שאלה
מה דעת הרב לגבי הדלקת נרות חנוכה במוצאי שבת לנוהגים להחמיר כשיטת ר"ת?
תשובה
דעת מרן הרב זצ"ל שבארץ ישראל לא נהגו כר"ת, ומי שרוצה להחמיר יגיד שעושה כן בלי נדר, וכך במוצאי שבת של חנוכה ידליק נרות בצאת שבת רגילה כך שיצא ידי שיטת הרמב"ם.
אמנם הנוהג כך מעיקר הדין צריך להדליק נרות לאחר צאת השבת לר"ת.
מקורות
שיטת ר"ת
כתוב בגמ' שבת דף לד ע"ב "תנו רבנן: בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה – מטילין אותו לחומר שני ימים". ופרש"י "ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה – הרי שלשה ספיקות, לפיכך מטילין עליו חומר שני הימים, ולקמן מפרש למאי הילכתא שייך לומר שמא יש בו משניהם".
ובגמ' "ואיזהו בין השמשות – משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – זהו לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו. אמר מר: מטילין אותו לחומר שני ימים, וכו'.
הא גופה קשיא; אמרת: איזהו בין השמשות – משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – לילה הוא. והדר תנא: הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות! – אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: כרוך ותני, איזהו בין השמשות – משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – נמי בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – לילה. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי קתני: משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין – יום, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – לילה. ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: שיעור בין השמשות בכמה? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשה חלקי מיל. וכו' ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: שני חלקי מיל וכו' מאי בינייהו? – איכא בינייהו פלגא דדנקא".כלומר שבניהם יש 1 חלקי 12 שאם נניח ששיעור זמן מיל הוא 18 דקות (יבואר בהמשך) לדעת רבה שיעור זמן בין השמשות הוא 13 וחצי דקות ולרב יוסף הוא 12 דקות ועיי"ש בגמ' הנפק"מ.
ובגמ' שבת דף לה ע"א "קא משמע לן: דשלים בין השמשות דרבי יהודה, והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלשה – לילה. תניא נמי הכי: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלשה – לילה. אמר רבי יוסי: לא כוכבים גדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינונים". וביאר התוס' בד"ה תרי "אבל תימה לר"י דבמאי פליגי דהא ודאי משעת צאת הכוכבים הוי לילה כדפי' וי"ל דאמרינן לקמן לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים כו' אלא בינונים והשתא פליגי דלר' יהודה מספקא ליה בכל כוכבים הנראים משקיעת החמה עד שהכסיף העליון אם הם בינונים אם לאו". כלומר דר' יוסי הנ"ל חולק על ר' יהודה
ופירש רבינו חננאל "והלכתא כר' יוסי דאין כהנים טבולי יום אוכלין בתרומה עד שלים ביה"ש דר' יוסי אמר רב יהודה אמר שמואל תניא נמי הכי ר' יוסי אומר כוכב א' יום ב' ביה"ש ג' לילה ולא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינונים". וזה לזמן של ר' יוסי
[חידושי הר"ן (מיוחס לו) מסכת שבת דף לה עמוד ב "ולא כוכבים קטנים. פי' ונפקא מינה דלענין תוספת מחול על הקדש דבעי' ג' כוכבים קטנים דהוי לילה גמורה אבל בתחלת היום שמוסיפין מן הקדש על החול שלשה בינונים"]
גמ' בפסחים
וכתוב בגמ' פסחים דף צד ע"א "דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כמה מהלך אדם בינוני ביום – עשר פרסאות. מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשה מילין, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין, נמצא עוביו של רקיע אחד מששה ביום. מיתיבי, רבי יהודה אומר: עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. תדע, כמה מהלך אדם בינוני ביום – עשר פרסאות, ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום". והלכה כרב יהודה שארבעה מילין יש בין עלות השחר לנץ (ראה שו"ע סי' רס"א)
שיעור מיל לתרומת הדשן
ולמד מכאן התרומת הדשן סימן קכג וז"ל "הגה"ה ושיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה, לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום שהוא י"ב שעות, כדאיתא פ' מי שהיה טמא". כלומר שס"ל שחשבון היום הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים וביום יש 12 שעות זמניות שהם 720 דקות ואם נחלק ל40 מיל שאדם הולך ביום יוצא ששיעור מיל הוא 18 דקות.
שיעור מיל לגר"א
מחשבין מהנץ עד שקיעה שזה שיעור של יום וא"כ לפי רב יהודה תוציא שמונה מילין ארבע מעלות השחר עד הנץ וארבע משקיעה עד צאת הכוכבים א"כ נשאר 32 מיל תחלק 720 דקות וב32 מיל יצא לך 22.5 דקות למיל.
שיעור מיל לרמב"ם
לרמב"ם מחשבין את היום כמו רבה א"כ תוציא חמש מיל מעלות השחר עד הנץ ועוד חמש מיל מהשקיעה עד צאת הכוכבים נשאר 30 מיל תחלק 720 דקות ב30 מיל יוצא 24 דקות למיל.]
