צבע שנפרד מהרצועה

שאלה

צבע שצובעים בו רצועות וניתן לקלפומעור הרצועה האם הצבע כשר, ומה הדין אם כבר נפרד?

תשובה

הנה לכתחילה ברור שאין לצבוע בצבע זה, אבל אם צבע כשר כל עוד שמחובר לרצועה.
כאן בתמונה הואיל ונפרד נפסל.

מקורות

איתא בגמ' מנחות דף לה עמוד א "א"ר יצחק: רצועות שחורות – הלכה למשה מסיני".
וכתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' א') לגבי בתים שהשחירו אותם בצבע שניתן לקלפו: "אבל זה השחרות שאנו משחירין התפילין זה שייך לעור ובטל אליו ולא שייך כאן אין הבית רואה האויר. ואם באנו לפסול בזה איזה גבול תתן לדיו דמשחירין בו הבתים אם יהיה בו שום ממשות תפסלם זה הדבר שאין הדעת סובלתו ולא שערום אבותינו מעולם וכיון דגם עור הבתים בעינן שחורים אי לדעת מקצת הפוסקים הלכה למשה מסיני. ולדעתי גם דעת הירושלמי במגילה פרק הקורא עומד כן כמ"ש למעלה עכ"פ לשאר הפוסקים מצוה איכא שוב מה שעושה בצבע השחור שיהיה יותר שחור ויותר נאה הכל שייך למלאכת השחור". ואע"פ שהמשנ"ב (סימן ל"ב ס"ק קפ"ה) דחה את דברי הנודע ביהודה וז"ל: "והשחרות טוב יותר שיהיה בצבע שחור שאין בו ממש כלל והתפילין יהיו שחורים רק בחזותא בעלמא. ומ"מ המשחירין במין גלאנ"ץ שא"א לקלפו אף על פי שיכולין להסיר מן הקלף ע"י פירורין דקין אין להחמיר בדיעבד. ועיין במה שכ' בסעיף מ"ח בבה"ל בשם הפמ"ג שדעתו ג"כ דאין להחמיר בזה. אכן מה שחדשו סופרי זמנינו שמשחירין בטיחה שיכולין לקלוף בשלימות מכל צד מן התפילין וצורתו כמו נייר שחור – זהו פסול [מספר נשמת אדם ושהסכים אתו הגאון בעל בית מאיר דלא כנודע ביהודה עי"ש]" אפשר לומר דדוקא בבתי התפילין החמיר המשנ"ב משום דבעינן דבית החיצון יראה את האויר ושלא יכסה את השין של התפילין ושריבוע התפילין יהיה ע"י העור עצמו ולא ע"י הטיחה שעל גביו, משא"כ לגבי הרצועות.
והנה במשנה ברורה סימן לב ס"ק קפה חלק עליו וכתב "שחור – והשחרות טוב יותר שיהיה בצבע שחור שאין בו ממש כלל והתפילין יהיו שחורים רק בחזותא בעלמא ומ"מ המשחירין במין גלאנ"ץ שא"א לקלפו אף על פי שיכולין להסיר מן הקלף ע"י פירורין דקין אין להחמיר בדיעבד ועיין במה שכ' בסעיף מ"ח בבה"ל בשם הפמ"ג שדעתו ג"כ דאין להחמיר בזה אכן מה שחדשו סופרי זמנינו שמשחירין בטיחה שיכולין לקלוף בשלימות מכל צד מן התפילין וצורתו כמו נייר שחור זהו פסול [מספר נשמת אדם ושהסכים אתו הגאון בעל בית מאיר דלא כנב"י עי"ש]".
וכתב הבה"ל בד"ה "ציפה הבתים וכו' – עיין במ"ב בשם הפמ"ג וכתב עוד הא עור כשר ע"ג עור כשר ושי"ן נראה כשר אף על פי שאין בית רואה אויר כיון שהשי"ן נראה ולפ"ז כ"ש אותן שעושין צבע עב שמצהיב תפילין דאין לחוש וגם השי"ן נראה היטב עכ"ל וזהו שכתבנו במ"ב ס"ק קפ"ה בשמו".
והנה מקור הדברים הם בנשמת אדם חלק א כלל יד "ענין שחרות בתים של תפילין שנהגו להשחיר אותן במין גומא ודבק עד שיכולין לקלפו מן הבית כמו שקלפתי בעצמי כמין עור העומד לעצמו והבית נשאר תחתיו לבן, ואף שהוא דבק שמבשלין, מכל מקום בודאי לא נקרא עור כי פנים חדשות באו לכאן:
