שאלה
האם אפשר לשמוע שיעור לפני אמירת ברכת התורה בבוקר?
תשובה
מותר להרהר בדברי תורה לפני ברכות התורה, וראוי לחוש לאותם הסוברים בשיטת הגר"א שגם על הרהור צריך לברך, ולאחר שיברך יקרא כמה פסוקים.
המהרהר בדברי תורה מתוך ספר יברך לפני ולאחר הברכה יקרא מספר פסוקים.
השומע – דברי תורה – כיון שיש בזה מחלוקת אם צריך לברך לפניה, לכן יברך לפני ששומע ולאחר מכן יקרא כמה פסוקים ואחר כך יקשיב וישמע, ודין זה גם למי ששמוע מקלטת.
מקורות
הנה כדי לבאר דין זה תחילה נדון בדין הרהור בדברי תורה לפני ברכת התורה:
הנה הב"י בסי' מ"ז כתב "כתב האגור (סי' ב) שמי שמהרהר בלבו תורה קודם שבירך ברכת התורה שפיר דמי, דהרהור לאו כדיבור דמי לענין ברכה, כמו לענין ק"ש ותפלה, וכן פסקו התוספות בפרק מי שמתו (ברכות כ: ד"ה ורב חסדא) דהלכה כרב חסדא דהרהור לאו כדיבור דמי, וכן לענין בעל קרי מותר להרהר בק"ש", כלומר דכיון דס"ל שהרהור לאו כדיבור, ממילא אע"פ שאסור ללמוד לפני ברכות התורה בכל אופן שרי להרהר, כיון שלא חשיב כדיבור.
וכך פסק בשו"ע סעי' ד' כתב "המהרהר בדברי תורה, אינו צריך לברך".
וביאר בביאור הלכה בד"ה "המהרהר בד"ת וכו' – עיין בביאור הגר"א שמקשה ע"ז דהלא הרהור בתורה הוא ג"כ מצוה כדכתיב והגית בו יומם ולילה?
ובנשמת אדם רוצה לדחות הקושיא, ועיין בבנין עולם שמשיג על הנ"א ומסכים להגר"א. אמנם מה דמשמע שם מיניה דלהגר"א הרהור בתורה הוא כדבור ממש, ומחמת זה כתב שם דמה שכתב הרמ"א בסימן ס"ח דמי שלומד ע"י הרהור וכו' לית ביה איסורא וכו' הוא אזיל לשיטתו בכאן דמסכים בהג"ה להמחבר דאפילו בתורה הרהור לאו כדיבור דמי, משא"כ לשיטת הגר"א יהיה איסורא אפילו ע"י הרהור דחשיב הפסק בברכות ק"ש, ולענ"ד לא כיון יפה דגם הגר"א מודה דאפילו בתורה הרהור לאו כדיבור, אלא דס"ל דגם ההרהור הוא מצוה כדכתיב והגית בו יומם ולילה, וכ"מ לשונו להמעיין בו היטב, ועוד ראיה ברורה לדברי דאל"ה מאי מקשה הגמרא בשבת ק"נ ע"א מי אר"י הרהור לאו כדיבור דמי, והא"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד"ת, חוץ מבית המרחץ וכו' התם נמי כתיב ולא יראה בך ערות דבר וכו' הלא לענין ד"ת לכו"ע הרהור כדבור וא"כ אפילו אם ולא יראה קאי ע"ז ג"כ הרהור אסור אלא ודאי כמו שכתבנו ודוק", כלומר דגם לשיטת הגר"א שמקיים מצווה בהרהור בדברי תורה, מכל מקום אין חובה לברך לפניה, כל עוד שלא מוציא מפיו או שקורא מתוך ספר וכמו שיובא לקמן:
הרהור מתוך ספר
והנה כתב הבית יוסף "כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' לב) שאם השכים לכתוב בדברי תורה קודם תפלה חייב לברך ברכת התורה כמו ללמוד רק שלא יהא כותב בדברי הרשות: [בדק הבית] ועיין בדברי האגור שאכתוב לקמן (נב. ד"ה כתב האגור)", [דברי האגור הובאו לעיל], כלומר דיש הבדל בין קורא מתוך ספר שחשיבא כדיבור ואין לעשותה קודם ברכות התורה, לבין מהרהר בלי ספר שיכול לעשותה קודם לברכות התורה, וכך כתב השו"ע סי' מ"ז סעי' ג' "הכותב בדברי תורה, אף על פי שאינו קורא, צריך לברך",