שיטת ר"ת
הקשו התוס' שבת ל"ה ע"א ד"ה תרי "דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה ליכא אלא תלתא ריבעי מיל ור' יהודה גופיה בפסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צד. ושם) סבר דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין וצאת הכוכבים לילה הוא כדאמרינן בריש פ"ק דפסחים (דף ב. ושם) וכדמוכח קרא (נחמיה ד) ואנחנו עושים במלאכה וגו' דמיניה מפיק בפ"ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יממא הוא".
ותי' ר"ת " דהתם מיירי בתחילת שקיעה והכא משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע".
מחלוקת חכמי ישראל וחכמי אומות העולם
ובגמ' פסחים דף צד ע"ב "תנו רבנן, חכמי ישראל אומרים: גלגל קבוע ומזלות חוזרין, וחכמי אומות העולם אומרים: גלגל חוזר ומזלות קבועין. אמר רבי: תשובה לדבריהם – מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון. מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודילמא כבוצינא דריחיא, אי נמי – כצינורא דדשא. חכמי ישראל אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למעלה מן הרקיע. וחכמי אומות העולם אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למטה מן הקרקע". כלומר שלדעת חכמי ישראל הטעם שאנו לא רואים את השמש היא כיון שהיא עולה (לאחר השקיעה הנראית) למעלה ברקיע ועושה סיבוב למעלה וחוזרת לזרוח במזרח ולדעת חכמי אומות העולם השמש הולכת מתחת לקרקע כלומר מקיפה את כדור הארץ.
ובגמ' שם "אמר רבי: ונראין דבריהן מדברינו, שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין" ופרש"י "מעינות צוננין – אין לך מים נובעין שאינו צונן ביום יותר מבלילה, ואף על פי שמי נהרות חמין הן ביום בחום הקיץ הוא – זה מפני שרחקו ממקום נביעתן ונתחממו בחום העולם, אבל תכף נביעתן הן צונן ביום, לפי שהחמה גבוהה מהן. ובלילה מעינות רותחין – שהחמה מחממתן תחת הקרקע, תדע, שבעלות השחר אתה רואה עשן על הנהרות". כלומר מזה שמעיינות חמים בלילה סימן שהשמש מהלכת מתחת לקרקע ומחממת את המעיינות.
ובגמ' שם "תניא, רבי נתן אומר: בימות החמה חמה מהלכת בגובה של רקיע, לפיכך כל העולם כולו רותח ומעינות צוננין. בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי רקיע, לפיכך כל העולם כולו צונן ומעינות רותחין".
וציין בגליון הש"ס לשיטה מקובצת כתובות י"ג ע"ב שכתב וז"ל "וכן שמעתי משמו של ר"ת ז"ל שהיה אומר כן על הא דאמרינן בפ' מי שהיה טמא [צד ב'] חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים וחכמי אומות העולם אומרים וכו' ואמרינן התם אמר ר' תשובה לדבריהם כו' ואמר ר"ת ז"ל דאע"ג דנצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל היינו נצחון בטענות אבל האמת הוא כחכמי ישראל והיינו דאמרינן בתפלה ובוקע חלוני רקיע". כלומר שבוקע חלוני רקיע ועולה מעליהם אמנם פירוש התפילה אפשר ליישב ע"פ מה שכתב האר"י בשער הכוונות בביאור "בוקע חלוני רקיע" ואין המקום להאריך כאן.
כתב השולחן ערוך סימן תנה סעי' א' "אין לשין אלא במים שלנו, בין שהם מי בורות ומעיינות, בין שהם מי נהרות, ושואבין אותה מבעוד יום (סמוך לבין השמשות), (ד"ע והגהות מיימוני פ"ה), או בין השמשות. ואין לשין בהן עד שיעבור הלילה כולה". וראה בב"י שביאר הטעם והביאו בתימצות המשנה ברורה ס"ק ב "והטעם כתב רש"י בגמרא שהמעינות בימי ניסן הם חמין מפני שהחמה הולכת באותו זמן בשיפולי רקיע סמוך לארץ ומחממת המעינות ויש מפרשים מפני שבלילה החמה מהלכת למטה מהקרקע ומחממת המעינות ולפיכך אסרו חכמים להשתמש בהם לצורך לישה תיכף משיוציאן מן הארץ [דהוי להו כעין מים חמים שאסור ללוש בהם וכדלקמן סעיף ג'] עד שיעמדו בכלים ויצטננו מחמימתן ושיעור עמידתן בכלים וזמן שאיבתן מן הבאר יתבאר לקמיה". וממילא אם אנו פוסקים כחמי אומות העולם אז נסביר כרבי אך נפסוק כחמי ישראל נצטרך להעמיד כר' נתן ולכן יש דין מים שלנו.
וכתב רבינו חננאל מסכת פסחים דף צד עמוד ב "ת"ר חכמי ישראל אומרים חמה מהלכת ביום למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע כמו שפרשהו ר' יהודה ורבה וחכמי אומות העולם אומרין חמה מהלכת ביום למעלה מן הארץ ובלילה למטה מן הארץ ואמר רבי נראין דבריהם מדברינו ומפורשת עוד בבראשית רבה. כיצד חמה ולבנה שוקעין ר' יהודה בר אילעאי אומר מאחורי כיפה [למעלה] רבנן אמרי מאחורי כיפה ולמטה ר' שמעון בן יוחאי אומר אין אנו יודעין באויר אם שפין הן ברקיע ואם מהלכין הן כדרכן". כלומר שדעת חכמים היא כדעת חכמי אומות העולם וא"כ הלכה כמותם לגבי ר"י בר עלאי ומה שרשב"י אומר שלא יודע הלכה מהי היינו קודם שהיה במערה.