עיי"ש האריך להוכיח דלא כרבו הנו"ב "והאף שאני מכיר וידעתי שלא יסמוך מורי ז"ל לפסוק דין כי אם בראיות ברורות מש"ס ופוסקים ראשונים וכנזכר בספרו הגדול… ומעתה כיון דהטור כתב להדיא דצפן זהב, היינו על הבתים, וכן משמע מרמב"ם והתרומה ורא"ש וכ"כ הב"י בש"ע ולבוש וב"ח, ועכ"פ אין לנו בביאור לאחד מן הראשונים שיכתוב היפך מדברי הטור, וא"כ בודאי אין לנו כח להכריע נגד הטור דאפשר דכל הראשונים ג"כ ס"ל כוותיה. וכבר כתבנו דזהב לאו דוקא אלא לרבותא נקט וה"ה לכל דבר, וא"כ ה"נ שחרות שיכולין לקלפו ועומד בפ"ע והוא אינו מין עור דהא פנים חדשות באו לו, ואם כן הוי כצפן זהב דפסול:
ואמנם כתב מורי ז"ל וז"ל, ואפי' לפי שיטת הטור והש"ע שכתבו בפשיטות ציפה זהב או בעור טמאה פסול, וא"כ ע"כ זהב ל"ד משום דחשיב, שהרי אפי' עור פסול, היינו בצפוי העומד בפני עצמו ואינו טפל לבית, אבל זה השחרות שייך לעור ובטל אליו, ול"ש כאן אין בית רואה האויר, דאיזה גבול תתן לדיו דמשחירין בו, כיון דגם עור הבתים בעינן שחורים או לדעת קצת פוסקים הלמ"מ, עכ"פ מצוה איכא. ובמה שעושה בצבע השחור שיהיה יותר שחור ונאה, הכל שייך למלאכת השחור ואין בו משום ייתור ולא משום מכסה לעור, וק"ו מתכלת [שהקפידה התורה עליו עד מאוד וכמה החמירו בעשייתו] ואפ"ה מביא סממנים בהדי דם חלזון כדאיתא במנחות מ"ב ע"ב [וכו'], וברמב"ם פ"ב מהלכות ציצית שכתב, נותן הדם ליורה ונותן סממנים כמו קמוניא וכיוצא בו כדרך שהצובעין עושין, ורמז בזה שהטעם שנותנין עמו סממנים לפי שכן דרך הצובעין ומסתמא גם התורה אמרה כן, וכן לגבי שחרות תפילין כל מה שמעלי לשחרות שייך לזה והכל בטל לגבי צבע השחור, עכ"ל מורי. וכתב עוד שהגאון השואל נתקשה ג"כ, כיון שע"פ דין אין צריכים הבתים להיות שחורים וא"כ הדיו חוצץ ואין הבית רואה האויר, כתב השואל דבאמת צריך להשחיר רק בצבע שחור דחזותא אין בו ממש. ומורי ז"ל תמה עליו ומביא ראיה שא"א לדיו שלא יהיה בו ממש, כמ"ש הש"ך בי"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א, ואפ"ה משחירין עור הבתים בדיו, אע"כ דכל לנאותו בטל, דמה גבול תתן לדיו, ע"ש באריכות.
….ומנ"ל שמותר לעשות לאקי"ר מתכלת עד שנוכל לקלוף התכלת מן החוט, ולדעתי בלתי ספק דאסור, דהתורה אמרה לצבוע תכלת, וכן הבתים, וכ"ש ליתן לתוכן מינים שאינן מועילים לשחרות רק שיהיה לו "גלאנץ". ואם שחורות גמירא, "גלאנץ" מי גמירא.
ועוד דע"כ לא הכשיר מורי ז"ל אלא הציפוי שאינו עומד כמו שכתב בהדיא והעתקתי לשונו דהיינו מלאכת סופרי פראג דא"א לקלוף מן הבית והוא דבק מאד לבית, רק ע"י סכין נפרך לפרורין קטנים ואין הקליפה דבוקה יחד, אבל אלו כמלאכת סופרי ק"ק סלאנים שיכולין לקלוף הקליפה מן הבית עד שנשאר לבן לגמרי והקליפה השחורה היא דבוקה יחד כמו נייר או עור דק, אף על גב שהוא דק, הא אמרינן סוף חגיגה לא שנא ציפוי עומד ולא שנא ציפוי שאינו עומד, וכתב שם די"מ ציפוי עומד ציפוי דשיש דעב וחזק וגם בלא עץ עומד מאליו לכך לא חשיב העץ, אבל שולחן של משה שהיה הזהב דק וקלוש ובלא עץ לא מצי קאי, לפיכך העץ עיקר והציפוי בטל, ואעפ"כ מסקינן דאפי' בציפוי שאינו עומד, הציפוי עיקר, וכ"כ הרמב"ם בפרק ו' מהלכות כלים, ואם כן על כל פנים זה הוא ציפוי גמור ואם כן הבית בטל לציפוי, ומכל שכן שקלפתי אותו מכל הבית והוא עומד בפני עצמו ולא נפרך רק הוא כמו עור דק או נייר דק, ומה לי אם ציפה זהב או נייר או דבק אחר, כי כבר כתבתי שאע"ג שהדבק מבשלין מן הקלף מ"מ זה נקרא פנים חדשות. ובזה לדעתי גם מורי מודה דפסול לשיטת הטור וכמ"ש בהדיא כיון שאינו עומד, אבל זה עומד לעצמו.
