שאלה
מה הדין בניקב האות (אות ז') שבפרשיות תפילין ?
תשובה
מראים לתינוק אם יקרא לאות ז' כשר, ואם לאות י' פסול.
מקורות
הנה לגבי אות ה' מצינו שכתב השו"ע סי' ל"ב סעי' ט"ו "ניקב רגל ימיני אם נשתייר ממנו מלא אות קטנה, כשר. ואם לאו, פסול", וכתב המשנ"ב בס"ק מ"ב: "הימיני – של ה"א. כתב הפמ"ג נראה לי דה"ה לשאר אותיות כגון ד' ל' פ' פשוטה צ' פשוטה קו"ף רי"ש או תי"ו או חי"ת [לכאורה בחי"ת בין רגלה הימיני או השמאלי] אם נשאר מהירך הימיני כיו"ד די בכך עכ"ל".
ושיעור כמה שיחשב כמלא אות קטנה כתב בס"ק מ"ד "מלא או"ק – היינו יו"ד ובקוץ התחתון שלו לפי מה דפסק לקמן בסי' ל"ו בב"י דלא מיקרי יו"ד בלא קוץ התחתון". והוסיף בביאור הלכה ד"ה מלא או"ק, שהוא לפי שיעור הכתב "מלא או"ק – ואם זה הכתב הוא מכתב בינוני לכאורה דאין מועיל אם כמלא או"ק הוא מכתב קטן דאל"כ אין שיעור לדבר אבל אם זה הכתב הוא כתב גדול נראה דבודאי מהני אם כמאו"ק הוא מכתב בינוני".
וכתב עוד המשנ"ב ס"ק מג "אבל אם נשתייר מהנקב ולמעלה [או מההפסק ולמעלה אם נפסק האות באמצע] כשיעור אות קטנה כשר ואין צריך להראותו לתינוק וה"ה אם כתב לכתחלה רגל קטנה קצרה כזה דכשר ועיין ביד אפרים ובביאור הלכה". וביאר בבה"ל ד"ה "כשר – עיין במ"ב מה שכ' שאין צריך להראות להתינוק כן משמע מכל האחרונים ה"ה הפרישה והט"ז והפמ"ג ומחה"ש ודה"ח ולא שבקינן פשיטותא דהני גדולים משום ספיקא דיד אפרים ובאמת פליאה נשגבה על דבריו האיך רצה לומר דדעת המ"א ברמ"א הוא כך הלא מד"מ מוכח להדיא וכן בפרישה דדעת המרדכי הוא דלא בעינן בה"א וכה"ג רק כמלא או"ק דאל"כ לא מקשה מידי שם עי"ש ובכאן הלא נרשם ברמ"א בהג"ה בשם מרדכי וכן כתב בהדיא בפמ"ג במ"ז דאף שבד"מ מצדד לומר דדעת הטור כהמאירי מ"מ בשו"ע סתם כדעת המרדכי וכן בפרישה השיג על הד"מ ומסיק דגם דעת הטור כהמרדכי דלא אמרינן צירוף באות נפסק וא"כ ממילא מוכח מהגמרא דבאות ה' וכדומה די בשיור כמלא או"ק לבד. והטעם בזה נראה פשוט דקים להו לחז"ל באות ה' וכדומה דזה שיעורן בעצם ולכן אין צריך להביא ראיה מהתינוק דהתינוק אין מורגל בזה התמונה דכל אחד כותב לכתחלה אות ארוך והוא דומיא דחי"ת שיתבאר ג"כ לקמן בסכ"ה דאין ראיה מהתינוק משום דאין מורגל בחי"ת של חטוטרות. ומ"מ בדיעבד אם הראוהו להתינוק דלא חו"ט ולא יכול לקרותו יש להחמיר בזה כי ראיתי להשיורי כנה"ג שמצדד לומר דאפי' במקומות דלא משגחינן על תינוק להקל על ידו משגחינן עליו להחמיר ע"ש. ואף דבחי"ת של חטוטרות מבואר לקמן בסוף סכ"ה דקריאתו של תינוק לא מגרע בזה היינו משום דשם אין מורגל כלל בחי"ת של חטוטרות דאפילו אם היה נכתב כתיקונו היה קוראו בב' זייני"ן כמבואר בב"י בסוף סימן ל"ו משא"כ בענינינו".
אותיות הפשוטות שנפסקו
וכתב השו"ע בסעי' ט"ז לגבי האות ז' שנפסקה "נפסק אחת מהאותיות, הגה: הפשוטות, כגון וי"ו זיי"ן או שנפסק רגל (הנו"ן) וכיוצא בה, (מרדכי ה"ק דף צ"ב) אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותו, כשר. ואם לאו, פסול. ואין צריך לכסות לו שאר אותיות כמו שנוהגים. הגה: מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת האות כתקונו, פסול אף על פי שהתינוק קורא אותו כהלכתו (מרדכי ומהרי"ק שורש ס"ט וריב"ש)" [לא הבאתי המשך דברי השו"ע לענין נקב האות].