וא"כ נחזור לר"ת שמשעה שהחמה מתחילה לבקוע את הרקיע זה השקיעה הנראית ושיעורה הוא שלושה מיל ורבע ואחרי שנכנסה ולא נראית כלל מתחיל בין השמשות של שלוש רבעי מיל וכדברים אלו כתב הריטב"א שם ל"ה ע"א והוסיף "ודיקא נמי דקתני התם משקיעת החמה והכא קתני משתשקע החמה דמשמע ששקעה כבר" וכן כתב הר"ן והרמב"ן.
שיטת הגאונים
וכתב בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן צו "וכבר דחו לה להא מילתא רב שרירא גאון ורבינו האיי גאון ז"ל בשתי ידים ומחו לה מאה עוכלי בעוכלא וכתבו ז"ל ודעו דאע"ג דהך בריתא דפסחים דר' יהודה תיובתא לעולא ולרבא ליתה להך בריתא ולא לדרבה דבין רבי יהודה בין רבה סבירא להו הרקיע עשוי כקובה והגלגל קבוע הוא והמזלו' חוזרין והחמה היא בעצמה המהלכת ביום למטה מן הרקיע מן המזרח למערב וכשמגעת לסופו נכנסת לעוביו וזו היא שקיעתה ומהלכת על כל עוביו של רקיע וכשמגעת לסוף עביו הכוכבים נראים ומהלכת למעלה מן הרקיע כל הלילה מן המערב למזרח וכשמגעת לסופו נכנסת ומהלכת בעוביו ולאלתר עולה עמוד השחר וכשמגעת לסוף עביו מנצת על הארץ ולפי' כששערו חשוכא וקדומא כמה הוא ממהלך שאר היום אמרו כי עביה של רקיע כמהלך חשכא וקדמא ושאר הרקיע כמהלך היום. וליתה להא מילתא מכמה אנפי לפי שאינו רקיע אחד וכו'. עד ואלו היתה עולה בלילה למעלה מן הרקיע היתה נראית בארץ ולא היה הרקיע חוצץ מלראותה שהרי בינינו כמה רקיעים ואין חוצצין אותה ואף רקיע שלה אינו חוצץ לראות מה שלמעלה ממנו וכו' עד נמצא הגלגל סובב סביבה אחת והמזלות קבועין בו. ואף רבותי' ז"ל כשאמרו חכמי ישר' אומרי' ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה מהלכ' למעלה מן הרקיע כדרך שפירשנו למעלה טעמו של ר' יהודה ושל רבה וחכמי אומות העולם אומרים ביום מהלכת למעלה מן הארץ ובלילה למטה מן הארץ כדרך שפירשנו אנו הא א"ר ונראין דבריהם מדברינו ללמדך שעל מה שפירשנו סמכו חכמי' ז"ל ע"כ מדבריהם והם האריכו ואני קצרתי. וכל זה קשיא לר"ת ז"ל דאית ליה טעמו של ר' יהודה וכת' אותו להלכה והנה שכח כי חכמי ישראל הודו בזה לחכמי אומות העולם ובטלו דעתם מפני דעתם (אמנם לפי המבואר ר"ת לשיטתו)". וכשיטת הגאונים כתב הטור בסי' רס"א הרמב"ם והרי"ף וכן משמע מהרא"ש. וראה ברדב"ז שרצה לבאר בדבריהם אחרת.
וכתב הב"ח אורח חיים סימן רסא "מיהו בספר הראב"ן סימן שני מבואר דנחלק אדברי ר"ת וסבירא ליה דג' רבעי מיל בתחלת שקיעה ה"ל בין השמשות ואחר כך הוי לילה גמור"
ראיית הרשב"א
ובגמ' שבת דף לה ע"א כתוב "רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל – אמר רבי חנינא: הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל, וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של רבי נחמיה. אמר רבי חייא: הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים". ופרש"י "כרמל – הר שעל שפת הים, וחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים, ובכדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה". כלומר שמהשקיעה הנאירת בראשי הרי מתחיל בין השמשות וזה כשיטת הגאונים שמהשקיעה הנראית מתחיל בין השמשות
שיטת היראים
ספר יראים סימן רעד "משקיעת החמה פי' שמתחלת החמה לשקוע שנכנסת בעובי הרקיע וכשחמה נכנסה מלמטה להכנס למעלה שמתחלת לעלות כוכבים נכנסים מלמעלה ומתחילין לירד גמרה חמה עלייתה שעברה עוביו של רקיע גמרו כוכבים ירידתם שעברו עוביו של רקיע ונראים כולם ובאותה עליית חמה וירידת כוכבים מהלך ה' מילין למדנו משמתחילין הכוכבים לירד דהיינו ה' מילין קודם הראותם החוצה הוי לילה מדאורייתא והא דאמרינן בפ' במה מדליקין [ל"ה ב'] אמר ר"י אמר שמואל כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה ופירש ר' יוסי בר אבין בכוכבים בינונים הכי פירושו אם תראה כוכב אחד עדיין לא התחילו הכוכבים להכנס בעובי הרקיע לרדת ואל תחוש ואל תדאג בכוכב אחד שאתה רואה כי גם פעמים רבות בחצי היום כוכב אחד נראה [אבל] אם תראה שנים בין השמשות ויש לחוש שנכנס שיעור ה' מילין שכבר התחילו הכוכבים ליכנס בעובי הרקיע מבפנים ולרדת. שלשה לילה אם תראה שלשה ודאי התחילו הכוכבים ליכנס ולרדת ולמשול בלילה" ועיי"ש בארוכה והעלה "אחרי שפירשתי שמהלך ה' מילין קודם הראות הכוכבים לילה מדאורייתא צריכין גם [בני] ישראל למהר כניסת שבת".