וביאר המשנ"ב בס"ק ד' "הכותב – ס"ל דכתיבה עדיף מהרהור והטעם י"א משום דעביד מעשה וי"א דדרך הכותב להוציא תיבות מפיו בשעת הכתיבה", וביתר הרחבה כתב הכה"ח בס"ק ה' "עיין ט"ז ס"ק ב' שהקשה על דין זה דמאי שנא מהרהור שפסק בסעיף שאחר זה דאין מברכין על ההרהור מטעם דלאו כדיבור דמי כמו שכתב בית יוסף בסוף סימן זה ובכתיבה נמי ליכא אלא הרהור וכו', וסיים ונראה לי דהך כותב בדברי תורה היינו שכותב או מעתיק ומכוין ללמוד דאז שפיר מברך אבל סופר שמעתיק ספר וכוונתו לעשות פעולה להרויח ממון אין לו לברך תחלה יעו"ש, וכן כתב המגן אברהם ס"ק א' אלא שסיים דאפילו בכותב דרך לימודו צריך עיון דהא על כל פנים הרהור הוא יעו"ש, וכן כתב סולת בלולה אות ב', יד אהרן בהגהות בית יוסף. מיהו הלבוש בסעיף ד' כתב הטעם דהא דכותב מברך ואף על פי שאינו קורא מפני שעושה מעשה בכתיבה, וכן כתב הפרי מגדים במשבצות זהב אות ב' יעו"ש, ולפי זה משמע דאפילו אינו מכוין ללמוד מה שהוא כותב חייב לברך מפני שהוא עושה מעשה בכתיבה, וכן כתב מטה יהודה אות ב' דמסתמיות דברי השלחן ערוך משמע דאין חילוק ובין הכותב לשם לימוד ובין הכותב דרך העתק כדי להרויח שכר כדיבור דמי וצריך לברך יעו"ש. והחיי אדם כלל ט' אות י"א כתב הטעם משום דדרך הכותב להוציא מפיו מה שכותב ושמא יוציא מפיו בלא כוונה, וכתב דכל שכן בכותב ספר תורה תפילין ומזוזות דחייב להוציא מפיו דצריך לברך, וכן כתב אמרי שפר כלל א' אות ב' דאסור לכתוב סת"ם עד שיברך ברכת התורה משום דחייב להוציא מפיו מה שכותב יעו"ש. ולענין מעשה כדי להנצל מכל הספיקות בין סופר הכותב סת"ם בין סופר המעתיק ספר דרך לימודו או שכותב איזה דברי תורה צריך לברך תחלה ברכת התורה ואחר כך קורא פרשת ברכת כהנים כנהוג כדי שתהיה עיקר ברכתו על פרשת ברכת כהנים ואחר כך כותב מה שרוצה לכתוב בדברי תורה… אבל אם כותב איזה תיבות מפסוקים באגרת שלומים כדי לדבר צחות אין צריך כמו שכתבו הט"ז והמגן אברהם שם, ועיין לעיל סימן מ"ו אות נ"ו. ועוד עיין לקמן אות ז'".
וכך הסיק המשנ"ב שם "ולענין מעשה הסכימו האחרונים שלא לסמוך על דעת המחבר לברך על הכתיבה לבדה בכל גווני, שהרי מ"מ אינו רק מהרהר בדברי תורה, אלא ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא מפיו קצת תיבות להנצל מברכה לבטלה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או ברייתא דאלו דברים אחר הברכה כמו שנוהגין", כלומר דדעת השו"ע להחמיר בקריאה מתוך ספר י"א משום דכיון שקורא חשיבא כדיבור, וי"א שהחשש שמא יוציא מפיו, והסיק שלכתחילה יוציא מפיו חלק מהמילים כדי שתעלה לו ברכה לכו"ע, וכך כתב גם במשנ"ב ס"ק ה'.
וכך כתב הבה"ל בד"ה "הכותב בד"ת – עיין במ"ב במה שכתבתי ולענין מעשה וכו' הלא המה הט"ז ומ"א והגר"א כולם הסכימו דהוי כהרהור ואף דהפמ"ג מצדד דצריך לברך היינו משום דהוא מצדד בסימן ס"ב דלדינא הרהור כדיבור דמי מדאורייתא ודלא כפר"ח אבל לפי מה שהבאנו שם בסימן ס"ב דכמעט כל הראשונים והאחרונים סוברים דהרהור לאו כדבור דמי מדאורייתא בודאי הדין עם הט"ז ומ"א".