וכתב המשנ"ב ס"ק מ"ה "נפסק – י"ל בשני אופנים או מחמת נקב וזה אין כשר כ"א בניקב אח"כ כמו שיתבאר בסמוך בפנים או ע"י שנחסר הדיו באותו מקום ובאופן זה היה קאי הדין דשו"ע אפילו אם בתחלת הכתיבה נעשה כך", כלומר שהיכא דנפסק כשר גם אם נכתבה האות כך מתחילה.
אולם הקול יעקב בס"ק ס"ח הביא מחלוקת בזה, וז"ל: "הא דמכשרינן כשנפסק האות וכו'. כתב הב"ח [עמוד קלט]: לא מכשרינן על ידי תינוק אלא אם כן שנכתב מתחלה כהלכתו ואחר כך נפסק, אבל אם נכתב מתחלה כך לא מהני תינוק, אף על גב דליכא נקב. והביאו מגן אברהם (אות כ"א). וט"ז (באות יו"ד) דחה דבריו וכתב שאין בזה חילוק, אלא ודאי דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט, ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור, מראה האות לתינוק ואם קרא אותו כהלכתו כשר. וכן כתב רבינו זלמן (אות כ'), וכתב שכן נוהגים. והאליה רבה (אות כ"ה) תירץ דהב"ח מיירי בענין שצריכים לצרף עם קצת האות שנכתב אחר ההפסק, אם כן צריך דוקא שנכתב מתחלה כהלכתו, אבל אם מסתפק בשיעור האות מודה הב"ח דכשר אף שנעשה בשעת כתיבה. אבל מדברי הרב לדוד אמת (סימן י"ד אות ד') נראה דבעי דוקא נכתב בכשרות. ובעירנו פה בגדאד יע"א נוהגים כסברת הט"ז והאליה רבה ורבינו זלמן". כלומר דלדעת המשנ"ב בין נכתב בתחילה כך כשרה ולדעת הקול יעקב פסול ורק אם נפסק אחרי זה יש להכשיר, ע"י תינוק.
וכתב עוד המשנ"ב בס"ק מז "אם תינוק – עיין בט"ז שכתב דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ואין זה דומה למש"כ השו"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות וכן הסכמת האחרונים [דלא כמש"כ בספר ישועות יעקב להקל כשיטת המאירי. ובביאור הגר"א בסימן ל"ו משמע ג"כ כהט"ז דלא מצרפינן להאות מה שלמטה]".
וכ"כ הקול יעקב בס"ק ס"ב "ואין צריך לכסות. כתב הט"ז (ס"ק יו"ד) דהך נפסק מיירי שנפסק מאורך האות ולמטה לגמרי, ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק, אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור האות. אבל אם נשתייר גם מלמטה מן ההפסק חלק מן הרגל, צריך לכסות בפני התינוק חלק הנשאר אחר ההפסק, עי"ש. והביאו מאמר מרדכי (אות י"ג) והסכים לדבריו, וכתב שם: ואין חילוק בין אם ההפסק הוא דק או עב. והיינו בלא תיקון, אבל תיקון מהני אם ההפסק הוא דק, עי"ש. וכן כתב הפרי מגדים (במשבצות זהב ס"ק יו"ד) על דברי הט"ז, דאם ההפסק ניכר להדיא אינו מועיל צירוף תינוק לתקן, אבל אם אינו ניכר להדיא מהני תינוק לצרפם ולתקן, ואין בו משום שלא כסדרן, ואפילו אם נעשה ההפסק בשעת כתיבה, וכגון שנפסק שלא על ידי נקב, דאם נפסק על ידי נקב אינו מועיל תיקון משום שלא הוקף גויל מתחלה, עי"ש. וכן כתב אמרי שפר (כלל ט' אות ב'). אבל יש אומרים, דאם ההפסק הוא דק, מהני קריאת התינוק לצרף חלק התחתון לחלק העליון אף בלא תיקון, בית יוסף [עמוד קלט ד"ה כתב ה"ר מנחם] בשם המאירי [קרית ספר מאמר ג ח"ב ד"ה ושאלו], הביאו אורים גדולים לימוד ט', ועיין שם עוד לימוד י"ג, אליה רבה (אות כ"ה), ישועות יעקב (אות י"ד), ש"ך (<יורה דעה> סימן ר"ף אות ח'). ועיין מטה יוסף (<חלק א אורח חיים> סימן א'), זכור ליצחק (סימן ל"ו). והיינו דוקא שנפסק אחר הכתיבה, אבל קודם הכתיבה אליבא דכולהו פסול עד שיתקן, אלא אם נשאר בחלק העליון שיעור אות קטנה דידהו. ומנהגנו פה בגדאד יע"א כסברא הראשונה, דאם ההפסק ניכר להדיא, מכסין בפני התינוק מן ההפסק ולמטה, ואין מועיל בו תיקון. ואם אינו ניכר להדיא, מכשירין על ידי תינוק", כלומר דהיכא דהפסק דק מראים לתינוק אם החלק שלמטה ממנו ואם הוא עב מכסים את הלמטה.