ופירש הב"ח אורח חיים סימן רסא "והרא"ם בספר יראים (בסוף סימן ק"ב סו"ס רעד) הביא פירוש רבינו תם וחלק עליו והוסיף על הראב"ן ואמר דג' רבעי מיל הם מעט קודם שמתחלת החמה לשקוע אלא שהחמה נוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס בעובי הרקיע אבל משמתחלת החמה לשקוע הוה לילה גמור מדאורייתא מיד בתחלת שקיעה, לפי זה שעה ומחצה קודם גמר יציאת כוכבים הוי לילה מדאורייתא וקודם זה לערך שליש שעה ה"ל בין השמשות בעוד יום גדול, והמרדכי (הגהות מרדכי פרק ב', סי' תנו, עט סוע"א) והאגודה בפרק במה מדליקין (אות מט) הביאו לדברי הרא"ם ולדברי הראב"ן אלא שתחלת תשובת הראב"ן כתובה בהגהות מרדכי (פרק ג', עט ריש ע"ג) וסוף התשובה היא כתובה בגוף המרדכי (פרק ב' סי' רצ"ג) עיין שם, ומשמע ודאי מדהביאו דבריהם אלמא דדעתם להורות לחומרא כמותם באיסורא דאורייתא" כלומר שלשיטתו שלוש רבעי מיל זה קודם לשקיעה הלילה וסמך על כך הרמ"א בסי' רס"א סעי' א' "וכן מי שקבל עליו שבת שעה או ב' קודם חשיכה יכול לומר לאינו יהודי להדליק הנר ושאר דברים שצריך"
וכתב הב"ח "מיהו כבר נהגו העם להקל על פי פירוש רבינו תם והגדולים שהסכימו לפירושו אבל ודאי המחמיר לעצמו בהכנסת שבת כדעת הרא"ם תבוא עליו ברכה וצריך לקבל עליו שבת מיד בסוף שעה כ"ב שהרי לדעתו התחלת בין השמשות הוה ב' שעות בקירוב קודם גמר צאת הכוכבים מלבד תוספת שבת דהוא בעשה מתשבתו שבתכם (ויקרא כג לב) וצריך להקדים הרבה בהכנסת שבת מקמי התחלת שקיעה והכי משמע ממה שכתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן א' דבימי הקדמונים בקרימ"ש היו מקדימין בתפילת ערבית וקריאת שמע בערב שבת בעוד היום גדול כל כך שהיה רב העיר שהיה מהגדולים הקדמונים הוא וכל טובי הקהל עמו הולכין לטייל אחר אכילה של סעודת שבת על שפת הנהר דונא"י והיו חוזרין לבתיהם קודם הלילה עכ"ל ואין ספק שלא הקדימו כל כך זמן רב אלא לפי שהיו תופסים דעת הרא"ם עיקר בשיעור בין השמשות ועוד צריך להוסיף מחול על הקודש וכך נראה לפע"ד שדעת הרא"ם עיקר ובתשובה הארכתי (סי' קכו וסי' קנד ובחדשות סי' נא) בס"ד וכן ראיתי בימי חורפי לא לבד מזקנים וחכמים ואנשי מעשה אלא גם מהרבה בעלי הבתים הצנועים שנזהרו לקבל שבת על כל פנים מסוף שעה כ"ב ואמרו כי כך קבלו מאבותם ואין ספק שנהגו כך אבותינו באשכנז על פי הוראת הרא"ם".
דעת השו"ע
ראה ב"י סי' רס"א וכתב השולחן ערוך סימן רסא סעי' ב' "י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש; וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות; והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת, עושה. רצה לעשות ממנו מקצת, עושה; ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה" נראה שלכאורה פוסק כמו ר"ת.