עוד כתב השואל דאף אם נימא שהוא בטל לבית א"כ הרי הבית מדבר שאינו עור. ומורי ז"ל השיב ע"ז דכיון שהוא בטל, אדרבה הוי כאילו דבר זה נמי עור, והביא ראיה ניצחת מנוי סוכה דבטל לגבי סכך ולא הוי כמסכך בדבר פסול, אלא ודאי כיון דבטל לסכך הוי כאילו הוא סכך כשר. ואני אומר רבי, מטונך, שהרי לדעת מורי דוקא זהב דחשיב ולא בטל, משא"כ שאר דברים, וא"כ קשה מ"ש מנוי סוכה של זהב דודאי סתמא אמרו נוי סוכה ואפילו טס של זהב במשמע, וקשה הרי זהב חשוב ולא בטל, אע"כ דשאני סוכה דהתורה צותה שיעשו סכך כשר ותשבו כעין תדורו, וכמו שבביתו אדם תולה סמוך לתקרה לנוי, כן גבי סוכה, דהתורה לא הקפידה רק שתחת תקרת הבית יעשה סכך. וחיי הכותב שמצאתי כן בתשובת רשב"א סי' נ"ה שהשיב דמטעם זה מותר לתלות נוי סוכה, משא"כ בתפילין שהקפידה התורה או משום שיהיה רואה האויר או עכ"פ השי"ן, ומכ"ש כשכל הבית מצופה דאז התחתון בטל לעליון, וכיון דמצינו דציפה זהב פסול ה"ה לכל דבר.
ולכן לענ"ד הטיחה הזו שעושין מקצת סופרי זמננו שיכולין לקלוף בשלימות ומכל צד מן התפילין, כמו שקלפתי מכמה זוגות תפילין, פסול, כי אין בנו כח לחלוק על הטור וש"ע והאחרונים, ומכ"ש שאינו מבואר אף באחד מן הראשונים שיכתוב להיפך. והרוצה לצאת ידי כל הספיקות ישחיר רק בצבע שחור כמו הצבע תפילין שלי וכל בני ביתי, והם שחורים בחזותא בעלמא. והרוצה דוקא בהידור לפי שכלו, עכ"פ לא יהיה נקלף בפ"ע, אלא בגלאנץ שא"א לקלוף בשום אופן ואז יקיים "ואנוהו":
ושלחתי תשובה זו להגאון בעל בית מאיר, ושלח לי העתק מתשובה שכתב להגאון רבי עקיבא איגר. וחיי הכותב שברוב הדברים כוונתי לדעתו, וממש כל מה שכתבתי בפי' הברייתא והמשמעות מרמב"ם ופי' במרדכי כתב ג"כ, והשיב לי שבאם שנקלף, יש להחמיר. וכתב בזה"ל אף שנדפס שו"ת נודע ביהודא וכתב מהיפוך להיפוך, אין אני זז מסברתי כי ציפה לא שייך אלא כשמצפה איזה כלי עכ"ל". וא"כ מצינו שמסתפק בגוף הדבר אם נחשב כצבע או כיון שנפרד לו אע"פ שעתה מחובר אליו שמא לא נחשב כאלו צבע את גוף הרצועה, ולא יצא ידי חובה, אמנם יש לדחות שהרי הנו"ב טוען שיהיה בטל לו וכל הטעם שדחה הוא משום שאין הבית רואה את אוויר והוי ככיסוי על גביו שמפסיק לדעת הטור כמו שביאר שם באריכות, או משום ששי"ן צריכה להיות גלויה, אבל בלא זה היה בטל אליו, וכמו בסוכה, ואף שרצה לחלק בין ציפוי העומד בפני עצמו ללא מכל מקום לסברא שבטל לגביו, אין נפק"מ כדמוכח בסוכה דבטל הנוי, ונשאר רק מה שהתורה הקפידה שיהיה מכוסה בשחרות וזה יש כאן.
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי סת"ם ח"א פי"ד סעי' י"ט "רצועות תפלין שנצבעו בשחור והצבע לא נקלט בעור, באופן שלאחר שמתייבש הצבע, הוי כעין ניילון שחור הדבוק לרצועה וניתן לקלפו כך שהרצועה תישאר ללא צבע – אפילו הכי כל עוד לא קילפו את הצבע, הרצועה כשרה והצבע טפל לרצועה, ומתבטל אליה ונחשבת הרצועה כצבועה בשחור. ומ"מ לכתחילה יש לצבוע את הרצועה בצבע שחור שאין בו ממשות כלל".
העולה
הנה לכתחילה ברור שאין לצבוע בצבע זה, אבל אם צבע כשר כל עוד שמחובר לרצועה.
כאן בתמונה הואיל ונפרד נפסל.