שאלה
מה הדין אשה אחרי 38 ימי לידה שעשו לה אולטראסאונד פנימי והמקל שבו עושים אולטרסאונד יצא נקי לגמרי (אחרי ששמו לה התקן ) האם זה נחשב לבדיקת הפסק ?
תשובה
א. יולדת שבדקה ע"י מקל ויצא נקי אין עולה לה אף בדיעבד לבדיקת הפסק טהרה ואף לא לז' נקיים.
ב. בדיקת הפסק טהרה תהיה בתנאים הבאים: 1. אחר שפסקו דמיה של היולדת לגמרי אחר הלידה ולא משנה באיזה זמן ואף אם ילדה ביום א' ופסקה ביום ה' ובנקיבה הוא בתנאי שהז' נקיים יחולו אחר י"ד מהלידה. 2. זמן הבדיקה יהיה סמוך לשקיעה קודם ספירת ה – ז' נקיים, בדיעבד אם בדקה שעתיים קודם השקיעה, בדיקתה בדיקה ויכולה לספור למחרת. 3. הבדיקה תהיה על ידי – בגד, לבן, סופג, רך, בדיקה ע"י נייר או טמפון לא מועילה לכתחילה ובחלקם אף בדיעבד אינה מועילה. 4. בדיקה ע"י נייר לבן דק מועילה בדיעבד. 5. אחר בדיקת ההפסק תניח מוך דחוק כל זמן בין השמשות.
ג. התקן תוך רחמי אינו מעלה ולא מוריד בתנאים האמורים לעיל ואף מעורר שאלות מהותיות בבדיקות שנמצא בהם דם, ויש להתייעץ עם חכם בדרכי המניעה הכדאיים השונים.
מקורות
תחילה נבאר דיני יולדת כי הנה מדין תורה יולדת טהורה רק לאחר שעברו עליה ז' ימים לזכר וי"ד ימים לנקבה וספרה ז' נקיים כאשר חזרה וראתה דם בתוך מ"ד יום לזכר ופ' יום לנקבה טהורה כמו שנאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר… ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה… ואם נקבה תלד…וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב' א'-ז) אולם בימי הגאונים וכן המנהג כיום שלא לבעול על דם טוהר ואף דם שרואה אישה בזמן זה טמאה כמובא בדברי הטור (יו"ד סי' קצד) ז"ל, והאידנא כל היולדות חשובות יולדות בזוב דקי"ל אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם הלכך צריכות ז' נקיים, עכ"ל. כמובא בבית יוסף (יו"ד, סי' קצד) אחר שהביא שהטעם לחומרא זו היא בכלל חומרת ר' זירא שיבואו לטעות בין ימי נדה לימי זבה ובין זבה קטנה לזבה גדולה כל שכן ביולדת שיש לחוש שמא יטעו בין ימי הטוהר לימים שלאחריהם, הביא שכתבו הראשונים שיש להחמיר בזה, וכמו שכתב הרמב"ן שכבר הסכימו הגאונים להחרים מי שיבעול על דם טוהר והיום אינן בקיאות בדבר כבדורות הראשונים ויבואו לטעות בזה, והביא שהרמב"ם כתב שהדבר תלוי במנהג ובצרפת ובאשכנז נהגו היתר בזה, והבה"ג כתב שיש להתיר בזה"ז, אך הב"י נקט להחמיר וכתב שאף שבתחילה נהגה חומרת ר"ז במקומות מסוימים כמו: שנער, ספרד, וארץ הצבי, מכל מקום האידנא פשט המנהג לאסור, עכ"ד. וכן כתב בדרכי משה (שם, סק"ב) בשם האגור וכן פסק השו"ע (יו"ד, סי' קצד ס"א) ז"ל, יולדת אפילו לא ראתה דם טמאה כנדה בין ילדה חי בין ילדה מת ואפילו נפל וכמה הם ימי טומאתה עכשיו בזמן הזה כל היולדות חשובות יולדות בזוב וצריכות לספור ז' נקיים נמצאת אומר שהיולדת זכר יושבת ז' ללידה וז' לנקיים לזיבה והיולדת נקבה יושבת שבועיים ללידה וז' נקיים