אך מה שיש להקשות על זה דהנה השו"ע בכמה מקומות פסק:
בסי' רל"ה סעי' א' "זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה כוכבים קטנים". ובסי' רצ"ג סעי' ב' "צריך ליזהר מלעשות מלאכה עד שיראו ג' כוכבים קטנים, ולא יהיו מפוזרים אלא רצופים, ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו". ובסימן תרכד סעי' ב' "צריך להוסיף מחול על הקודש גם ביציאתו, שימתינו מעט אחר יציאת הכוכבים". וכן ביו"ד סימן רסב סעי' ו' "אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים, יש לסמוך עליהם שהוא לילה, אפילו הוא למחר שבת. אבל אם שהו אחר כך, אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש, אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לשמונה, אפילו אם יארע בשבת". וכתב סימן רסו סעי' ט' "בשיעור בין השמשות אפליגי תנאי ואמוראי בסוף פרק במה מדליקין, וכתב בעל העיטור: מספקא לן הלכה כדברי מי הלכך אי איתיליד ינוקא משתשקע החמה ספק הוא, עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי, ונימול לעשרה. ואי איתיליד במוצאי שבת משתשקע החמה, עבדינן לחומרא כדרבה (ועיין לעיל סימן רס"ב סעיף ה' ו')".
רואים מכל המקומות הנ"ל שברגע שרואים שלוש כוכבים בנונים זה נחשב כלילה וא"כ זה לא כר"ת.
ונאמרו ג' תירוצים בדברי מרן השו"ע.
1) שהשו"ע חזר בו ממה שפסק כר"ת וזה קצת קשה כיון שבסי' רל"ה כתב כבר על ג' כוכבים.
2) שמה שכתב בסי' רס"א זה בשם י"א ולא שפוסק כן וסמך על מה שכתב בשאר מקומות אמנם תמוה שבמקום שתצא מזה קולא ציין את הי"א והיה לו לציין במקום שיש בו חומרא.
דעת הש"ך
וכך כתב הש"ך (יו"ד סי' רס"ו ס"ק י'-י"ב) לבאר את דברי מרן, וז"ל: "משתשקע החמה – בע"ש. ונימול לעשרה- היינו ביום א'. דרבי יוסי – דהיינו כהרף עין סמוך ללילה ממש, וכבר נתבאר בסי' רס"ב סעיף ו' דמשנראו ג' כוכבים לילה הוא. ובתשובת מהר"מ אל אשקר סי' צ"ו, שאלה: תינוק שנולד ערב שבת אחר שקיעת החמה קודם שנראו שלושה כוכבים בינוניים – אם נימול יום ראשון כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, דלדידהו בין השמשות הוי תיכף אחר שקיעת החמה מעל הארץ, או אם נימול בע"ש כדעת רבנו תם ז"ל, שכתב דשתי שקיעות נינהו ושאין בין השמשות מתחיל אלא מסוף השקיעה אחר שנכנס החמה בעובי של רקיע, אבל קודם לכן יום גמור הוא, וכן דעת הרמב"ן בספר תורת האדם והסמ"ג והר"ן וכו', ע"ש שהאריך להביא שיטת הגאונים והפוסקים ובביאור דבריהם, ומסיק שם, כללא דמילתא – דהאי ינוקא אין מלין אותו עד יום ראשון, וע"ש. כדרבה – דאמר בפרק במה מדליקין דף ל"ד ע"א דכל שפני מזרח מאדימין נמי בין השמשות הוא, והוא מהלך שלושה חלקי מילין קודם הלילה (ודלא כרב יוסף דאמר התם דיום הוא), והלכך נימול לתשעה ולא בשבת", עכ"ל.
דעת הגר"א
גם הגר"א (סי' רס"ג ס"ק ח') חולק מכל וכל על דעת רבנו תם, וז"ל: "ומלבד זה לא קשיא מידי, שהשיעור הזה של ארבעה מילין אינו בכל זמן ובכל מקום, שידוע שבכל זמן וזמן משתנה, וכן בכל מקום ומקום בכל זמן וזמן. וגם תירוצם שתירצו שם י"ל דמספקא כו' הוא תמוה, דכבר הוא משוער בפסחים שם. אבל לפי מה שכתבתי הכל ניחא, ואין צריך לשתי שקיעות, דכל השקיעות חדא הן והשיעור לפי זה מן השקיעה עד הלילה אינה אלא שלושת רבעי מיל. ואף שבמדינתנו יותר הוא כנזכר לעיל לפי שינוי האופקים ושינוי הזמן והזמן של הארבעה מילין ושל שלשה רביעי מיל, הכל על אופק שלהם בארץ ישראל ובבל, אבל כאן מוארכת יותר. וכן הזמן הוא על הימים השוים ביום תקופת ניסן ותשרי שבהן הכל משתער. ובזה מתורץ שלא תוכחש מה שכתבו הרמב"ם ואבן עזרא ששיעור הנשף הוא כ' מעלות שיעור שעה ושליש ולפי דברי הגמרא הוא שעה ומחצה, וגם חס ושלום דברי הגמרא מוכחש בחוש שלפי זה לא יהיה לילה ארבעה חדשים במדינתנו".
ארץ החיים
וראה ב"ארץ חיים" (סי' רס"א) שהאריך להביא מנהגי הפוסקים בזה, ומביא בשם ה'נחפה בכסף' שכתב, שבארץ ישראל ובירושלים לא קיבלו את סברת רבנו תם, וכתב שנראה שזה מנהג קדום שנתפשט עוד לפני שנתפשט קבלת הוראות מרן, ולא קיבלנו הוראתו בזה.
