שאלה
אדם שחולה במחלה שנקראת ססיטיק פיברוזיס ולאחרונה קבל הכרה מרשויות המדינה ומקבל קצבת נכות.
שואל האם הוא צריך להפריש מעשר כספים מקצבת הנכות?
(הוא מקפיד על הפרשה מהמשכורות שקבל בעבר)
תשובה
מכל כסף שצריך בשביל תרופות, תוספי מזון, או עזרה סיעודית וכדו', אינו צריך להפריש מעשרות.
כסף שנשאר עבור מזון ראוי שיפריש ממנו מעשרות, ואם מצבו דחוק יפריש מעודף על עלות המחיה, ואם אין עודף, טוב שיפריש וישתמש בזה בעצמו. והוסיף מרן הרב זצ"ל שירשום לעצמו כמה נטל ובעז"ה יעשיר ויחזיר.
מקורות
מעשר כספים חובה – או המלצה
כתב תלמיד מהר"ם מרוטנברג (מראשונים ) בספר תשב"ץ קטן סימן תצז "במדרש יש עשר תעשר לרבות מעשר כספים".
כתב השו"ע יו"ד סימן רמ"ט סעי' א' "שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרוויח בכל שנה"
וכתב הברכ"י "ומרן לא השמיענו מהיכא נפקא ליה. והרב מהר"ש יפה שם, כתב דלא ידע מהיכא נפקא ליה. ונראה דנפקא ליה מהספרי שהביאו התוס' פ"ק דתענית דף ט' ע"א, וז"ל: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא ושאר רווחים מנין, ת"ל את כל, דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל, לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו. עכ"ל התוס'. הן אמת דבספרי שבידינו לא ראיתי זה, אבל אנן ניקום אהימנותייהו דהתוס'. וראה זה מצאתי בתנחומא (ראה סי' יח) עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחר מעשרה לעמלי תורה, תבואת זרעך אם זכיתם סוף שהם יוצאים לזרוע שדה, ואם לאו סוף שהיוצא השדה מתגרה בהם, ואיזה זה עשו, דכתיב ויבא עשו מן השדה. עכ"ל. והאי סיפא כתבוה התוס' שם בתענית משם ה"ר נתן האופניאל. והוא בתנחומא. ותחילתו הביאו הרשב"ץ בתשובה ח"א סימן קד"ם, וגריס רמז להולכי ימים ולעוסקים בפרקמטיא להוציא מעשר וכו'. ע"ש. וקרוב לזה הוא בילקוט (ראה רמז תתצג). ואפשר דמהספרי ותנחומא נפקא להרמב"ם דאיכא מעשר, ואף על גב דבתנחומא קאמר לעמלי תורה, הא אמרו ז"ל (קה"ר יא, א) אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה. וכיון דלמדנו דאיכא מעשר כספים, ממילא זוהי מדה בינונית, כיון דהא אשכחן חומש, ומוכרח שהוא מצוה מן המובחר, וא"כ מעשר מדה בינונית, ומדה רעה למטה מעשרה.
וכבר מהספרי שמביאים תוספות הנז', השיג הרב מהר"ר לב בהגהת שער אפרים סימן פ"ד, על הרב בית חדש לקמן סימן של"א, שכתב דמעשר כספים אינו לא מדאוריתא ואינו דרבנן. ע"ש. דהרי בספרי הנז' אסמכיה אקרא, ופשיטא דהוי דרבנן. וכן השיג על הרב ב"ח מהר"ר אופנהיים בתשובה, כי באה בספר חוות יאיר סימן רכ"ד, ושם הביא התנחומא הנז'. וגם הרב ט"ז לקמן סימן של"א (ס"ק לב), כתב על דברי חמיו ותמהתי שהרי בסימן רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא, כמ"ש כל הפוסקים, והב"י בשם הירושלמי. עכ"ל. ומ"ש דמרן ב"י כתבו משם הירושלמי, הוא אגב שיטפיה, דבירושלמי (פאה פ"א ה"א) לא נזכר מעשר אלא חומש, וחומש נזכר גם בתלמודין (כתובות נ. ועוד), אלא דמהירושלמי משמע שהוא מצוה, כמ"ש מרן בב"י. ואולי כונת הט"ז נמי דבירושלמי מוכח דמצוה להפריש חומש, ומינה שמעינן דלפחות אם אינו נותן חומש יתן מעשר. אבל אינו מכוון, דעכ"פ מעשר כספים לא נזכר בירושלמי. ומ"מ קשיא על הרב ב"ח. ועוד ק"ק עליו ממ"ש הרב צידה לדרך מאמר א' כלל ד' פ"ו, וז"ל, ואמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ואמרו חכמים ז"ל לרבות את מפרשי הים והולכים בסחורות, ואם אין לנו עתה מעשר כל תבואת זרענו, חייב כל אדם לעשר מכל הבא לידו. עכ"ל. והרב בית חדש רגיל להביא דברי הרב צידה לדרך, ואלו הכא הרב ב"ח כתב דבריו בפשיטות וגם ציד'ה לא עשו להם. וראה מה שדן בדברי הפנ"י סי' ב' וכו'