לזיבה. ימי לידה שהם שבעה לזכר ויד' לנקבה אם לא ראתה בהם עולים לספירת זיבתה ואם שלמו ז' נקיים בתוך יד' לנקבה הרי זו אסורה עד ליל טו' ואם טבלה קודם לכן לא עלתה לה טבילה, עכ"ל. וכן פסק הרמ"א בהגה ז"ל, שכבר פשט המנהג בכל ישראל שאין בועלים על דם טוהר ודינו כשאר דם לכל דבר, עכ"ל. וכיום אין האישה נטהרת אחר הלידה אלא לאחר שספרה חמישה ימים והפסיקה בטהרה וספרה ז' נקיים והפסיקו הדמים לגמרי ולא משנה כמה זמן עבר מהלידה, ולדינא מובא בספר דרכי טהרה למרן הגר"מ אליהו (פי"א ס"ו) שאישה שילדה בת בא' בחודש והפסיקה לראות יכולה לעשות הפסק טהרה בה' בחודש לפני השקיעה ולספור שבעה נקיים אבל לא תטבול בליל י"ג כי עדיין לא הסתיימו ימי טומאת הלידה אלא תמתין עד סוף יום י"ד ותטבול לטומאת הלידה ולטומאתה הרגילה, ואם טבלה בתוך י"ד הימים לא עלתה לה טבילה ותחזור ותטבול בסוף הי"ד ימים. אם לא הפסיקו הדמים ולא עשתה הפסק טהרה לא תטבול בסוף ימי טומאת הלידה אלא אחרי שיפסיקו הדמים תעשה הפסק טהרה ותספור שבעה נקיים. כיום בדרך כלל נמשך הדימום מספר שבועות אחר הלידה ורק אחר כך יכולה האישה להטהר וכל אישה נטהרת לפי כוחותיה, עכ"ד. ושם (סי"ד) כתב שאף שאין להמנע מטבילה בימי טהרה ראוי וטוב לאחר את הטבילה עד שתתרפא היולדת מפצעיה ובפרט אם יש לה תפרים וכדו', וכשתרגיש חזקה דיה תטבול, עכ"ד.
הפסק טהרה
זמן הבדיקה יהיה סמוך מאוד לשקיעה כפי שהורה מרן הגר"מ אליהו (דרכ"ט, פי"ג סכ"ב והלאה) משום שבדיקה אחר שקיעת החמה אינה מועילה שצריכה לספור ז' נקיים שלמים ואם תאחר לא יהיו ז' שלמים אך גם אין להקדימה מחשש שתראה לאחר הבדיקה קודם סוף היום. כדאי לבדוק סמוך לשקיעה כ – 10 דקות ולא סמוך לדעת שתבדוק בישוב ודעת ולא בחפזון. לכתחילה לא תבדוק למעלה מחצי שעה לפני השקיעה אולם בדיעבד אם בדקה מזמן מנחה קטנה שהוא כשעתיים לפני השקיעה נחשבת בדיקתה כבדיקה סמוך לשקיעה ובלבד שתניח מיד מוך דחוק, עכ"ד.
בגד הבדיקה
בגמ' (נידה יז ע"א) הובא בשם שמואל שניתן לבדוק בפקולין (כותנה, רש"י שם) או בצמר נקי ורך. לאחר מכן הובאה דעתו של רבא ששחקי דכיתנא מעלו לבדיקה', ופירש רש"י (שם ד"ה פקולין) שמדובר ב'בגדים בלויין של פשתן'. ומקשה הגמ' על רבא מברייתא דתנא דבי מנשה אין בודקין את המטה לא בעד אדום ולא בעד שחור ולא בפשתן אלא בפקולין או בצמר נקי ורך ומסיקה הגמרא שרבא התיר דווקא בבגד פשתן או בבגד פשתן שחוק. ופירש רש"י שבגד הפשתן שבגד שחוק לבן יותר, ודם ניכר יותר דווקא בבגד לבן. אך הטור (יו"ד, סי' קצו) הסביר שפשתן שאינו שחוק הוא קשה ועלול לשרוט את האישה. וכן כתב הרשב"א (תורת הבית הקצר בית ז שער ה) שרצוי שהעד לא יהיה קשה שחיישינן שיגרום לשריטה, והוסיף שלפי זה אם אינה חוששת לכך, מותרת לבדוק את עצמה בבגד פשתן חדש, לבן ונקי. והטעם לכך שיהיה שחוק הובא ב'שיעורי שבט הלוי (יו"ד סי' קצו ס"ו) שפשתן חדש אינו מקבל כל כך את הדם מפני שהוא חלק.