ערוך השולחן
והרב ערוך השולחן (סי' רס"א סעי' ח') כתב: "והנה רבים מגדולי עולם דחו שיטת ר"ת מכל וכל [הגר"א והגר"ז בסידורו ועוד גדולים] והחליטו דמיד אחר השקיעה הוי בה"ש ואחר ג' רבעי מיל הוי לילה, וזה שבפסחים אינו יציאת הכוכבים שבכל הש"ס ג' כוכבים, אלא שתתמלא כל הרקיע בכוכבים והכי משמע בירושלמי שאומר שם כמה דתימא ערבית, כיון שנראו ג' כוכבים אע"פ שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא, ויימר אף בשחרית כן, כלומר ולמה חשבינן יום מעמוד השחר, ע"ש, אלמא דלילה מיקרי בעת שהחמה עומדת באמצע הרקיע, כלומר שלא עברה עדיין כל עובי הרקיע, וכן נהגו כל ישראל, ובמו"ש נוהגין כדברי ר"ת".
ברכי יוסף
וראה ברכי יוסף (או"ח סי' רס"א אות א' באורך), ומחזיק ברכה (שם אות ז'), וז"ל: "ושעור זמן בין השמשות וכו'. בספרי הקטן ברכי יוסף בראש הסימן כתבתי משם הרב גנת ורדים בתשו' כ"י שהעולם נהגו כסברת הגאונים בשיעור זמן בין השמשות וכו', ע"ש. ועתה נדפס ספר גט מקושר לעטרת ראשי מורי הרב זלה"ה וראיתי שכתב בביאורו לתוספי הרא"ם סוף ה' כיפור דף ק"ח ע"ב גם כן שמנהג העולם על פי סברת הגאונים שתכף אחר השקיעה מתחיל זמן בין השמשות שהוא ג' רבעי מיל, וסברא זו קרובה לדעת, ומנהגן של ישראל תורה היא ויש להם על מה שיסמוכו. ומי שירצה להחמיר כר"ת – תע"ב. אך אין למחות ביד המקלים וכו'. ע"ש". ועוד כתב בקונטרס אחרון (שם אות ב'), וז"ל: "ושיעור זמן בין השמשות וכו'. לפנים כתבתי שמורי הרב זלה"ה כתב שמנהג העולם כסברת הגאונים וכו'. ועתה ראיתי למורנו הרב מהרי"ך זלה"ה בשו"ת בתי כהונה ח"ב סי' ד' שכתב גם כן דסוגיין דעלמא דלא כר"ת, ופשטה הוראה בכל תפוצות ישראל כסברת החולקים. אף כי לפי הספרים הנמצאים רוב הראשונים כר"ת סבירא להו, הואיל ובמספר הדורות סוגיין דעלמא דלא כוותיה, אית לן למימר דמאז ומקדם גמרו רוב הראשונים דלא כר"ת אלא שלא זכינו לדבריהם, כמ"ש מהרי"ק שורש נ"ד. וכתב עוד שאחר הכאת י"ב שעות מהיום בתקופת ניסן ותשרי, מוחש שהוא אחר השקיעה. ורביע משעה א' העתידה הוא ב"ה, ואחריו לילה ע"ש באורך, והגם דיש להשיב על דבריו קצת במ"ש דגמרו רוב הראשונים וכו' ונסתייע מדברי מוהרי"ק שורש נ"ד. דהכא דמרן ז"ל הן כל יקר ראתה עינו רוב דברי הראשונים וחזינן דפסק כר"ת, שמע מינה דבימיו לא פשט המנהג הזה בכל העולם. וגם ליכא למימר דגמרו רוב הראשונים דלא כר"ת ושגבו ממנו דבריהם, ולא דמי לדברי מוהריק"ו כמבואר. אמנם קושטא הוי דמנהג העולם כך וכמ"ש הרב המוסמך מהר"ח אבולעפיא הזקן שהיה תלמיד מהרימ"ט וקרוב לזמן מרן, כמו שכתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף ע"ש. ואולי דגם מרן ידע דמנהג העולם דלא כר"ת, ולרוב קדושתו בהיות הדבר נוגע לגופי תורה לא רצה לומר סוגיא דעלמא היכי אזלא ופסק כר"ת. ודוק ואין להאריך". והביא דבריו הכה"ח (שם ס"ק א') וכתב "וכן הגר"א האריך והביא כמה ראיות לזה דבין השמשות מתחיל מתחלת השקיעה דהיינו תיכף אחר שאין השמש נראית על הארץ יעו"ש. והמנהג עכשיו בינינו כסברת הגאונים דוקא להחמיר, דהיינו בהכנסת שבת ויום הכפורים וכדומה, דהיינו לאחר התחלת שקיעת החמה שאין השמש נראית עוד על הארץ חושבין אותו לבין השמשות ואחר ג' רבעי מיל לזמן זה חושבין אותו ללילה, אבל לענין מוצאי שבת ויום הכפורים ואכילת מצה בליל פסח וכדומה לכל דבר שצריך לילה ודאי אין חושבין אותו ללילה ודאי אלא עד אחר צאת שלשה כוכבים בינונים. והיינו כל מקום לפי מקומו, ובמקומות הללו כמו ארץ ישראל וסוריא וארץ שנער זמנו הוא כמו שני שלישי שעה אחר שאין השמש נראית עוד על הארץ". וע"ע שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' י"ט), מעשה נסים (עמ' קנ"ו ס"ח).