וחזה הוית להרב חוות יאיר שם סימן רכ"ד, בתשובתו למהר"ד אופנהיים, אשר יצא לישע הרב בית חדש, וכתב דדעתו נוטה כהב"ח, שהרי לא נזכר שום דבר בש"ס ממעשר כספים וכו', ואפילו את"ל דמ"מ מדרבנן הוא, קשה למה הרמב"ם לא זכר זה בשום מקום, וכן הסמ"ג וכו', דס"ל דהספרי אסמכתא ודרוש, ואין למדין מן האגדה. וממ"ש לפרגמוטין ומפרשי ימים, אינו חיוב אף מדרבנן, ואלו היה דרבנן לא היו ישראל קדושים מקילין בה. זהו תורף דבריו בקיצור. ע"ש באורך. ונראה ודאי דמעשר כספים אינו בסוג מצות מעשר עני, רק חיוב צדקה אמרו שיהיה מעשר מנכסיו, [וכבר] הרמב"ם והטור הזכירוהו, ואמרו שמדה בינונית א' מעשרה, והוא מהספרי והתנחומא הנז', דאסמכוהו אקרא, והוא מדרבנן, מתורת צדקה. וגם הספרי והתנחומא מתורת צדקה הוא, כדאמרן, דמינייהו ילפי הרמב"ם והטור. ולא כמו שעלתה על דעת הרב חוות יאיר דהם דברים בעלמא אסמכתא ודרוש והרמב"ם והטור השמיטוהו, ונעלם ממנו דברי הרב צידה לדרך שהבאתי, וגם הרשב"ץ הזכירו בתשובה כמש"ל. ולא נמלט הרב ב"ח, דאע"ג דדינו של הרב ב"ח אמת ויציב, דאינו דומה למעשר עני, דאין נותנין ממנו לצדקה וכו', מ"מ הא הול"ל דמעשר כספים הוא מכח חיוב צדקה, כמ"ש סימן רמ"ט. ומ"ש דאי הוה מדרבנן לא היו מקילין כ"כ, וגם בתנחומא אמרו רמז לפרגמוטטין וכו'. נראה דטעם הדבר משום שאמרו ז"ל (כתובות נ א) הזן בניו ובנותיו צדקה, וכיוצא. וא"כ הרוב, חצי הוצאת האדם ויותר עם בניו וגידולן ולימודן וטיפולן ועם עניים קרוביו, לכן לא דקדקו בזה הראשונים. והוא הדבר שאמרו רמז לפרגמוטין, משום דלשאר אינשי פועלים ואומנים ששכר מלאכתן כולי האי יספיק לבני ביתם, לא נאמרו השעורין הללו, דודאי עם בניו וקרוביו וכיוצא מוציא יותר ויותר ממעשר. וזאת לפנים בישראל, לא נהוג אלא כל המרבה בסחורה יחד עשירים שאננו, הן הן מפרישים חומש או מעשר. ועמ"ש הרב שבות יעקב ח"ב סימן פ"ה. ודוק במה שהליץ על הרב ב"ח, ובמה שסיים. שוב ראיתי מ"ש הרב חוות יאיר בהשמטות דף רע"א ע"ב, ואין דבריו מוכרחים. ועמ"ש באות ח"י בס"ד. ובכנה"ג כתב משם תשובת מהרי"ל סימן נ"ד (ונ"ז) {ונ"ו אות ז'} דמעשר כספים מדרבנן. ע"ש.
וכתב הפת"ש בסי' של"א ס"ק י"ב "לענין מעשר כספים אם הוא חיוב גמור עיין בזה בתשו' שער אפרים סי' פ"ד (ובתשובת חות יאיר בסימן רכ"ד) (ובשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו') ובספר באר יעקב מ"ש בזה ותימא על הגאונים הנזכרים שנעלם מהם (תשובת מהר"ם רוטנבורג דפוס פראג סימן ע"ד) מבואר שם כדעת הב"ח שאינו מה"ת ולא מדרבנן ואינו אלא מנהגא בעלמא ע"ש ומצאתי (בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ז) שתמה עליהם ג"כ בזה ע"ש באריכות וכן העלה בספר משנת חכמים הלכות יסוה"ת דף י"ז שאין למעשר כספים עיקר לא מה"ת ולא מד"ס אבל אם נהג הוי כמו מנהג של מצוה שאין לבטל כלל אם לא לצורך גדול ע"ש".