הב"י הביא את דברי הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"ד הט"ו) ז"ל, בגדים אלו שמקנחות בהם צריכין שיהיו של פשתן שחקים ולבנים, עכ"ל וביאר דבריו הב"י באופן הראשון, שצ"ל שהתנאים בזה מעכבים זה את זה שיהיה בגד, פשתן, שחוק ולבן. לפי"ז רבא חולק על שמואל, והרמב"ם פסק כרבא. ובאופן השני ביאר הב"י דברי הרמב"ם שכתב 'בגדים' לאו דווקא וכוונתו בזה שאפשר לבדוק בכל דבר שהוא לבן, נקי ורך ואף אם הוא לא בגד. ולפי"ז הרמב"ם פסק ככו"ע ורבא לא בא לחלוק על שמואל. ועוד יש ללמוד מדברי הרמב"ם שאף על פי שבברייתא בגמ' שם לא מיעטו אלא אדום ושחור ה"ה דאין לבדוק בבגד בכל הצבעים, שאין מראה אדמומית ניכר בהם כמו בלבן. וכן כתבו הסמ"ג סמ"ג (לאוין קיא דפו' ונציה, דף לו ע"ד) והרא"ש (קיצור הל' נידה) וכך נפסק ב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' קצו סעי' ו) ז"ל, כל בדיקות אלו, בין בדיקת הפסק טהרה בין בדיקת כל השבעה, צריכות להיות בבגד פשתן לבן ישן, או בצמר גפן, או בצמר לבן נקי ורך, ותכניסנו באותו מקום בעומק לחורים ולסדקים עד מקום שהשמש דש ותראה אם יש בו שום מראה אדמומית, ולא שתכניסהו מעט לקנח עצמה. ואם יקשה בעיניה מאד להכניסו כל כך בעומק, לפחות בדיקת של יום הפסק טהרה ובדיקה של יום ראשון מהשבעה תהיינה עד מקום שהשמש דש, עכ"ל. וכן הובא בדברי מרן הגר"מ אליהו זצ"ל (דרכ"ט פי"ג סי"ט) שישנם ד' תנאים בבדיקת העד. שיהיה לבן – שאפשר להבחין בו אפי' בטיפה קטנה. רך – שיוכל להגיע לחורים ולסדקים , וכדי שלא תשרט ודם סריטה הוא דם נידה וכדי שלא תחשוש משריטה ותבדוק שלא כראוי, סופג – שאם תהיה טיפת דם תשאר על הבגד ולא תדחה על ידו, ולכן לא יהיה רטוב. ונקי – שבדיקה בבגד מלוכלך אינה בדיקה. ושם הובא שלא תבדוק בנייר או בטמפון שגם אינם מגיעים לכל מקום וחלקם אף אינם סופגים היטב. ולדעת מרן הגר"מ אליהו (דרכ"ט פי"ג, ס"כ) בדיעבד אם חסר מארבעת התנאים תלוי מה היה החסרון, אם לא היה לבן לגמרי בדיקתה בדיקה, אא"כ היה שחור או אדום, אם הבגד לא היה רך בדיקתה בדיקה, ואם לא היה בגד סופג אין בדיקתה בדיקה ותחזור ותבדוק למחרת שוב, עכ"ד. ועיין בספר בדי השולחן (יו"ד סי' קצו ס"ק צז) שבנייר יש להסתפק אף בדיעבד אם מועיל הבדיקה בו שאינו נכנס עמוק לחורים וסדקים, ובניירות עבים שסופגים משקין ונוחים יותר להכניסם לחוו"ס אולי יש להקל, עכ"ד. ודעת הגר"ש וואזנר זצ"ל (יו"ד, סי' קצו ס"ו) ז"ל, ובנייר לבן ודק מהני בשעת הדחק אך לכתחילה נראה דאין לבדוק בו, והכל לפני הענין, דיש סוג נייר שהדם נופל ממנו ואינו ראוי לבדיקה ואין חילוק באיזה מין בד בודקת כל שאפשר לבדוק בו מצד המציאות ואף אם אינו מקבל טומאה (ורק לענין כתם יש בו חילוק) וכן בדים סינטטיים לבנים שפיר דמי, אך יש לבדוק כל מין לחוד אם ראוי לבדיקה ומקבל דם במציאות, עכ"ל. ונראה שמקל אינו בכלל בגד וודאי שהדם נופל ממנו ואינו סופג ואף אינו רך ולא מועילה הבדיקה בו אף בדיעבד.