וכתב הקול יעקב בס"ק ס"ג "ואין צריך לכסות לו שאר אותיות וכו'. כתב הכנסת הגדולה (בהגהות בית יוסף <ד"ה ויש ללמוד, בשם מהרי"ט ח"ב יו"ד סימן לב>): דדוקא שלאחריו אין צריך לכסות, אבל מה שקודם צריך לכסות, וכן נהגו, ואפילו מה שלאחריו צריך לכסות שטה התחתונה, ע"כ. וכן כתב מגן אברהם (ס"ק י"ט), לדוד אמת (סימן ט"ו אות י"ד), קסת הסופר (סימן ו' אות ב'). אבל הב"ח (באבן העזר סימן קכ"ה <עמוד סד ד"ה כתב הרמב"ם>) כתב, שאין צריך לכסות לא לפניו ולא לאחריו. וכן כתב הלבוש (בזה הסעיף), פרי מגדים (אשל אברהם אות י"ט). וכן משמע לשון השלחן ערוך, אליה רבה (אות כ"ה), יד אהרן (בהגהות בית יוסף <ד"ה ואין צריך לכסות>), אמת ליעקב (בדיני בדיקה על ידי תינוק אות י"ד). וכן נוהגין פה בגדאד יע"א, כשמראין לתינוק שום אות שיש בו ספק, שאין מכסין לא לפניו ולא לאחריו".
וכתב הבה"ל בד"ה "כגון וי"ו זיין – עיין בפמ"ג שמסתפק לומר דבזיין שנפסק די כמלא אות קטנה דבמה שגגו עובר מב' הצדדים מוכח שאינו יו"ד והובא בחידושי רע"א. ועיין בדה"ח בהלכות קה"ת ובשערי אפרים שהשוו שם זיי"ן לוי"ו לדינא. ועכ"פ אם התינוק קראו ליו"ד ודאי פסול. ועיין במה שכתבנו בסעיף ט"ו בשם כנה"ג. ועיין בב"י בסימן ל"ו באות וא"ו". והוסיף עוד בד"ה "אם תינוק – עיין בפמ"ג וא"ר דאם יש כמלא או"ק דידהו כגון וי"ו או נו"ן פשוטה קטנה וניכר יפה שהיא וי"ו או נו"ן כשר ואין צריך להראות להתינוק", כלומר דהיכא דברור לכולם לא צריך להראות לתינוק, והיכא דאינו ניכר יפה, באות ז' יש להראות לתינוק ואם יקרא לאות יו"ד אע"פ שגגה עובר משני הצדדים פסול.
וכן כתב הקול יעקב בס"ק נ"ז "שיעור אות קטנה הוי גם לאותיות הפשוטות, כגון וא"ו זיי"ן נו"ן, דאם נשתייר מלוא אות קטנה דידהו, כלומר וא"ו קטנה או נו"ן קטנה, וניכר יפה שהוא וא"ו או נו"ן, כשר. בית יוסף [עמוד קלח ד"ה ניקב הרגל], אמת ליעקב (בדיני נקב וקרע אות ג'), לדוד אמת (סימן י"ד אות נ'), בית מנוח".
וכתב עוד הקול יעקב בס"ק ס"ו "|וכן אות זיי"ן שנפסק, ומסתפקים בו אם נשאר בו כשיעור, אף על גב שראשו יוצא משני צדדין ואין לו שנוי לאות אחרת, מהני קריאת תינוק. פרי מגדים (אשל אברהם אות כ')", כלומר כבה"ל ודלא כדרך חיים.
לא כסדרן
וכתב השו"ע סי' ל"ב סעי' כ"ה "כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה וכו' ואחר שכתב לפניו חזר ותקנם, הוי שלא כסדרן ופסולין. אבל להפריד האותיות הדבוקות אחר שכתב לפניהם שפיר דמי, דכיון שהאות צורתה עליה כשמפרידה מחבירתה לא הוי ככותב, והוא הדין שאם לא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן והעייני"ן ורגלי התוי"ן נוגעים בגוף האות, ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם, שאע"פ שכתב לפניהם יכול לחזור ולתקנם, דכיון דצורת האות היתה ניכרת ליכא משום כתבן שלא כסדרן".