הכותב סת"ם או חידושי תורה בשביל שכר
וכתב עוד המשנ"ב שם "וכל זה בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב, אבל סופר המעתיק ואינו מבקש להבין אין צריך לברך דאין זה לימוד, וכ"ש אם כותב איזה פסוק באיגרת הרשות לדבר צחות אין צריך לברך כיון שאינו מתכוין ללמוד", דהיינו דווקא היכא שלומד ומתעמק ולא כשקורא כמגיה או שאינו מתכווין בזה ללימוד דלא חשיבא כלומד, וכמו שקורא קריאת שמע להתלמד שלא יצא ידי חובה.
וכתב עוד בבה"ל ד"ה "אף על פי שאינו קורא – ואם הוא כותב ומעתיק וכוונתו רק כדי להרויח ממון אפשר דאפילו בקורא התיבות ג"כ אין צריך לברך דאין זה בכלל לימוד, ועיין בסימן ל"ח במ"א סק"ח. ולפ"ז אפילו אם הוא שכיר לכתוב סת"ם דדינא הוא דצריך לקרות בפיו הדברים שכותב אפשר דאין לו לברך ע"ז ברה"ת, ועיין בט"ז שכתב דאפילו לדעת המחבר דכתיבה הוא כדיבור אם פעולתו הוא רק כדי להרויח ממון אין זה בכלל לימוד, ויש לדחות דשם כיון שכונתו הוא רק כדי להרויח אין נחשב הכתיבה לדיבור, משא"כ בדיבור ממש אפשר דלא נפקא מכלל ד"ת בכל גווני וצ"ע. ולענין מעשה יש להחמיר אם השכים בבוקר לכתוב סת"מ לברך ברכת התורה מתחלה ולאמור אח"כ הפסוקין שנוהגין", כלומר שכלומד ע"מ להשתכר ולא עבור הלימוד יש מקום לומר שלא צריך לברך על זה ברכות התורה, ולכן רצוי שיברך וילמד מיד לאחר הברכה ואחר כך יעסוק בכתיבת סת"ם.
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי לימות החול פ"ו סעי' נ"ט "הכותב דברי תורה, אעפ"י שאינו קורא, צריך לברך ברכות התורה. וכל שכן סת"ם כיון שחייב להוציא מפיו מה שכותב. העוסק במלאכתו ולא בירך ברכות התורה".
פסק דין
והנה על דברי השו"ע בסעי' ד' הוסיף דרכי משה הקצר אות ג' "וכ"כ רבינו יונה בפירוש הלכות הרי"ף (דף י' ע"א) (יב. ד"ה מתני') ועיין לקמן סימן פ"ה כתבתי דלפסוק דין בלא נתינת טעם לדבר הוי כהרהור", וכך הביא להלכה בהגה על השו"ע "וה"ה דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו". וכתב הכה"ח בס"ק ז' " וכן כתבו האחרונים, סולת בלולה אות א', רבינו זלמן שם, חיי אדם שם, בן איש חי פרשת וישב אות י"ב. וכתב הלבוש שהטעם שהוא עיקר דברי תורה אינו אלא מהרהר עכ"ד, ומשמע הא אם אומר הטעם של הדין בפיו אסור עד שיברך, וכן כתב החסד לאלפים אות א', בן איש חי שם".
וכתב עוד בס"ק ט' "הרב מנחת אהרן ז"ל כלל ה' אות ל"ד הכריע דפיסוק דין דקאמר מור"ם ז"ל היינו הוראת איסור והתר דוקא ולא דיני ממונות שכן כתב מור"ם ז"ל גופיה להדיא בדרכי משה בסימן פ"ה משם הר"ן ז"ל וציינו בדרכי משה סימן זה, וטעמא טעים אמאי בדיני ממונות בין תחילת דין בין גמר דין אסור לפסוק קודם ברכת התורה אפילו בלי נתינת טעם משום דהיינו תורה, ומכח זה חלק על הרב מטה יהודה ז"ל אות ד' שהבין בדעת מור"ם ז"ל דהיינו בדיני ממונות, וכתב שם דאסור לפסוק דיני ממונות בין הבעלי דין, והך הוראת איסור והתר דוקא הוראה פשוטה שאין צריך לעיין בספר, אכן אי צריכה רבא ללמוד דבר מתוך דבר על ידי עיון בספר אין זה הרהור בעלמא ובעי ברוכי יעוש"ב. פתח הדביר אות ג'. ועיין יפה ללב ז"ל אות ג' שכתב דזה וזה מותר בלי נתינת טעם יעו"ש. ונראה היכא דאפשר יש להחמיר כדברי מנחת אהרן ז"ל", כלומר דמסתמיות הרמ"א משמע דכל פסק דין מותר לתת ואע"פ שצריך לחשוב עליו כיון שזה רק הרהור מותר, ועל זה כתב המנחת האהרון שבדיני ממונות גם לדעת הרמ"א יהיה אסור ונראה דהוא ס"ל (הובא בכה"ח ס"ק ז') בדעת השו"ע שהקורא מתוך ספר חייב שמא יוציא מפיו וגם בזה יש חשש שמתוך שמתעמק בסברות יבוא להוציא מפיו, משא"כ בדבר שהוראתו פשוטה שבזה אין חשש, אבל לפתח הדביר שהיסוד שם להחמיר דחשיב כעושה מעשה, א"כ בזה שאינו קורא מתוך ספר אף בדיני מומנות שרי, ולמעשה מסיק הכה"ח דהיכא דאפשר יש להחמיר כדברי המנחת אהרון.