והכריע מרן הרב שמעשר כספים הינו חובה.
קצבת נכות
הנה אם צריך להוציא מקצבת נכות כסף לתרופות או עזרה סיעודית וכדו' הנה ברור שלא צריך להפריש מזה מעשר כספים דהוי כאלו הביאו לו את הכסף עבור זה ולא עבור מעשר כספים, וכן כתב באורח צדקה פרק ט' סעיף מא והערה סא בשם הגר"נ קרליץ, אבל היכא שמשתמש בזה לאוכל וכדו' יש להפריש מזה מעשר כספים.
אמנם אם אין לו כסף, כתב השו"ע בסי' רמ"ח סעי' א "כל אדם חייב ליתן צדקה, אפילו, עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו. ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן".
וכתב הש"ך ס"ק א "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה כו'. היינו כשיש לו פרנסתו בלאו הכי דאם לא כן אינו חייב ליתן צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג ומכל מקום מותר לו להתפרנס מן הצדקה אם אין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הריוח כדלקמן סימן רנ"ג ס"ב".
שכתב הרמ"א סי' רנ"א סעי' ג' "פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו. ואחר כך בניו, והם קודמים לאחיו, והם קודמים לשאר קרובים, והקרובים קודמים לשכיניו, ושכיניו לאנשי עירו, ואנשי עירו לעיר אחרת. והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן. (הכל בטור)".
וכתב ערוך השולחן סי' רנ"א סעי' ד' ה' "והנה כבר בארנו בסי' רמ"ח סעי' ג' דזה שכתבו שאינו חייב ליתן צדקה עד שיהיה לו פרנסתו זהו בצדקה תמידיות מעשר או חומש אבל לקיים מצות צדקה שלישית שקל בשנה מחוייב כל אדם אף עני המתפרנס מן הצדקה האמנם בעיקרי הדברים ק"ל טובא דאם נאמר דברים כפשוטן דאלו קודמין לאלו ואלו לאלו דהכוונה שא"צ ליתן כלל למדרגה שאחר זה ולפ"ז הא הדבר ידוע שלכל עשיר יש הרבה קרובים עניים וכ"ש לבעה"ב שהצדקה שלו מועטת וא"כ לפ"ז אותם העניים שאין להם קרובים עשירים ימותו ברעב ואיך אפשר לומר כן. ולכן נלע"ד דבירור הדברים כך הם דבוודאי כל בע"ב או עשיר הנותן צדקה מחוייב ליתן חלק לעניים הרחוקים אלא דלקרוביו יתן יותר מלשאינו קרוביו וכן כולם כמדרגה זו וגם בזה שכתבו דפרנסתו קודמת אם נאמר כפשוטו א"כ רובן של בעלי בתים פטורין מן הצדקה לגמרי לבד שלישית שקל בשנה וידוע דרוב ישראל הלואי שיספיק להם פרנסתם להוצאתם ולפ"ז יפטורו כולם מן הצדקה זולת עשירים גדולים ובמקומות שאין עשירים יגוועו העניים ברעב ואיך אפשר לומר כן וגם המנהג אינו כן:
ולכן נלע"ד ברור דזה שכתב הגאון דפרנסתו קודמת היינו באיש שאינו מרויח רק לחם צר ומים לחץ ולכן מביא ראיה מהצרפית שבשם היה תלוי חיי נפש ממש שהיה רעב בעולם כמבואר במלכים שם ואם נותר לו לחם ומים אביו ואמו קודמין ואח"כ בניו וכו' אבל האיש שמרויח פרנסתו כבעל בית חשוב שאוכל כראוי לחם ובשר ותבשילין ולובש ומכסה א"ע כראוי וודאי דחייב בצדקה מעשר או חומש מפרנסתו וחלק גדול מהצדקה יתן לקרוביו ועניי עירו ומעט מחוייב ליתן גם לרחוקים ועניי עיר אחרת דאל"כ עיר של עניים יגועו ברעב ח"ו אלא וודאי כמ"ש ותדע לך שכן הוא דאל"כ איזה גבול תתן לפרנסתו שהיא קודמת וכל אחד יאמר אני נצרך לפרנסתי כל מה שאני מרויח שהרי אין גבול להוצאה כידוע אלא וודאי כמ"ש דלא קאי רק על מי שיש לו רק לחם מצומצם להחיות נפשו ונפש אשתו ובניו ובנותיו הקטנים", אמנם ראה לקמן בדברי הכנה"ג.
