. וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סי' קסג אות ב) וכן דעת מרן הגר"מ אליהו זצ"ל (קול צופייך חיי שרה תשס"ב) וטעמו שעיקר גזירת חז"ל הם בדברים שיבואו להשתמש בהם בלא טבילה שמהתורה דין טבילה היה רק על זהב, כסף, נחושת, מתכת. וחז"ל הוסיפו רק כלי זכוכית (ע"ז שם) שככלי מתכות דמיא בכך שיבואו להתיכם ולהשתמש בהם מחדש. אולם כלי פלסטיק אם נתיכם במציאות ייהפכו למים ואי אפשר יהיה להשתמש בהם וכן לגבי כל כלי חד פעמי העשוי מחומר פלסטיק שאינו טעון טבילה, עכ"ד. ולדעת הגר"מ אליהו (קול צופייך, חשוון תשס"ה) כלי זכוכית טעונים טבילה עם ברכה. ועיין בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב סי' מט) שכתב להצריך טבילה בכלי פלסטיק לא ברכה.
הגדרת כלי – הולכים אחר רוב שימושו
ודעת מרן הגר"מ אליהו (קול צופייך שם) שכל דבר שמכשיר לאכילה מיידית דינו כ'כלי סעודה' כן הדבר לגבי מיקסר, מטחנת בשר המיועדת לחיתוך בשר 'מבושל' שמיועדת להכשרת מאכל הנאכל עכשיו. אך אם מיועדת לחיתוך בשר שאינו מבושל אינה שונה מזוזא דסרבלא – מספריים לחיתוך צמר, או סכין של שחיטה שלא צריך טבילה שאינם ככלי סעודה מחמת כך שאינם באים במגע ישיר עם האוכל. וכן הדין לגבי מכונה לחיתוך לחם שחייבת בטבילה מהטעם הנ"ל, ובכל אלו הדין שצריכים טבילה בברכה על כל חלק בנפרד ואף שבמיקסר למשל הסכין שישנו בתוכו בטל לגבי רוב הכלי, מכל מקום כיון שעיקר שימוש הכלי לצורך הסעודה נעשה בחלק הצריך טבילה שהוא הסכין ולכן הסכין צריך טבילה עם ברכה, עכ"ד. אך לגבי מטחנת קפה דעת מרן הגר"מ אליהו זצ"ל (קול צופייך, שם) שיש להטבילו בלא ברכה שאינו נחשב ככלי סעודה ממש משום שאינו ראוי עדיין לשתיה אחר הטחינה עד שיתן עליו מים חמים בכדי להכשירו לשתיה, ואף שיש חשש במיקסר או מטחנת בשר שיתקלקלו מחמת שייכנסו מים לתוך נקודת החשמל בהם אין לחשוש לכך ויוכל להטבילם על ידי הדבקת פלסטר במקום נקודת החשמל, או יטבילם על ידי הכנסת והוצאת המכשיר בזמן קצר שאז לא ייכנסו לתוכם מים, עכ"ד. וכן דעת החלקת יעקב (ח"ב, סי' סא) והמנחת יצחק (ח"ב, סי' עב) שכתבו שיש לטבול את אף את החלק החשמלי בכלי על ידי דבר לח שעל ידי לחותו ייצור חיבור למי המקווה ולא יהיה בחשש חציצה אולם דעת השב יעקב (סי' לא) שמכשיר אכילה חשמלי המחובר לקרקע שאינו נחשב לכלי כיון שהפעלתם היא רק על ידי החיבור לקיר. אינם נחשבים לכלים. ובשו"ת אגרות משה (יו"ד סי', נז) כתב עיצה, שיטביל את כל הכלי חוץ מהחלק החשמלי שיכול להתקלקל, ולכן את אותו החלק ישאיר מחוץ למים. והטעם לכך הוא, שהחלק החשמלי אינו נחשב לכלי, והוא עצמו פטור מהטבילה, ולכן אפשר להשאירו מחוץ למים, עכ"ד. (ונראה שגם כלי איחסון כקופסת קפה מזכוכית אפילו שעומד להיזרק בדרך כלל ואינו עשוי לשימוש רב פעמי, ואף שהקפה אינו ראוי לשתיה