מוך דחוק
אחר בדיקת הפסק הטהרה תניח מוך דחוק באותו מקום כל זמן בין השמשות (שו"ע יו"ד סי' קצו, ס"א ודרכ"ט פי"ג ס"ח).
והנה נראה שודאי אין להכשיר את בדיקת מקל האולטרסאונד כבדיקת הפסק טהרה וכ"ש למוך דחוק מחמת שחסרים בו רוב התנאים דלעיל שאינו סופג, רך, ובגד, ויש חשש שתשרוט את אותו מקום ואף שלא תבדוק כראוי, ואינה עולה בדיקה זו אף בדיעבד.
ואגב השאלה יש לדון בזה בדרכי מניעת הריון ע"י התקן תוך רחמי שמעלה שאלות רבות בדם שיוצא מחמת ההתקן וכדומה, אם יש גושפנקא הלכתית לשימוש בהתקן ואמרתי נחפשה דרכנו בלימוד זכות על המתירים, ותחילה יש לחקור בסוגיא מדין דם מכה שנמצא ברחם.
מכה ברירית הרחם
האחרונים דנים בגדר מכה ברירית הרחם, כלומר, דם שיוצא מהאישה מחמת חולי ומכה כיון שאינו יוצא כדרכו אינו נחשב כדם נידות, או שכל מה שיכולה לתלות בדם מכה הוא דווקא בדם שיוצא מעצמו ולא מחמת חולי או מכה (כמו פוליפים שהם כמין בועות וגורמים לכאבים ודימום מחמת עצמם ולא מהרירית). החכם צבי (סי' מו) כתב שכל שהדם יוצא מרירית הרחם אע"פ שיציאתו היא בדרך מכה וכדו' טמאה וכל הדין שרואה דם מחמת מכה טהורה מיירי בבועה וחבורה שיש בה ומוציאתו ואין זה דם המקור, ועיי"ש שבכך יישב קושיית הרא"ש (בתשו' כלל ב' סי' יח) באישה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות וכו' תטיל למים אם נמוחו טמאה והק' דהרי הוא מחמת מכה ואמאי טמאה, ויישב החכ"צ דאף שהוא מחמת מכה חשיב דם נידה שבא מהמקור, עכ"ד. וכ"כ החת"ס (יו"ד סי' קנ"ד) שהרחם כולו עשוי מורידים ועורקים קטנים ומתמלאים דם תמיד המתקבץ מחלל הגוף וזה הטבע המוליד נידות האישה והעורקים אינם אלא הצינורות שמושכים את הדם והרחם הוא כלי הצינורות ולכן דם מכה שברחם טהור שאינו בא מהצינורות האלו, עכ"ד. ביאור דבריו שדם מכה שברחם אינו בהכרח דם הבא מגוף האישה ולכן אין לטמאו כדם נידה. אולם דעת השב יעקב (סי' לז) והחזו"א (יו"ד סי' פא) שרק בזמן פתיחת העורקים מידי חודש שאין כאב בפתיחתן אז הוי דם נידה אך דם היוצא מרירית הרחם שאז יש לאישה כאב נחשב דם מכה, וסברתם שיש נאמנות לאישה לומר 'מכה יש לי' ומשמע שכל מכה נחשבת לדם מכה ולא דם נידה, דאל"כ נפל דם מכה בבירא, וכתב החזו"א 'דכל שהעורק פצוע ומוכה אין דרך ראיה בכך וטהורה, עכ"ד.
