שאלה

אדם שהתינוקת שלו בת 4 חודשים נפלה והיא בה' בריאה ושלמה האם האב צריך להגיד הגומל או דבר אחר ?

תשובה

מצד נס – לספרדים – יבקש מאדם אחר שיוציא אותו ידי חובה או שיברך ויהרהר שם ומלכות בלבו.
לאשכנזים – יברך רק היכא שהייתה קרובה לבוא לידי סכנה.
מצד חולי – אם הייתה במצב של סכנה מברכים עבורה, ואם לאו לא.
בנידון דידן – כיון שהקטנה אינה חייבת אין הוריה מברכים עבורה, אך אם נעשה נס רצוי שיעשו מסיבת הודיה.

מקורות

כתב השולחן ערוך סימן ריח סעי' ט' "יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם; אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה, אינו חייב לברך; ויש חולק, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".
וכתב המשנ"ב ס"ק ל"א "כשיגיע שם בפעם אחר ברכת שעשה לי נסים ומ"מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי' רי"ט בדעה הראשונה דהסכימו עליה הרבה אחרונים".
הגומל על נס
וכתב השו"ע בסעי' ט' "הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל; וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".
וכתב המשנ"ב ס"ק כ"ט "אם גנבים באו לו – ר"ל והיה קרוב לסכנה על ידם וכדלעיל בסוף סי' רי"ח".
לסיכום
לספרדים – יבקש מאדם אחר שיוציא אותו ידי חובה או שיברך ויהרהר ם ומלכות בלבו.
לאשכנזים – יברך היכא שהיה קרוב לסכנה.
הגומל על חולי
כתב השו"ע סימן ריט סעי' ח' "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פי' מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע. הגה: י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל".
כתב המשנ"ב ס"ק כ"ה "מפני שדומה כמי שהעלוהו וכו' – שאין אנו יודעים איך יצא דינו כמו כן בחולה כיון שנפל למשכב אין אנו יודעים סופו שכמה פעמים אף על פי שתחלתו לא היה סכנה לבסוף מתגברת המחלה ובא לידי סכנה". ובס"ק כ"ח "כגון מכה של חלל – או שאר חולי שיש בו סכנה כגון קדחת של כל הגוף (שקורין שוידערין) כמבואר בסימן שכ"ח ועיין בה"ל. וכן נוהגין באשכנז – וכתב המ"א דקצת נוהגין כסברת המחבר וכן דעת הא"ר לדינא וכן כתב במגן גבורים שכל שחלה בכל גופו שכיוצא בזה מחללין עליו את השבת ע"י עו"ג מברך הגומל [והביא כן בשם הרדב"ז] וכעין זה כתב ג"כ הח"א אך שכתב שמ"מ לא יברך אא"כ נפל למטה לא פחות מג' ימים ועיין בה"ל דאם מחלתו הוא דבר שיש בו סכנה אפילו בפחות מג' ימים נמי צריך לברוכי".
כתב הכה"ח בס"ק מ"ד "ודוקא חולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו אין צריך לברך. טור בשם ה"ר יוסף. אבל בשם הערוך כתב אפילו חש בעיניו או בראשו צריך לברך יעו"ש. ומדברי השלחן ערוך נראה דפסק כה"ר יוסף דדוקא נפל למטה אבל חש בעיניו או בראשו אינו מברך. וכן כתב המאמר מרדכי אות ט' יעו"ש. וכן כתב שדה הארץ חלק ג' סימן יו"ד, והביאו עיקרי הד"ט סימן יו"ד אות כ"ד. וכן עמא דבר" ובס"ק מ"ו "והוא הדין בחולה שמוטל במטה יותר משלשה ימים. ט"ז ס"ק ה'. וזהו לסברת מור"ם ז"ל דבעי חולי שיש בו סכנה, אבל לסברת מרן ז"ל אין צריך שלשה ימים אלא כל שעלה למטה מחמת חולי וירד ממנה צריך לברך", [וראה בבה"ל דפליג על זה וס"ל דהרמ"א לא יסבור כן אמנם למעשה הדין כדעת הט"ז כמבואר במשנ"ב לעייל] ובס"ק מ"ז "וכן נוהגין באשכנז- אבל הב"ח פסק כסברא ראשונה. והביאו מגן אברהם ס"ק ח' וכתב דכן נוהגין קצת. וכן הסכים אליה רבה אות י"ג. וכן כתב אשל אברהם אות ח' דכן נוהגין".
כתב הבא"ח ש"ר עקב סעי' ז' " על מיחושין כגון מיחוש הראש וכיוצא שאינו חולי הכולל כל הגוף אינו מברך, ולא נקרא חולה כדי לברך אא"כ נפל למטה ג' ימים, ואין צריך לזה ג' ימים שלמים מעת לעת".