עד שישפוך עליו מים, מכל מקום לא שנא מדבריו של מרן הגר"מ אליהו זצ"ל לעיל בזה לגבי מטחנת קפה ובפרט שכלי זכוכית צריכים טבילה לכל הדעות ואף אם לא מדאורייתא לכל הפחות צריכים טבילה מדרבנן לרוב הפוסקים לעיל שככלי מתכות דמיא שיכול להשתמש בהם מחדש, וודאי שאם רוצה להשתמש בקופסת הקפה לאיחסון מחדש, צריך טבילה כדין, אך כיון שיש על זה מדבקה ולא רגילים להסיר אותה הוי חציצה ואם רוצה יצטרך להסירה (שהוי טרחא מרובה). אולם בכלים חד פעמיים מפלסטיק נראה שאין לחייבם טבילה מפני שלא נחשבים כלים כפי שנראה לקמן ויש להביא סמך לזה לדעת הגר"מ אליהו שכלי פלסטיק אינם ראויים לשימוש חוזר והגדרת כלי לענין טבילה הוא כלי שראוי להופכו לחומר גלם ולהופכו מחדש לכלי, ואם לא נחשב ככלי לענין טומאה לענין זה כך בטבילה, אך עיין בספר אור לציון (ח"א סי' כד) שכתב שאף צנצנות ממתכת או זכוכית העשויות לשימוש חד פעמי אינן צריכות טבילה אף שמשתמש בהן שימוש קבוע, עכ"ד) ונראה שגם כלי חרס כמו כלים קרמיים כגון מחבת קרמית וכדו' שמצופה זכוכית עיקר השימוש הוא בחלק הצריך טבילה ולא בעיקר הכלי שהוא חרס ולכן צריך טבילה אך בלא ברכה כיון שעיקר הכלי עשוי מחרס, וכן הדין בסכין קרמית שמצופה באבן זירקוניום שהוא חומר מתכתי ודאי שצריך טבילה בלא ברכה.
ונראה שאף אם רוב העולם אינם מקפידים להשתמש בזה והוא מקפיד מכל מקום לא גרע לענין טבילה, ויש לצרף בזה את מש"כ הדרכי תשובה (יו"ד סי' רב) בשם הערוך השולחן (שם, ס"ג) שלענין חציצה בין שרוב העולם מקפידים והוא אינו מקפיד ובין שהוא מקפיד ורוב העולם אינו מקפיד הוי חציצה לטבילת כלים. וודאי כאן שרוב העולם מקפידים על זה. וכן כתב הראב"ד (הו"ד ברא"ש מקוואות סי' כו) לענין חציצה שאין מקפיד עליה בשעת הטבילה עצמה שחוצצת. והובאו דבריו להלכה בשו"ע בהל' נידה (יו"ד קצח, א) "לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ ואפילו כל שהוא ואם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה או אפילו אינה מקפדת לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ", עכ"ל. ועיין בט"ז (סק"ב) שאפילו אם אישה זו אינה מקפידה אף פעם כיון שרוב העולם מקפידים הוי חציצה. (דלא כש"ך סק"א שם שרק אם היה זמן שהקפידה הוי חציצה) ולכאורה כן הדין בשאריות דבק ממדבקה בטבילת כלים שהושווה לנידה. וכן יש להביא בזה את סברת הרא"ש בריש פרק כל שעה לענין מאכל שנפסל מאכילת כלב שאם האדם אחשביה לאוכלו אסור אף שבטלה דעתו אצל כל אדם וכן הדבר לענין טבילה.
כלי חרס המצופין בזכוכית או מתכת
בגמ' (ע"ז עה, ע"ב) הובא: קוניא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר כתחילתו (כלומר, שדינו כתחילת עשייתו שהוי ככלי חרס) וחד אמר כסופו (שדנים אותו ע"פ ציפויו שדינו ככלי מתכת שחייב בטבילה) והלכתא כסופו, ע"כ.