כתב השו"ע יו"ד סימן רנא סעי' ג' "הנותן לבניו ובנותיו הגדולים, שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם, הרי זה בכלל צדקה. ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים. ואפילו אינו בנו ולא אביו, אלא קרובו, צריך להקדימו לכל אדם". וכתב הש"ך בס"ק ד' דהיינו בנים מגיל שש.
והנה יש להוסיף דברי השיירי כנסת הגדולה הגהות טור יורה דעה סימן רמט שכתב "ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שירויח יותר על אשר פזר בדברים הצריכים לבית" ובברכ"י ס"ק ה' מפקפק בהיתר זה וראה בשבט הלוי ח"ה סי' קל"ג ס"ק ד' שמיקל לבעלי מחזור כספים קטן ע"פ הכנה"ג.
וכתב מרן הרב "כל מס היורד מהמשכורת ברוטו, שלא בהוראת מקבל המשכורת, כמו מס הכנסה, ביטוח לאומי וכד', על זה אין חיוב לתת מעשר כספים. אך הוראות קבע שאדם נותן, שינכו לו ממשכורתו, ותמורת זה מקבל הוא שירותים שונים, כגון: מסי ועד, ארנונה וכד', אלו הן הוצאות רגילות של הבית, ועל זה חייב לתת מעשר כספים", ונראה שהיכא שמצבו דחוק דממילא לא לדעת הרבה פוסקים אינו חייב במעשר כספים שיש להקל.
וכתב בשו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן קא "הנה לענ"ד מותר לו לקחת ממה שהפריש כדי להגיע לפרנסת עצמו, כי כן מוכח להדיא בת' תשב"ץ (ח"ב סי' קל"א) וז"ל: ומכאן ולהבא במה שהוא מרויח חייב לצמצם החשבון ולהפרישו וליתן אותו לעניים ואם יש לו בנים והוא מפרנס הן קודמין לזה דקיי"ל (ספרי פ' ראה פסקא קט"ז) ענייך ועניי עירך ענייך קודמין וע"ז אמרו בפ' נערה שנתפתתה (נ' ע"א) אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת וכו' זה הזן בניו ובנותיו קטנים, ואפילו אין לו בנים והוא צריך למזונותיו להתפרנס ממעשה ידיו הוא קודם לכל אדם, וכמו שאמרו בפ' איזהו נשך (ס"ב ע"א) חייך קודמין לחיי חבירך, ואמרו בפ' בתרא דהוריות (י"ג ע"א) היו הוא ואביו ורבו בבית האסורים הוא קודם וכו', ובפ' אלו מציאות (ל"ג ע"א) אמרו אבידתו ואבדת אביו אבדתו קודמת, ואמרינן בגמ' (שם) מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא אפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם מכל אדם עכ"ל.
ולכאורה ראי' מזה לדברי הגה"ק בעל האו"ח ז"ל, דס"ל דיכול להוציא מעות מעשר למזון בניו ובנותיו שהם יתר על בני שש, דאינו חייב לזונם, דצדקה מעליא הוא, והביאו בברכי יוסף (יו"ד סי' רמ"ט אות ח"י), וזה דלא כהטו"ז שם ותשו' חו"י בהשמטות, ועוד יותר יש להוכיח מדברי התשב"ץ דאף בפחותים מבני שש, יכול להוציא ממעות מעשר, וכמו לפרנסת עצמו, דהוא קודם לכל אדם, ומדוע יגרע בנותיו הקטנים, אבל כד מעיין שפיר אין כאן מחלוקת, דודאי לא פליגו הטו"ז ודעימי' על ההלכה הפסוקה המבואר בטור /יו"ד/ (סי' רנ"א) והובא להלכה ברמ"א שם (סעי' ג'), דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהי' לו פרנסתו, ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו, ואח"כ בניו וכו' עיין שם, וא"כ עכ"ח צ"ל דהטו"ז ודעימי' מיירו, דאף בלתי הדמי מעשר, יש לו לפרנס עצמו וכל בני ביתו, דאז לא יוכל לנכות הוצאתם מדמי מעשר, אבל אם אין לו כדי הוצאתם בלתי הדמי מעשר המה קודמין וכדברי התשב"ץ.