וכתב מרן הרב בהערות לקיצו"ש סי' ס"א הערה א' "חולה שהבריא מברך אפי' לא היתה לו סכנה כגון: שהיה שוכב במטה ג' ימים אפי' לא מעת לעת".
ב
כתב השו"ע בסעי' א' "ארבעה צריכים להודות, וכו' ומי שהיה חולה ונתרפא", וכתב המשנ"ב ס"ק ב' "ונתרפא – והולך כבר על בוריו", וכן כתב הכה"ח בס"ק ז' "ואינו מברך עד שילך על בוריו. עטרת זקנים אות ב', אליה רבה אות א', מאמר מרדכי אות א', לדוד אמת סימן כ"ג אות ה'. ולפי זה יולדת אינה מברכת הגומל עד לאחר שבעה כי אז נתרפת לגמרי והרי היא כשאר כל אדם", ולכאורה כתב השו"ע סי' של סעי' ד' שכל שלושים יום דינה כחולה שאין בו סכנה אלא כיון שיצאת מעיקר החולי מברך.
וכן כתב בשבט הלוי ח"ד סי' קנ"ב "ולדידי פשוט דכל שיצא מכלל סכנה של עכשיו וירד מהמטה ויצא לחוץ דהיינו שיצא מעצם הסכנה רק צריך עוד איזה טיפול על הרושם שנשאר בזה ונמשך כידוע לפעמים זמן רב, יברך ברכת הגומל בשם ומלכות דמ"מ עכשיו נעשה לו טובה ונס מן השמים, וכדמות ראי' מהמבואר סי' רי"ט ס"ח והוא מתשובת הרשב"א דאפילו יש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן אעפ"כ חייב לברך כל פעם שיצא מכלל סכנה, וזה דבר ידוע דאם יש לו מיחוש קבוע רושם ושורש המחלה בתוכו לעולם קיים אלא דמתחדש מזמן לזמן א"כ לעולם לא נתרפא לגמרי ואעפ"כ חייב לברך כל פעם והה"ד בהנ"ל, ואף על פי שיש לדחות קצת ראי' זו מכ"מ גם מסברא יראה כנ"ל".
קטן
השדי חמד מערכת האלף, כללים נד). שכיון שעד גיל עשרים אינו מחויב בדיני שמים (שבת פט, ב) לכן אינו מברך פחות מגיל כ' כתב המשנ"ב ס"ק ג' "ועוד כתבו דקטן אינו מחוייב להודות [ואפילו מצד מצות חינוך]".
וכתב הכה"ח בס"ק ב' "קטן פחות מבן י"ג אינו מברך ברכת הודאה דלא שייך לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא, ואם יאמר על אביו לחייבים זה אסור, ואם ידלג מילת חייבים אין לשנות מטבע שטבעו חכמים, ואם נאמר דחייבים קאי עליו דמצד הגלגול באים עליו יסורין מנא ידע דלמא הוא בחטא אביו ועל כן אין לברך. מהר"מ מינץ סימן י"ד, כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, מגן אברהם ריש הסימן. מיהו בתשובת לחמי תודה סימן ה' חולק והסכים דאף קטן מברך, והביאו הברכי יוסף אות א' וכתב דכן המנהג בגלילותם דקטן מברך יעו"ש. אמנם השערי תשובה אות א' כתב דבמדינתם נוהגים כמהר"ם מינץ דקטן אינו מברך יעו"ש. וכן בגלילותינו בכל ארץ הצבי לא שמענו ולא ראינו דקטן מברך, ועל כן בכל מקום דליכא מנהג אין לברך משום דקיימא לן ספק ברכות להקל. ומשמע מכל הפוסקים הנזכרים דלאחר י"ג לכולי עלמא מברך, וכן כתב אשל אברהם ריש הסימן יעו"ש. ועיין עוד לקמן אות כ"ט".
ובס"ק כ"ט כתב "ואם נעשה נס לבנו קטן שנתרפא מחליו כתב מהר"ש דוראן ז"ל בספר התשב"ץ חלק ד' סימן ד' שאביו מברך עליו ברכת ההודאה. וכן הסכים מהר"י עייאש בספר בית יהודה חלק א' חלק אורח חיים סימן ו'. אבל האליה רבה אות י"א כתב בשם ה"ר דוד אבודרהם ובשם ספר תורת האדם דף ט"ו דברכת רפואה עליה דידיה רמיא ולא אאביו ורבו יעו"ש. וכן כתב הברכי יוסף אות ז' דאנן בדידן נקטינן שהאב לא יברך על בנו וכתב שכן הסכים מהר"א אזולאי ואליה רבה יעו"ש. וכן כתב בספרו מחזיק ברכה אות ו'. אלא שכתב שם במחזיק ברכה דיש לברך בלא הזכרת שם ומלכות. ועיין לעיל אות ב'".
העולה
מצד נס – לספרדים – יבקש מאדם אחר שיוציא אותו ידי חובה או שיברך ויהרהר שם ומלכות בלבו.
לאשכנזים – יברך רק היכא שהייתה קרובה לבוא לידי סכנה.
מצד חולי – אם הייתה במצב של סכנה מברכים עבורה, ואם לאו לא.
בנידון דידן – כיון שהקטנה אינה חייבת אין הוריה מברכים עבורה, אך אם נעשה נס רצוי שיעשו מסיבת הודיה.