אמנם במשנ"ב בס"ק ז' כתב "לפסוק – שהטעם שהוא עיקר הדין אינו אלא מהרהר בלבו. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וס"ל דלא גרע זה מהקורא מקרא בלבד דצריך לברך. ואפי' בהרהור לבד מחמיר שלא להרהר כ"ז שלא בירך בה"ת. ולכו"ע מותר לעשות איזה פעולת מצוה קודם בה"ת אף על גב דבעת מעשה בודאי הוא מהרהר בדין הזה אפ"ה מותר דכל שאינו מתכוין ללימוד א"צ ברכה [הגר"א לקמן בס"י]".
וכך כתב במאמר מרדכי הלכות לימות החול פ"U סעי' נ"ח "קודם ברכות התורה מותר לפסוק דין בלי נתינת טעם לדבריו, וכן מותר להרהר בדברי תורה שלא מתוך ספר, אבל לתת טעם או לעיין בספר לפני ברכות התורה, אסור בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבע"פ".
השומע
ועתה נבוא לנידון דידן שהנה יש לדמות את השומע דברי תורה, למהרהר דהרי לא עביד מעשה, וא"כ לא צריך לברך לפני, או שמא נאמר דשמוע כעונה:
והנה בדין זה כתב המחזיק ברכה בס"ק ד' "נשאל הרב מהר"י חאגיז בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קנ"ט השומע דברי תורה אם צריך לברך? והשיב הרב וז"ל נראה דמאחר דשומע כעונה יש לברך מידי דהוה אשומע שופר ומגילה, ואפילו לדברי אגור דהרהור לאו כדיבור דמי, התם הוא דליכא שומע ומשמיע וכו', ולכל הפירושים המברך לא הפסיד שכל היום חלה עליו חובת לימוד וברכת התורה א"צ ללמוד אחריה מיד וכמ"ש ב"י, עכ"ל. ובמאי דפשיטא ליה ברישא דכיון דשומע כעונה יש לברך, קשה דהרי כתב הרא"ש בפסקיו ריש פרק הקורא עומד דהעולה לקרות בס"ת יקרא בנחת ובדקדוק עם הש"ץ שלא תהא ברכה לבטלה, והביאו הטור ומרן לקמן סימן קמ"א, וכפי שיטת הרב הלק"ט, דכיון דשומע כעונה יכול לברך איך כתבו הרא"ש והטור ומרן דאם לא יקרא העולה בנחת יהיה ברכתו לבטלה.
וכבר ראיתי להרב מהר"א הלוי בשו"ת זקן אהרן סי' ס שכתב דמה שאמרו שומע כעונה היינו בהלל וקדושה וקדיש דשמיעתו הוייא כאלו ענה עם הצבור, ויוצא באותה שמיעה, ובברכה שברכו הקוראים וכו', אבל לברך האדם ברכה במה שיעשה חבירו המצוה, זה אינו שלא מצינו שיברך האדם מקרא מגילה על דעת שחבירו יקרא המגילה וכו', עכ"ל. וזה הפך סברת הרב הלק"ט הנזכרת, ואי משום הא לא איריא דהרב הלק"ט יחלוק על הרב מהר"א הלוי ועל כיוצא בזה אמרו גברא אגברא קא רמית אמנם אנן מה נענה ביום שידובר בנו הלכה פסוקה ממרן בש"ע לקמן ס' קמא מיסוד הרא"ש והטור כדבר האמור.