והנה מדברי התשב"ץ הנ"ל משמע דאף בכה"ג דצריך להוציא דמי מעשר להוצאות בני ביתו, מ"מ יש להפריש מעשר, ואח"כ יקח מהם להוצאות בני ביתו, וכן ראיתי בברכי יוסף דכתב שם (אות ג') על החו"י (סי' רכ"ד), שכתב, דאי הוי מדרבנן לא היו מקילין כ"כ, וגם בתנחומא אמרו רמז לפרגמוטטין וכו', נראה דטעם הדבר משום שאמרו ז"ל הזן בניו ובנותיו צדקה וכיוצא, וא"כ על הרוב חצי הוצאת האדם ויותר עם בניו וגידולן ולימודן וטיפולן ועם עניים קרוביו לכן לא דקדקו בזה הראשונים, והוא הדבר שאמרו רמז לפרגמוטטין משום דלשאר אינשי פועלים ואומנים ששכר מלאכתן וכו' דודאי עם בניו וקרוביו וכיוצא מוציא יותר ויותר ממעשר וכו' עכ"ל, אבל שוב (באות ח"י) חזר על משנתו, וכתב דאע"ג דיש פנים הנראים לזה לפי דעת מהר"ח ן' עטר ז"ל (בעל האוהחה"ק), מ"מ משתי טענות אחרות לאו שפיר עבדי, חדא דהן לו יהא כדבריהם דבזה מוציאין טפי ממעשר, מ"מ יש מצוה וסוד להפרשת המעשר וכל שבידו להפרישו ואח"כ להוציאו בזה וכו', ותו דכתבו הפוסקים וכו', והכא בזן בניו ואביזריהו הוא כבר מוכרח לעשות, אי לצד אהבתו וכרחם אב, ואי מצד אם הבנים וכו', ואי מצד שיחת הבריות וכו', והגם דלפי מה שכתבנו בעת שמקבל להפריש מעשר כספים יכול לפרש שיחותיו להתנהג בו כרצונו ומינה לזון ממנו בניו וכו' מ"מ אי לא דחיקא לי' שעתא לא נכון לעשות כן עכ"ל, פירוש לדבריו דאף שכתב דלו יהי כדבריהם דבזה מוציאין טפי ממעשר, עכ"ח הכוונה דמ"מ גם בלא המעשר יש כדי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, דאל"כ ל"ה צריכים לבוא דוקא אליבא דאוה"ח הק', דאם אין לו יותר מכדי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, לכ"ע המה קודמין לעניים אחרים כנ"ל, ובזה ל"ש ג"כ מש"כ דעושה משום אהבת בניו וכו', דאין הכי נמי ומ"מ המה קודמין כנ"ל, וגם אין לך דחיקא שעתא יותר מזה דמסיק הברכ"י כנ"ל.
ומה דאתאן לן מדבריו הנ"ל, דאף בכה"ג דכל המעשר מוציא לצרכי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, מ"מ יש להפריש קודם ואח"כ להוציאו לפרנסתם כנ"ל, וזה כדברי התשב"ץ הנ"ל, אמנם אם אין לו אלא כדי פרנסתו, הנה מלשון הטור והרמ"א (בסי' רנ"א) הנ"ל, שכתבו דאינו חייב לתת צדקה עד שיהי' לו פרנסתו כנזכר, נראה דאין כאן גם צורך להפרשה, אבל מדברי התשב"ץ הנ"ל משמע לכאורה שגם פרנסת עצמו נחשב לצדקה כנ"ל, כמו שהביא מקרא דאפס כי לא יהי' בך אביון וכו' כנזכר, לפי"ז גם אז יש ענין להפרשה.
אמנם זה ודאי דאף אם מרויח קצת יותר מכדי פרנסתו ומפריש מעשר, יש לו מקודם להשלים פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, והמותר יתן לצדקת אחרים כדמוכח מכל הנ"ל". וכן הורה מרן הרב ואמר שירשום לעצמו כמה נטל ועז"ה יעשיר ויחזיר.
העולה
מכל כסף שצריך בשביל תרופות, תוספי מזון, או עזרה סיעודית וכדו', אינו צריך להפריש מעשרות.
כסף שנשאר עבור מזון ראוי שיפריש ממנו מעשרות, ואם מצבו דחוק יפריש מעודף על עלות המחיה, ואם אין עודף, טוב שיפריש וישתמש בזה בעצמו. והוסיף מרן הרב זצ"ל שירשום לעצמו כמה נטל ובעז"ה יעשיר ויחזיר.