התקן תוך רחמי
אחד הדיונים הרפואי הלכתי שישנו הוא בהתקן תוך רחמי בתיאור פעולתו של ההתקן ראה בזה למאמרו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין (אסיא י, עמ' 224-229) וזה תוכן דבריו שם: מזה מאות בשנים ידוע כי גוף זר ברחם מהווה אמצעי מניעה יעיל, כאשר במדבריות ערב נהוג היה להכניס חלוק-נחל לרחם נאקות כדי למנוע הריון. לחלק מההתקנים הראשונים, לפני קרוב לשלושים שנה, היתה צורה של לולאה או טבעת. מכאן הופיע המושג "טבעת ברחם" בספרות הפוסקים כתיאור מצב בו הוחדר התקן תוך-רחמי כיום בנויים ההתקנים השונים משלד פלסטי בעל צורות שונות המותאמות לחלל הרחם לאחר ההחדרה. על הגוף הפלסטי מוסיפים בדרך כלל סליל נחושת או מארז פרוגסטרון (טבעי או סינטטי) המשחררים בהדרגה את מרכיביהם לחלל הרחם ומגבירים את יעילות ההת"ר עיקרון הפעולה של ההת"ר הוא בהשראת שינויים דלקתיים סטריליים (תגובה חיסונית לנוכחות גוף זר, ללא נוכחות חידקים או גורמים מזהמים אחרים) ברירית הרחם, וכתוצאה מכך נמנעת השרשת הביצית המופרית. המנגנון המשופר של ההתקנים המכילים נחושת מוסבר בפגיעה של יוני הנחושת בתאי הזרע ובתנועתיות שלהם, בנוסף למניעת ההשרשה הקיימת בכל ההתקנים. בהתקנים המכילים פרוגסטרון נוספים שני מנגנונים תורמים: א. לפגיעה ישירה בתאי הזרע ובכושר החדירה שלהם לביצית ב. השראת שינויים פרוגסטטיביים בריר צוואר הרחם, שינויים המונעים מעבר תאי זרע מהנרתיק אל תוך הרחם.
סיכום נוסף לפעילות ההתקן הובא בדבריו של ד"ר יעקב לוי (אסיא, ח, עמ' 19-22, וכן באסיא א, עמ' 125) שהדימומים בנשים ע"י התקן נגרמים בעיקר מארבע סיבות ולפי כולן מקור הדם הוא מבית הרחם הפנימי: 1. ההתקן מגרד או דוקר את הרירית הפנימית של בית הרחם וגורם שם מכה המוציאה דם, הימצאות ההתקן עצמו בתוך הרחם אינו הוכחה שיש שם פצע מדמם. 2. ההתקן מביא לידי זיהום ודלקת הרירית וכיבים בבית הרחם שלפעמים מוציא דם. 3. ההתקן מגביר את הדימום של הוסת ולכן יש להחשיב את הדם שבימים אלו כדם הווסת ולפעמים נמשך הוסת זמן ארוך והדבר מתבטא בצורה של דימומים קלים או כתמים. 4. לפעמים ההתקן גורם להפלה אם הביצה מופרת התקננה בתוך הרירית כיום שההתקן מוחדר לרוב בתקופת הווסת לאחר שמוודאים שאין חשש להריון הרי שחשש כזה שהדם הוא עקב הפלה ניתן להשלל כמעט תמיד.
עיקר ההדגש של ד"ר יעקב לוי שם בהתקנים שונים חשוב מאוד הלכתית עיקר טענתו שם שיש הבדל בין ההתקנים ויש להעיר שאם ההתקן מפריש הורמונים (פרוגסטרון) למניעת הריון ההורמונים גורמים לשינויים הורמונליים המשפיעים על רירית הרחם לדמם בדומה לשינויים ההורמונליים טבעיים שגורמים לוסת לבוא ולכן במקרה זה הדימום ודאי אסור וכל הנידון בפוסקים האחרונים הוא רק בהתקנים שאינם מכילים הורמונים, עכ"ד. ונראה שלפי"ד של החכם צבי והחת"ס לעיל האישה טמאה בזה כאשר גורם לדם לצאת מהרירית אף שהוא דם מכה כיון שבא מהמקור ורק לפי החזו"א אפשר להתיר. (ועיין לקמיה משה"ק ע"ד החזו"א).