והנה בפירוש 'קוניא' נחלקו המפרשים רש"י (ד"ה קוניא) כתב: 'תחילתו של חרס וחופין אותו בחופיא של אבר ותשמישו ע"י צונן וניקח מן העובדי כוכבים, עכ"ל. מצד שני מרש"י בהמשך (ד"ה כסופו) משמע להיפך שכתב: בתר סופו אזלינן שחיפהו מתכות וכלי מתכות הוא ובעי טבילה, עכ"ל. משמע שקוניא היינו שמצופה במתכת. כדברי רש"י הראשונים שכתב ש'קוניא' היינו כלי חרס המצופין באבר, כן כתבו בספר הפרדס (סי' קכד) ובספר האורה (עמ' 92), וכ"כ תוס' (ע"ז שם ד"ה והלכתא) וכתבו שם שאין הכלי חייב בטבילה מחמת הציפוי אלא כשהציפוי הוא מבפנים שאז משתמשים בציפוי לצורך המאכל אבל כלי שהוא מצופה רק מבחוץ ואין המאכל נוגע בציפוי אין להטבילו. (אולם עיין מרדכי ע"ז סי' תתנט וראבי"ה ורמ"א יו"ד סי' קכ ס"א וש"ך שם סק"ד שחלקו ע"ד תוס' שצריך טבילה אף במצופה מבחוץ עיין דבריהם לקמן) וביאור הגר"א שם טז. וכ"כ בפסקי רבי יחיאל מפאריש (אות פה) וברמב"ם (מאכ"א פי"ז ה"ו) ובפה"מ (סוף ע"ז) ובספר האשכול (ח"ג עמ' 141), וברשב"א (ת"ה ב"ד ש"ד עמ' לה). מהו אבר? בספר האורה (ח"א סי' פב ו"ב סי' כד) וכ"כ הרשב"א והפרדס שם שפירוש 'אבר' היינו עופרת, אולם הב"י (יו"ד סי' קכ) בשם המרדכי כתב שהיינו מתכת. אבל ר"ת (ע"ז לג, ע"ב ד"ה קוניא) כתב שנראה בזה כפירוש הערוך ערך קניא שר"ל כלים המצופים בזכוכית, וכ"כ האשכול (שם) בשם הגאון, וכ"כ האור זרוע (הל' פסח) שקוניא היינו גלייזרט (חרס מצופה זכוכית), וכן כתב החכמת אדם (כלל עג דין א) ובקיצור שולחן ערוך (סי' לז ס"ג). ולקמן נבאר שנחלקו הפוסקים לענין חרס המצופה זכוכית אם טעון טבילה מעיקר הדין או לא.
וכן כתבו הטור (יו"ד סי' קכ) השו"ע (יו"ד סי' קכ ס"א) ז"ל, הקונה מהגוי כלי סעודה של מתכות או של זכוכית או כלים המצופים באבר מבפנים אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם במקווה או מעיין של ארבעים סאה, עכ"ל. וברמ"א בהגה כתב ז"ל, י"א דכלים המצופים אבר אפילו בפנים יטבול בלא ברכה (ב"י בשם סמ"ק וארוך) וכן נוהגין, עכ"ל. ובט"ז (שם סק"ג) ביאר טעמו שהציפוי מבפנים אינו אלא לנוי ולא לתשמיש, עכ"ד. ובערוך השולחן (שם) הוסיף שההוכחה לכך שהציפוי של הכלי באבר מבפנים אינו אלא לנוי היא מכך שלא ציפהו מבחוץ. והנה פשיטא להו לפוסקים שבכלי חרס המצופה מבפנים ומבחוץ צריך להטבילו בברכה שבזה ודאי שעשייתו לשם תשמיש והוי ככלי סעודה הצריכים טבילה בברכה, כן כתבו בשו"ת הרשב"ש (סו"ס תסח) וכן בביאור הגר"א (שם סק"ב וס"ק ה) ובדרכי תשובה (שם, ס"ק כז) בשם הפר"ח (שם, ס"ק ז) דדוקא המצופין מבית ומבחוץ טובל בברכה אבל בלא"ה יטבול בלא ברכה וחולק הרמ"א על השו"ע בשני אופנים א, בכלים המצופים מבחוץ ולא מבפנים שלשו"ע א"צ טבילה כלל ולרמ"א טבילה בלא ברכה ב, שפליגי בדין כלים המצופים בפנים ולא מבחוץ שלשו"ע צריך טבילה בברכה ולרמ"א בלא ברכה , עכ"ד, וכ"כ הש"ך שם ס"ק ד, וכדברי הרמ"א שבמצופין מבחוץ צריך טבילה בלא ברכה כן כתבו בספר האורה (עמ' 92) ובמחזור ויטרי (עמ' 256) שבגמ' לא נזכר חילוק בדין קוניא בין מצופה מבחוץ לבפנים, עכ"ד. אולם בערוך השולחן (שם סעי' כז) כתב דלא כהרמ"א לעיל אלא דהמצופה מבחוץ א"צ טבילה כלל, עכ"ד. וכ"כ בשו"ת דבר משה (מהדו"ת סי' צח ס"ק מב). והנה בזבחי צדק רבו של הבן איש חי (שם ס"י) כתב ז"ל, דמנהגנו פה בגדד כספר הרמ"א שמצופה מבפנים טובל בלא ברכה ואולם מנהגינו הוא הגם שהם מצופים מבית ומחוץ ג"כ מטבילים בלא ברכה, וזהו צ"ע דלכל הפוסקים צריך להטביל בברכה כמ"ש הפר"ח ס"ק ז וכן מבואר בהדיא בגמ' וצ"ע על מנהגינו, עכ"ל. מבואר מדבריו כדברי הפוסקים לעיל הרשב"ש ודעימיה לעיל שהמצופין מבית ומחוץ טובל בברכה וכאשר מצופין רק מצ"א טובל בלא ברכה.