ואפשר לומר דסבר הרב הלק"ט דשאניא הא דכתבו הרא"ש והטור ומרן בדין העולה לקרות בתורה … בזה שהתקנה היתה שהעולה מברך על קריאתו והוא הקורא צריך שעתה שהוא מברך והש"ץ קורא לפחות יקרא בנחת, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, דהכי תקון שהקורא מברך וכדאמרן. שוב ראיתי דהרב ט"ז לקמן והרב פר"ח הקשו על דין הנזכר ממאי דקי"ל שומע כעונה, והרב שאלת יעבץ ח"א סימן עה תירץ לקושית הרב ט"ז על דרך שכתבנו דשאני הכא דהכי הוייא תקנה, ותירץ שם תירוץ אחר דחוק ושני תירוציו ראיתי להרב מהר"י עייאש בספר מטה יהודה הנדפס מחדש שם סי' קמא שתירצם ע"ש ובשות זקן אהרן סי' הנזכר ובשאר תשובת הרב הלק"ט אין כאן מקום להאריך".
ולאחר שהביא דברי המחזיק ברכה כתב בשערי תשובה בס"ק ב' "ונראה להחמיר שאף שאינו רוצה ללמוד בעצמו רק שומע מאחר שלומד ושותק שיברך ברכת התורה קודם ולא דמי להרהור בלבד". וכן כתב ערך השלחן סק"ב, ותהילה לדוד בס"ק ב' הביא ראיה נפלאה וז"ל "השומע דברי תורה נראה לכאורה שצריך לברך,דהא אנן פסקינן בסי' קל"ט סעי' ג' ובמג"א שם ס"ק ד' דסומא יכול לעלות לתורה וכ"פ המג"א סי' ס"ו ס"ק ח' דבאמצע ברכות ק"ש יסמוך על פשט דברי הזוהר ולא יקרא עם הש"ץ שמע מינה דלא קיי"ל כדברי הרא"ש דהוי ברכה לבטלה כשאחר קורא וכמו שהאריך בזה המשאת בנימין".
וכן כתב בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן לה כתב "ומ"ש לעיל דלכך אם מהרהר נמי צריך לברך היינו למ"ד הרהור כדיבור דמי, אבל אנן דקיי"ל הרהור לאו כדיבור דמי א"צ לברך על ההרהור כמ"ש באו"ח סי' מ"ז רק אם שומע דלמ"ד שומע כעונה הוי כדבור ממש, וחייב לברך. ובזה שגה עוד במה שמדמה ספק הנ"ל לחמץ דהתם הוי די בהרהור לבד בלי שמיעה מאחרים, ולכך לא הוי כמעשה אבל כאן מהרהר בד"ת באמת, א"צ לברך רק בשומע ד"ת כתבתי דצריך לברך דבזה להסוברים דהוי כעונה ממש להפסק הוי כעונה ממש לברכה, וד"ת נמי אינו יוצא בהרהור רק בדבור וא"ש".
וע"כ כתב הכה"ח שם "וכן יעשה מי ששומע דברי תורה מאחרים שיברך ברכת התורה ויקרא פרשת כהנים ואחר כך ישמע מפני שיש פלוגתא בזה, עיין מחזיק ברכה אות ד' וערך השלחן אות ב'". וכך כתב בס' הליכות שלמה פרק ו' אות ה',
השומע מהקלטה בס' הליכות שלמה (שם) נסתפק בזה, דשאני שומע מפי אדם (אף על גב שאינו בר חיובא) דכן דרך מצות לימוד התורה. אמנם לשיטת הגר"א יש להחמיר בכל הרהור.
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי לימות החול פ"ו סעי' נ"ט " אם שומע דברי תורה מאחרים – צריך לברך תחילה ברכות התורה, ויקרא פרשת כהנים ואח"כ יקשיב וישמע. אולם מותר לכתוב מילים מפסוקים במכתב כדי לדבר בלשון צחות לפני ברכות התורה".
העולה
מותר להרהר בדברי תורה לפני ברכות התורה, וראוי לחוש להמסבירים בשיטת הגר"א שגם על הרהור צריך לברך, ולאחר שיברך יקרא כמה פסוקים.
המהרר בדברי תורה מתוך ספר יברך לפני ולאחר הברכה יקרא מספר פסוקים.
השומע – דברי תורה – כיון שיש בזה מחלוקת אם צריך לברך לפניה, לכן יברך לפני ששומע ולאחר מכן יקרא כמה פסוקים ואחר כך יקשיב וישמע, ודין זה גם למי ששמוע מקלטת