מקור המתירים והאוסרים בהת"ר
עיקר ההסתמכות להתיר שימוש הת"ר נוהגים הרופאים להביא בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (אסיא, שם, ובשולחן שלמה ערכי רפואה ח"ג הובא בנשמ"א ח"ב יו"ד סי' קפז סק"ב) ז"ל, ואע"ג שהמכה מוציאה דם גם מאותם הגידים שמתפקעים בשעת הוסת, מכל מקום דם נדה הוא רק הדם שיוצא מאליו כדרכו באופן טבעי, עכ"ל. וכן צידד בספר שערי טהרה (עמ' קו) שיש ראיה למקילין בהת"ר ולכאורה נראה להביא סיוע לשיטת המקילין, מהא דמבואר ברשב"א בהקדמה לשער הכתמים שער ד' ז"ל, ואכלול בו שלשה ענינים, הא' הכתמים הנמצאים בין על בשרה וכו', הב' הדמים שהיא רואה מגופה, אלא שאינה יודעת אם מן המקור שחזקתו טמא, ואם משאר מקומות הטהורים וכו', אם יש לה מכה במקור אם לאו, וכגון האשה שהיא עושה צרכיה ונמצא דם בספל, שבכל אילו נכללין בכלל כתמים, מפני שאפי' אתה בא לטמא אינו מן הודאי, אלא מספק, וכל שאסור מספק הרי הוא בכלל כתם עכ"ל. ומפורש בדבריו שאף אשה שיש לה מכה במקור ולא ידוע אם דם זה בא מן המכה או מן המקור, מכל זה אינו אסור אלא משום כתם, ולא שאסור מן התורה, עכ"ל. אולם יש לכאורה ראיה לאיסור להשתמש בהת"ר הוא מדברי החזו"א (שולחן שלמה ערכי רפואה ח"ג הג"ה מ"ח במכתב לד"ר ברזא) שפציעה ברירית הרחם אינה נחשבת לדם מכה ושם מדובר באישה שעשתה בדיקת אויר (בדיקה תו"ר שבה מנפחים אויר בחוזקה לתוך חלל הרחם ולעיתים הבדיקה גורמת לדימום) ושם מובא ששאל החזו"א רופא מומחה אם הדימום מקורו מהרירית שברחם או מהריקמה העוטפת את עורקי הרירית שבתוכם מצוי דם הנידה (תאי הרירית) והשיב המומחה שבבדיקה זו שורטים רק את תאי הרירית שהיא ככל פציעה בבשר הגוף אבל אין הפציעה בעורקי רירית הרחם, ופסק החזו"א שהאישה טהורה אבל בתנאי שלא יפצעו את עורקי הרירית שבמקרה כזה לא יחשב כדם מכה אלא כדם נידות גמור. והקשו האחרונים (שבט הכהן, סי' קפז) שלכאו' החזו"א סותר דבריו שכתב (יו"ד סי' פא) שאישה שיש לה פצע ואבעבועות בעורקי רירית הרחם, טהורה שנחשב לדם מכה מאחר שדם הרירית יוצא דרך מכה שלא כדרכו. ויישבו האחרונים שיש לחלק בין דברי החזו"א שם שהפצע הוא בגוף העורקים והדם מתחילה כשהוא יוצא חשיב כראיה שלא כדרכה, משא"כ בדם שיוצא כתוצאה מפציעה מהרירית על ידי אדם אין נחשב לראיה שלא כדרכה שע"י פעולת האדם הדם מתעורר ויוצא כדרכו מעצמו ולכן טמאה.
ואכן הגר"ש וואזנר (שבט הלוי סי' קפח ס"ג סק"ד) והגרי"ש אלישיב זצ"ל (נשמ"א דיני יולדת ומפלת סי' קצ"ד עמ' קצ"ד סעי' 6) כתבו שיש להחמיר כדעת החזו"א שהאישה טמאה לבעלה במקום שיש פציעה ברירית הרחם וכן הדבר בהתקן תוך רחמי שלפי דעה זו אין להמליץ להשתמש בו מחשש לפציעה ברירית.
ויש להאיר, שדבריו של הגרש"ז אוירבך זצ"ל להיתר בהת"ר עולים בקנה אחד עם דברי החזון איש והשב יעקב הנ"ל שכל שדם בא מחמת כאב אינו בכלל דם נידה שיש לו זמנים קבועים מידי חודש. ולפי החכ"צ והחת"ס יש לדון ולאסור כנ"ל.