דעת ביאור הלכה
כתב הביאור הלכה סימן רסא ד"ה שהוא ג' מילין ורביע – ,עיין בפמ"ג דהד' מילין הם שעות שוות ולא זמניות א"כ לפ"ז אפילו בתקופת תמוז ג"כ השעור הזה אמנם בספר מנחת כהן דעתו להלכה דאפי' לשיטת ר"ת הארבעה מילין הם זמניות ובימי הקיץ מאריך יותר ולא נאמרו דברי הגמרא רק בזמן ניסן ותשרי שהימים והלילות שוין משא"כ בשאר ימים משתנה הענין לפי הזמן [אך למעשה מסיק שם שאין לסמוך על סברא זו רק להחמיר וכגון במוצ"ש ולא להקל] וכן משמע ממה שכתב המ"א בשם מהרי"ל דלענין קבלת שבת פשיטא דאזלינן בכל יום אחר שעותיו [ר"ל שמתחלק הזמן דמעמוד השחר עד צה"כ שבתוכו נכלל הזמן דד' מילין ג"כ אחר שעותיו] וכן הוא גם דעת הגר"א בבאורו דכל שעורי הגמרא בין דד' מילין שהוא עד צאת כל הכוכבים לשיטתו ובין דג' רבעי מיל שהוא זמן בה"ש הכל הוא בזמן ניסן ותשרי משא"כ בזמן אחר משתנה לפי הזמן ובימי הקיץ הבה"ש מאריך הרבה יותר וכן כתב הגר"א עוד דשיעורי הגמרא לא נאמר רק באופק בבל אבל במדינותינו שנוטין לצד צפון הבה"ש מאריך תמיד יותר וכ"כ ספר מנחת כהן ומי הוא בזמנינו שיוכל לכוין הזמן בצמצום ע"כ במוצ"ש יש ליזהר מאד אפילו לדעת הגאונים והגר"א שלא לעשות מלאכה עד שיראו הג' כוכבים בינונים שזהו הסימן המובהק ללילה הנאמר בגמ' בכמה מקומות [בברכות ב' ע"א ופסחים ב' ע"א ומגילה כ' ע"ב] וקודם לכן לא הוי לילה ודאי וסימן זה שייך בכל מקום ובכל זמן אך מפני שאין אנו בקיאין בבינונים צריך קטנים וכדלקמיה ועיין בסימן רצ"ג מה שכתבנו אודות הכסיף העליון ושוה לתחתון מה ששייך ג"כ לענין מוצ"ש. ולדעת ר"ת צריך להמתין במוצ"ש מלעשות מלאכה עד זמן ד' מילין שהוא עכ"פ שיעור שעה וחומש מעת התחלת השקיעה שלדעתו אז זמן יציאת ג' כוכבים בינונים ונכון לכתחלה לצאת דעת ר"ת וכל הני רבוותא המחזיקים בשיטתו שלא לעשות מלאכה במוצ"ש עד שיושלם השעור דד' מילין ועיין מה שכתבנו לקמן בסימן רצ"ג בבה"ל ד"ה עד בסוף הדבור מש"כ שם. ולענין שעות זמניות בימים הארוכים נראה דאם רואה שהכסיף העליון ושוה לתחתון דהיינו שנשקע האודם מן כל כפת הרקיע בצד המערבי ויש ג"כ ג' כוכבים א"צ להחמיר להמתין על שעות זמניות בימים הארוכים אפילו לדעת ר"ת [דהא אלו שני הסימנים ג"כ נאמר בגמרא [שבת ל"ה] על זמן הלילה ואיתא ג"כ שם בגמ' דאביי הוי מסתכל על סימנא דהכסיף ע"ש בגמרא ומשמע דבסימן זה לבד היה מסתפק ונהי דאין אנו בקיאין כ"כ כמותם עכ"פ בהצטרף ג"כ סימן הכוכבים בודאי שוב אין לנו להחמיר יותר ומוטב לנו לומר שאין אנו בקיאין בחשבון האופקים שמשתנה החמה בתהלוכותיה לפי המקום והזמן וע"כ אין אנו יודעין היטב חשבון הד' מילין שהוא רק סימן אחד ויש לנו במה לתלות משנאמר שאנו טועין באלו השני סימנים]".
כתב הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י' ה"ה "שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות".
