שאלה
שמעתי שפיתחו מטריה מיוחדת לשימוש בשבת, אשר מותרת בשימוש מבחינה הלכתית – האם מותר להשתמש בה?
תשובה
מטריה הזאת אסור לפותחה בשבת – כיון שבמצב שהיא סגורה אינה מאהילה על דבר. ולחזו"א יש בזה משום מתקן מנא.
ואף אם תהיה פתוחה יש לאסור משום עובדא דחול ודבר זה תלוי לשיקול דעתם של גדולי ישראל [דיש כאן משום אהל].
מקורות
כדי לדעת אם שייך היתר לדבר המוצע יש לעיין במקור הדברים.
כתב הברכי יוסף (סי' שט"ו ס"ק ב'), ז"ל: "אומברי"לא העשויה להגן מחמה וגשם מטרות – אסור לנושאה בשבת וי"ט, וכל שכן לפותחה. אבל לומר לעכו"ם שישאנה להגן עליו – שרי". אמנם במאמר מרדכי הכרמי ס"ק ה' נחלק עליו וכתב שגם לומר לגוי לנושאה אסור כיון שאיסורו משום אהל ואפשר שיהיהי בו גם חיוב דאורייתא לדעת הרי"ף וכן כתב הנו"ב בסי' ל'.
כסא טרסקל
והנה היה צד להתיר את זה משום כסא טרסקל דהא עביד וקאי וכתב שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – אורח חיים סימן ל "והנה יש לדון עוד לצד היתר בפאראסאל הנ"ל ולדמותו לכסא טרסקל ואסלא שאמרו שבת דף קל"ח ע"א שמותר לנטותם לכתחלה ופירש"י כסא טרסקל עליונו של עור ומקפלין אותו וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ד' רגלים ואסלא עשוי כעין כסא טרסקל וכו' מותר לנטותו לכתחלה דהא עביד וקאי עכ"ל רש"י. ולכאורה כוונת רש"י בזה דלא תימא דאסור משום שנוטה אוהל ולכן כתב דהא עביד וקאי שהעור למעלה כבר הוא על הרגלים ואינו אלא מרחיב הרגלים זו מזו ולכן אינו מיחשב שעושה עתה אוהל. ואם כן גם הפעראסאל הוא כזה שאינו אלא מרחיב צדדיו זה מזה וממילא נשאר האוהל ולאו מידי עביד דהא עביד וקאי. אבל זה באמת אין כוונת רש"י דהרי לפי זה קשה גם בטלית כפולה הוא באופן זה שהטלית פרוסה באמצעותיה על הנס ושני צדדיו תלוים למטה זה מצד זה של הנס וזה מצד זה סמוכים להדדי ולמחר מושך צד אחד למזרח וצד שני שכנגדו למערב ונשאר החלל ביניהם ממילא ולמה בעינן שם חוט או משיחה הא ג"כ עביד וקאי. ואף שיש לדחות דטלית אינו מיוחד לזה כמ"ש לעיל לכך בעינן חוט או משיחה משא"כ כסא טרסקל שמיוחד לזה מ"מ אי מטעם עביד וקאי הוא ונמצא שאינו עושה עכשיו כלום א"כ מה לי מיוחד לזה ומה לי אינו מיוחד".
וכך כתב בא"ח (ש"ש פרשת שמות סעי' ח'): "ועיין מאמר מרדכי שם ס"ק ה', ונודע ביהודה תניינא סימן ל', שס"ל שכיון שעשויה לשם האוהל אין בזה קולת כסא טרסקל", יעוין שם
וסיים הבא"ח: "וממילא תדע מאחר דאסור לנשאה על ראשו – אסור נמי לטלטלה בשבת ויום טוב משום מוקצה".