ונראה, הרופאים הסומכים על הת"ר להתיר את האישה אפ"ל שיש סייעתא לדבריהם מדברי הסדרי טהרה (יו"ד סי' קפז סקי"ד שכתב לבאר את דברי המרדכי (שבועות סי' תשלה) הידועים שהובאו בדברי הב"י (יו"ד סי' קפז) ז"ל, ואם יש לה ווסת זמן קבוע שהיא רואה תולה בווסתה שיכולה לומר זה הדם טהור הוא הואיל ולא הגיע ווסתה ותלולה במכתב שיכולה לומר מן מכתב הוא וטהורה, עכ"ל. (ובביאור דבריו נאמרו כמה שיטות עיין ד"מ, ונו"כ על השו"ע שם ס"ב) והק' הסד"ט ועוד אחרונים שבשלמא אם ווסתות דאורייתא ואורח בזמנו בא א"ש שאם לא בדקה בשעת ווסתה ובדקה אח"כ טמאה שאורח בזמנו בא ואבד אלא אם ראתה דם שלא בשעת ווסתה טהורה שאין אורח בא אלא בזמנו אלא למ"ד ווסתות דרבנן שאין וודאות שאורח בא בזמנו ולכן אם הגיע שעת ווסתה ולא בדקה אלא אח"כ טהורה מדוע שלא תהיה טמאה אם בדקה שלא בשעת ווסתה שאין וודאות לזמן הווסת וביאר הסד"ט שבאישה שיש לה ווסת קבוע יש לאישה זו חזקת טהרה ומסולקת דמים, ורוב נשים אינם רואות מחמת תשמיש ורק מיעוטם רואות, וכן יש מיעוט שרואות דם מהצדדים, ומאידך בגמ' (נידה סו, ע"א) מובא שרוב דמים באים מהמקור שלפי"ז יש לאוסרה, ולכן י"ל סמוך מיעוטא דמהצדדים בא לרוב נשים שאינם רואות מחמת תשמיש כנגד מה שאמר ר"ג שרוב דמים מהמקור ואוקי על חזקת טהרה ומותרת, עכ"ד. (וע"ע בש"ך סי' קפז סוסק"כ שלמרדכי שתלינן במכה באישה שיש לה ווסת קבוע וראתה שלא בשעת ווסתה ולכן אינה צריכה ז' נקיים אלא שאין סומכין ע"ד המרדכי להקל כיון שרוב הראשונים בסוגיא דיש לה ווסת תולין בווסתה חולקין ומחמירין להחמיר ולהצריך ז' נקיים, עכ"ד). ונראה לפי האמור שהשימוש בהת"ר אינו מחשיב את האישה כמסולקת דמים וודאי שיש בעצם השימוש בו חששות להוצאת דם נידה כמשנ"ת שמטמא לחלק מהפוסקים ויש להוועץ בשימוש בו ע"י חכם.
העולה לדינא
א. יולדת שבדקה ע"י מקל ויצא נקי אין עולה לה אף בדיעבד לבדיקת הפסק טהרה ואף לא לז' נקיים.
ב. בדיקת הפסק טהרה תהיה בתנאים הבאים: 1. אחר שפסקו דמיה של היולדת לגמרי אחר הלידה ולא משנה באיזה זמן ואף אם ילדה ביום א' ופסקה ביום ה' ובנקיבה הוא בתנאי שהז' נקיים יחולו אחר י"ד מהלידה. 2. זמן הבדיקה יהיה סמוך לשקיעה קודם ספירת ה – ז' נקיים, בדיעבד אם בדקה שעתיים קודם השקיעה, בדיקתה בדיקה ויכולה לספור למחרת. 3. הבדיקה תהיה על ידי – בגד, לבן, סופג, רך, בדיקה ע"י נייר או טמפון לא מועילה לכתחילה ובחלקם אף בדיעבד אינה מועילה. 4. בדיקה ע"י נייר לבן דק מועילה בדיעבד. 5. אחר בדיקת ההפסק תניח מוך דחוק כל זמן בין השמשות.
ג. התקן תוך רחמי אינו מעלה ולא מוריד בתנאים האמורים לעיל ואף מעורר שאלות מהותיות בבדיקות שנמצא בהם דם, ויש להתייעץ עם חכם בדרכי המניעה הכדאיים השונים.