והנה בדרכי תשובה (שם סקט"ז) בשם הכנה"ג שהטבילה לכלי חרס מצופה אבר הינו מדרבנן. אולם דעת הערך השולחן (שם, סק"ה) בשם הפר"ח שכלי חרס מצופה אבר הוי מדאורייתא אך הוא כתב כדברי הקרית ספר שאפי' אי אמרינן שטבילת כלים מדאורייתא כלי זכוכית וחרס ששועים באבר הוי מדרבנן, עכ"ד. וכן דעת הכה"ח (או"ח סי' שכג סקמ"ז) בתו"ד שכלי המצופה אבר או זכוכית טבילתו דרבנן, עכ"ד.
ונראה שכל האמור הוא דווקא בכלי חרס המצופה אבר שאז יש להטבילו לחלק מהפוסקים, אולם בכלי חרס המצופה זכוכית נחלקו הפוסקים דעת האו"ה (כלל נח סי' עט) שדינו כמצופה אבר שצריך טבילה. וכן דעת הש"ך (שם, סק"ב) וכן דעת הזבחי צדק (שם ס"ט) וכן דעת הכנסת הגדולה (הגהות ב"י סי' קכ) ודעת הדרכי תשובה (שם ס"ק יט) בשם השערי תשובה לפי"ז שיטבילם ללא ברכה. וכן דעת הבא"ח לקמיה וכן נראה לפי דברי המפרשים ר"ת ודעימיה לעיל שפירשו דברי הגמ' 'קוניא' שהיינו כלים המצופים זכוכית. אולם דעת הפרי תואר (שם סק"ג) שאין צריך טבילה לחרס המצופה זכוכית מעיקר הדין, וטעמו שהרי אף לענין מצופין באבר נחלקו הגמ' אם צריך טבילה ונפסקה הלכה שצריך טבילה ואין להוסיף ע"ז מצופין בזכוכית מדעתנו, עכ"ד. (ויש לפרש דבריו שפירש דברי הגמ' ש'קוניא' היינו או מתכת או אבר ולא זכוכית כפירוש הערוך לעיל) וכן כתב הבן איש חי (ש"ב, מטות ה"ז) ז"ל, כלי חרס המצופין, בין אותם הבאים מערי אירופ"א שקורין אותם פרפורי (פורצלן) בין אותם המצופין שעושין פה עירנו מטבילם בלא ברכה אע"פ שהם מצופין מבית ומחוץ, משום דאיכא פלוגתא בזה וסב"ל. ואם יש לו כלי אחר שטעון ברכה בודאי יטבילם עמו ביחד כדי שתועיל הברכה גם לאלו, עכ"ל. וכן נראה מדברי הכה"ח לעיל וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (קול צופייך גליון 445). אך עיין בשו"ת שבט הלוי (חיו"ד סי' מג) כתב על דברי האו"ה הנז' שמצופין בזכוכית הוי כמצופין באבר שצריכים טבילה שזה חידוש וכתב שאף מצופין באבר הוי חידוש והוי דרבנן, ובודאי שמצופין בזכוכית הוי תרתי דרבנן, ויש להקל בזה שא"צ טבילה מספק, עכ"ד.
ונראה שכלי חרס המצופה במתכת אף לבא"ח צריך להטבילו שלא שנא מדין 'קוניא' המצופה באבר שלדעת הרבה פוסקים ע"ד הגמ' בע"ז לעיל צריך טבילה בלא ברכה אף במצופה מצד אחד, וכן לרמ"א לעיל ומדברי הכה"ח לעיל שהוי דרבנן בזה ולכן יטבילם בלא ברכה מדין סב"ל.
וכמובן שיש לברר תמיד אם הכלים הנמכרים הם ייצור חו"ל שאז יש להטבילם שאולי נעשו ע"י אינו יהודי אך כלי חרס הנמכרים בארץ וצופו בחומרים שונים הנז' לעיל ע"י יהודי אין צורך להטבילם, וכפי שכתב בזה בספר טבילת כלים (כהן, פי"א הע' מב בסופו) וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (קול צופייך, שם).
העולה
כלים קרמיים על פי רוב אינם צריכים טבילה שדינם ככלי חרס. ב. סכין קרמי צריך טבילה בלא ברכה.