וראה בבה"ל (סי' שט"ו ד"ה "טפח") שכותב ומרחיב בדין מטריה בשבת, וז"ל: "והנה על דבר נשיאת אמבריל"ו [הוא הגגות הנושאין על ראשן מפני החמה והגשמים, ובלשוננו קורין אותו פאראס"ל] רבו האחרונים בזה בספריהם, ובדרך כלל יש הרבה והרבה שמחמירין ואוסרין שלא לפורסן בשבת מטעם אהל [הלא המה בספר מכתם לדוד ובספר מאמר מרדכי ובח"א, ובראשם הגאון בעל נודע ביהודה, כמו שמובא בשע"ת בסי' ש"א סעי' מ"ם, ע"ש], וכמו שכתבו הפוסקים, דכל היכא דמתכוין לשם "אהל" דהיינו להגן מפני החמה והגשמים, אפילו בשביל הגג לבד בלא מחיצות – ג"כ יש איסור. ובזה הפאראס"ל [מטריה] נמי הלא מתכוין להגן מפני החמה והגשמים. ואינו דומה לכסא טרסקל המבואר בסעיף ה' להיתר, דהתם אינו עושה שום מעשה בשבת רק שמרחיב ופושט הקמטין שהיו בו מאתמול, משא"כ בזה שצריך לקשור אותו ברצועות אחר פריסתו או להעמידו ולהדקו אח"כ מתחתיו בחוט של ברזל כמנהגנו, כדי שלא יתמוטט הגג ממצבו, דאסור. וכן מצדד ג"כ הפמ"ג באשל אברהם ס"ק ח', ע"ש, שכתב שקושרין ברצועות וכדומה [והקשה מרן הרב במאמר מרדכי פפ"ח הערה ס"ד "ומעודי הוקשה לי חילוק זה של המשנ"ב, דא"כ במטריה שלנו כיום שאין צריך לקשור הרצועות וכיו"ב, יהא מותר, ומה גרע מכובע המתפשט מראשו טפח, שכיון שזה צורתו לאוהל – אסור בכל אופן, ולא דמי לכסא טרסקל שלא נועד לאוהל, וע"ע בכלכלת שבת (בהקדמה למלאכות שבת אות ל"ד) שכתב חילוק זה"], ובפרט לפי מה שכתב הרמב"ם שבת פכ"ב הלכה כ"ח, וז"ל: 'ומותר להניח מטה וכסא וטרסקל, ואע"פ שיעשה תחתיהן אהל, שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי' [שהוא מפרש כסא וטרסקל שני דברים הם, וטרסקל הוא כמין סל, וכן הוא ג"כ גירסת הר"ח והרי"ף], בודאי אין שום ראיה להקל מזה לעניננו, ונהפוך הוא, דיש ראיה לאיסורא, מדכתב במטה וכסא מפני 'שאין זה דרך אהל' וכו', משמע בזה הפאראסא"ל (מטריה) שפריסתו דרך אהל הוא – אסור", וראה בשש"כ פכ"ד סעי' ט"ו ובהערות מה שהקשה אמנם למעשה כתב גם התהילה לדוד ס"ק ט"ז דיש להחמיר שלא להשתמש.
מטריה שהיתה פתוחה
כתב בנודע ביהודה שם "ועד כאן דברנו מאיסור תיקונו בשבת אבל אם העמידו מע"ש אם רשאי בשבת לישא אותו ולהאהיל בו על ראשו להגן מפני החמה או מפני הגשם והא ודאי שמצד מראית העין שיחשדוהו שתיקנו היום ראוי לאסור. לא מיבעי לשטת הרי"ף אליבא דב"י שיש בו חיוב חטאת פשיטא שצריך למנוע ולמחות אפילו הוקם מע"ש מפני מראית עין אלא אפילו אם נימא שודאי לית בו איסור תורה אפילו יקימו בשבת אלא איסור דרבנן ג"כ שייך בו איסור מראית עין. ועד כאן לא נחלקו הפוסקים אלא אם החשד הוא איסור דרבנן אם אמרינן בו כל שאסרו מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור שדעת התוס' דבאיסור דרבנן לא אמרינן אפילו בחדרי חדרים אסור. ועי' בסי' ש"א במג"א ס"ק נ"ו, אבל בפרהסיא ודאי אסור שהרי איסור הבהמה לצאת בזוג הוא משום חשדא דאזיל לחינגא שהוא איסור דרבנן ועיין בסימן ש"ה סעיף י"א:
אבל אם אסור מצד הדין אף בלא חשדא יש לדון שכיון שכבר הוא מאתמול ובכל מקום שהוא עומד אוהל הוא א"כ מה לי שהוא עומד במקומו או שנושאו על ראשו אלא שיש סברא ג"כ לאיסור שזה מאהיל עתה על ראשו מיחשב עשיית אוהל וראי' לדבר סיאנא לדעת ר"ח והרמב"ם שאסור משום אוהל ואטו עושה שום דבר בו הלא אינו נוטהו ולא מפשיטו אלא שלובשו על ראשו ואפ"ה אסור משום אוהל. ואמנם לשון הרמב"ם בפ' כ"ב הל' ל"א כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אוהל על לבושו מותר ללבשו ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או נגד פניו כמו אוהל והי' מהודק על ראשו והית' השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל הרמב"ם. ויש לדקדק למה כתב הרמב"ם ואם הוציא וכן לסוף השפה שהוציאה וכו' ולמה לא כתב בקיצור ואם השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג ומקפת סביב ראשו או כנגד פניו כמו אוהל אסור וכו'. א"ו שהרמב"ם בעי שהוא יוציא מן הבגד ויעשהו כמו אוהל כגון שכופפו מעט למטה שיאהיל אבל אם כבר הבגד הוא כן אינו עושה שום דבר ואין בו איסור שכבר הוא אוהל קודם שישימו על ראשו הא למה זה דומה שהולך בשבת ועומד תחת האוהל וכי יש בו צד איסור. ואפילו אם נימא שלשון הרמב"ם לאו דוקא ויש בו איסור מצד שמשימו על ראשו וכמו שפלפלו האחרונים על הכובעים ג"כ אין ראי' שהברעטל הוא דבר פשוט וכשמונח או תלוי בכותל אינו אוהל כלל ולא נעשה אוהל כי אם כשמשימו בראשו ולכן מיחשב מה שמשימו על ראשו עשיית אוהל בשבת אבל הפארעסאל כשהוא מוערך כבר הוא אוהל בכל מקום שהוא ולכן כשמניחו על ראשו אינו עושה אוהל חדש. דרך כלל כשהוא מוערך מערב שבת יש בו לדון לאיסור ולהיתר אבל עכ"פ מפני מראית עין יש לאסרו כי מי יודע אם ערכו מאתמול ובפרט בדור יתום הזה שנפישי אינן בני תורה יותר מבני בשכר. והנלע"ד כתבתי", אמנם מה שיש לדון דא"כ במטריה זו אסור וכדלהלן.