כתב הביאור הלכה סימן לב ד"ה אות אחת "ראיתי לאיזה אנשים שפוסלין בזה אם נמצא הפסק דקה מן הדקה שאינה ניכרת עד שיסתכל בה היטב ומקורם הוא מדברי הפמ"ג בא"א במה דכתב דבכל זה לא מהני תיקון אפילו אם אין ניכר פרידתן להדיא ועיין ג"כ שם באות ל"ו ולענ"ד נראה שמדינא אין להחמיר בזה וכו'
ובזה מיירי ג"כ המ"א שכתב דלא מהני קריאת התינוק בזה היינו כיון שנראה לעין הכל כב' אותיות א"כ הפסיד הצד"י עיקר צורתו והוי כאל"ף שחסר לו יו"ד אחד אבל אם אין ניכר פרידתו עד שמסתכל בה היטיב מותר לתקנה דעדיין עיקר צורתו עליו והתינוק יקראנו לאות והוי כמו יו"ד ושי"ן שאין נוגעין דמהני שם קריאת התינוק. וכו'
וכן ראיתי עוד באיזה אחרונים שמצדדים להקל בלא ניכר להדיא הפרדתן והתינוק קוראה לאות ע"כ נ"ל דבמקום הדחק יש לסמוך על כל זה להקל שיהא מותר לתקן ודלא כהפמ"ג. ודע עוד דאם ההפסק דק מאד עד שאין נרא' רק כנגד השמש כשר אפילו לדברי הפמ"ג וא"צ שום תיקון דבודאי לא גרע הפסק מאם היה נקב כזה באותו מקום וכו' והרוצה להחמיר בהפסק דק כזה די שיחמיר להצריכו תיקון אבל חלילה לפסול התפילין משום זה… וכעין זה ראיתי באחרונים שהביאו בשם תשובת פמ"א ח"ב סימן ט"ז שכתב אם ברחוק מכירים שהוא ריוח ואינו מגיע לגוף האות לדעת הב"י בסימן ל"ו ברחוק ד' אמות ולדעת הב"ח ברחוק אמה בזה ודאי אין לסמוך על תינוק אבל אם נרחק לכל מר כדאית ליה אנו רואין שהוא אל"ף ושי"ן רק כשמקרבין עינינו רואין ריוח ותינוק קורא אל"ף או שי"ן שפיר נוכל לסמוך עליו עכ"ל". וכן כתב במשנת סופרים כללי שלא כסדרן".
וכתב בקול יעקב ס"ק ק"לב "ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם וכו'. הא דמהני קריאת תינוק לתקן, היינו דוקא שאין ניכר פרידתם להדיא, הא ניכר פרידתם להדיא, אף על גב דתינוק קורא כן, כיון שאין צורתה עליה הוי כותב שלא כסדרן. פרי מגדים (שם ובמשבצות זהב אות כ'). ואף על גב דבסוף ד"ה ובענין ינוקא (בפתיחה שם) נסתפק והניח בצ"ע, וכן בסוף הפתיחה (בד"ה גם מצאתי) כתב: ועדיין צ"ע, ויש לומר שמחמת הספק כתב לאסור, כדכתב דבר שמואל (סימן רס"ה) דבזה אזלינן בספיקן להחמיר, עי"ש, מכל מקום האחרונים כתבו כדבריו לאסור, עצי לבונה (שם), מלאכת שמים (שם), קסת הסופר (שם בלשכת הסופר אות ט'), אמרי שפר (שם). ואף על גב שבשו"ת שבסוף זבחי צדק חלק ב' (<אורח חיים> סימן א') כתב להתיר על ידי תינוק אף אם ניכר הפירוד להדיא, עי"ש, אפשר לומר אילו היה רואה דברי הפוסקים הנ"ל לא היה מיקל. מיהו אם יש ספק אם הוא ניכר להדיא או לא, יש להקל".
וכתב בס"ק קל"ו ששיעור ניכר פרידתן הוא " היינו כל שפרידתם ניכרת היטב תיכף ומיד שרואה אותם. אבל אם אין ניכרת פרידתם עד שמסתכל בה, נקרא אין ניכר להדיא. רבינו זלמן (אות ל'):". ונראה שדהיינו שפסול בלא תיקון אבל אין לומר שאין תיקון מועיל להם דהרי הביא דברי הברכ"י בס"ק קל (ב).
העולה למעשה
מראים לתינוק אם יקרא לאות ז' כשר, ואם לאות י' פסול.