למעשה
כתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת ח"ב פמ"א סעי' ו' "אף על פי שמאחרים להוציא את השבת, אין זה משום שחוששים לשיטת רבנו תם הסובר שיש להוציא את השבת ע"ב דקות אחר השקיעה, מכיון שבארץ ישראל לא חוששים לדעת רבינו תם". ולכן, מן הדין אין חיוב להמתין עד שיגיע זמן רבנו תם, ומותר לעשות מלאכה אחרי שתעבור תוספת השבת שאחרי "צאת הכוכבים", כפי שנתבאר לעיל". ובסעי' ז' "למרות האמור לעיל, אין לזלזל במי שמחמיר כשיטת רבנו תם בצאת השבת, שהרי מצאנו דעות הסוברות כמותו ואי אפשר לבטל את דעתו. ומכל מקום, אין לפסוק הלכה כדעת רבנו תם. ולכן הרוצה לנהוג כשיטת רבנו תם- ינהג כך רק כחומרא או כהידור, אך לא כפסק הלכה כמותו. והיכא שאפשר לנהוג כמותו- ינהג, והיכא דאי אפשר- לא ינהג כמותו". וכתב בסעי' ח' "הרוצה להתחיל לנהוג כרבנו תם, יאמר שנוהג כך בלי נדר. ועדיף לומר: "בלי נדר אנהג כרבנו תם"
שיטת הרמב"ם בזמן ההדלקה
כתוב בגמ' שבת (דף כ"א ע"ב) "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" וביארה הגמ' שדין זה נאמר בשני אופנים או "דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, – ועד כמה? – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי". וכתבו הרי"ף (ט.) והרא"ש (סי' ג) דשיעור שתכלה רגל מן השוק הוא כמו חצי שעה. וא"כ יוצא שלתי' הראשון של הגמ' אם לא הדליק בתוך חצי שעה לא יכול להדליק יותר ולתי' השני ששיעור זה הוא כדי לדעת כמה שמן צריך להניח בכוסיות א"כ יכול להדליק כל הלילה.
ובדבר זה מצאנו מחלוקת שכתב הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד ה"ה) שאם לא הדליק בתוך חצי שעה שוב לאחר חצי שעה אי אפשר להדליק, וז"ל "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק".
ומהרא"ש (שם) ותוס' בשם ר"י פורת (שם ד"ה דאי לא) משמע שיש להחמיר כשני התירוצים אבל בדיעבד יש להדליק מספק שמא השיעור נאמר רק לגבי השמן וכתי' השני של הגמ'. דעת הטור (סי' תער"ב) שלמעשה פוסקים כתי' השני ולכן יכול להדליק כל הלילה.
כתב השו"ע סימן תרעב סעי' א' "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים".
ובסעי' ב' כתב "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, וכו' ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין".
ומיהו כתב הגר"א שהשו"ע פסק כתי' הר"י פורת שהטעם שמדליקים כל הלילה הוא מצד ספק וא"כ יהיה ספק ברכות להקל ובזה יסתדר הגהת הרמ"א ומכל מקום לפ"ז צריך להיות ספק ברכות להקל ולא יברכו וא"כ אמאי סתם השו"ע.
והתוספות (שם) בשם ר"י כתבו שעכשיו שמדליקים בבית א"צ לדקדק בזמן שנתנו חז"ל וכתב בספר המצוות ומ"מ נכון להדליק בעוד בני הבית נעורין, (מלשון זה משמע שאינו מעכב וכן דייק בחמד משה והביאו בשער הציון ס"ק י"ז וכתב עליו שם "וספק ברכות להקל, ומכל מקום מי שרוצה לנהוג כוותיה אין מוחין בידו". וכן כתב הכה"ח בס"ק כ"ו אלא צריך שיהיו שנים נעורים). וכן כתב הטור רק שכתב שמכל מקום שלא נתבטל הטעם של פרסומי ניסא שגם בזמנינו ניכר כשהדלת פתוחה.
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי הלכות חגים פנ"ח סעי' נ"ח "עבר זמן ההדלקה יכול להדליק בברכה רק אם אחד מבני הבית ער, ואם אין מישהו אחר עמו – ידליק בלא ברכה. אמנם אם מדליק בפתח ביתו או בחלון הסמוך לרחוב, וחלון ביתו בתוך עשרה מטר מהכביש, ויש שם עוברים ושבים יכול להדליק בברכה עד עמוד השחר"
והוסיף בהערה "אחרונים, ולדעת הרמב"ם אין להדליק אחר חצי שעה אף בלא ברכה ולדעת הגר"א ידליק בלא ברכה – ועיין ב"י מש"כ על הטור שלא היה צריך להעמיד את הרמב"ם והרא"ש כחולקים, ובדברי הבא"ח צ"ל שלא חשש לסב"ל כיון שכך היה המנהג, ועיין מ"ב ס"ק י"א, כה"ח ס"ק כ"ו משם פר"ח לענין ברכה, וכן מחבר ס"ק ב' ומשמע לדעתו שכך היה המנהג, ועיין ברמ"א שאף המדליקים בפנים, לכתחילה יש להם לחוש ל"עד שתכלה רגל"".
והנה הדבר ברור שיש לכתחילה לחוש לדעת הרמב"ם, ולכן מרן הרב אמר שהמחמירים כדעת ר",ת כאן לאיטתושיא שכרם בהפסדם, אמנם מי שנוהג כך מעיקר הדין וכגון יושבי חו"ל ידליקו בצאת שבת לר"ת.
העולה
דעת מרן הרב זצ"ל שבארץ ישראל לא נהגו כר"ת, ומי שרוצה להחמיר יגיד שעושה כן בלי נדר, וכך במוצאי שבת של חנוכה ידליק נרות בצאת שבת רגילה כך שיצא ידי שיטת הרמב"ם.
אמנם הנוהג כך מעיקר הדין צריך להדליק נרות לאחר צאת השבת לר"ת