ולמעשה מסכם המשנ"ב: "ועל כן השומר נפשו – ירחק מזה מאד. וכל זה שכתבנו הוא מפני חשש אהל דאיסורו הוא בכל מקום שנושאו, ולפעמים יש בזה עוד איסור הוצאה והכנסה לכולי עלמא, והוא כשנושאו במקום שאין עירוב".
וע"ע כה"ח שם ס"ק ג' "אומבריל"א העשויה להגן מחמה וגשם מטרות אסור לנושאה בשבת ויום טוב וכל שכן לפותחה אבל לומר לעכו"ם שישאנה להגן עליו שרי. שו"ת מכתם לדוד סימן א רכי יוסף אות ב'. מיהו בשו"ת גבעת פנחס כ"י חלק ה' סימן י"ט כתב תשובה שלימה על כל דברי הרב הנזכר ומסיק דאומבריל"א כשהיא פתוחה מערב יום טוב פשיטא דמותר לנושאה, וכן הוא מורה ובא להשתמש ביום טוב באומבריל"א הפתוחה מערב יום טוב וכן ראה לרבותיו שלא מיחו ביד הנוהג כן, אבל בשבת דיש איסור הוצאה איכא למיגזר יעו"ש, והביאו הברכי יוסף בשיורי ברכה. ואמנם עיין בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק אורח חיים סימן ל' מה שהאריך בזה וסיים דרך כלל כשהוא מוערך מערב שבת יש לדון בו לאיסור ולהיתר אבל על כל פנים מפני מראית העין יש לאוסרו כי מי יודע אם ערכו מאתמול ובפרט בדור היתום הזה יעו"ש, וכן המאמר מרדכי אות ה' האריך בזה והעלה לאסור יעו"ש, והביא דבריהם הפתח הדביר אות ג' וסיים דהכי נהוג עלמא לאסור אפילו כשפתוחה מאתמול כי כן נקטינן לאסור והבא להקל הוא מכשיל את הרבים ח"ו יעו"ש. ולפי זה כיון דהאיסור הוא משום אהל ומראית העין כנזכר לא יש חילוק בין שבת ליום טוב. וכן פסק הרב בן איש חי ז"ל פרשת שמות אות ח' וכתב וממילא תדע מאחר דאסור לנשאה על ראשו אסור נמי לטלטלה בשבת ויום טוב משום מוקצה עכ"ל. וכן עמא דבר".
אמנם החזו"א (סי' נ"ב ס"ק ו'), כתב על דברי הנו"ב "מה שדחה אינו מתיישב ומה שיש לדון הוא משום תיקון מנא כיון דבפתיחתו ראוי לשמש בו בכל מקום חשיב תיקון מנא טפי מפריסת אוהל במקום זה וגם אוושא מילתא טפי וניכר בו עובדא דחולוגורם פרצה והרי אסרו כילה מפני שאינן בני תורהוהרי הדבר מסור לחכמים לסתום פרצה וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחידי כי זה גדר לעם כולו לדורות", כלומר אע"פ שדחה הטעם של אוהל מכל מקום ס"ל דיש בו משום תיקון מנא ונראה לשיטתו מידי דהוי הקנה של סיידים, ומלבד זה יש בו משום עובדא דחול.
כובע
הגמ' שבת (קל"ח ע"ב) דנה בדין כובע בעל שוליים, וז"ל: "אמר רב ששת בריה דרב אידי: האי סיאנא – שרי, והאיתמר: סיאנא – אסור! לא קשיא, הא – דאית ביה טפח, הא – דלית ביה טפח". ופירש"י שם: "שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור משום אוהל". ומקשה הגמרא: "אלא מעתה שרביב בגלימא טפח – הכא נמי דמיחייב (ששרבב טליתו מעל ראשו יותר מטפח)! אלא לא קשיא: הא – דמיהדק, הא – דלא מיהדק". והסביר רש"י (ד"ה "אלא") שכאן בכובע החשש אינו משום אהל, אלא שמא יעוף מראשו ברשות הרבים וילך להרימו ויטלטל בידיו ד' אמות, ולכן אם מהודק היטב בראשו – מותר, ואם לאו – אסור.
היינו שרש"י פירש שיש שתי שיטות בגמ' באיסור "סיאנא": או משום אוהל או משום חשש טלטול ד' אמות ברה"ר. וע"כ גורסים את המילה: "אלא" הא דמיהדק וכו', ולומר שהתירוץ האחרון דוחה את האופן הראשון שזה מדין אוהל, שאין זה הטעם, אלא משום שחששו חכמים שמא יעוף ברה"ר ע"י הרוח וילך להרימו ויטלטל בידיו ד' אמות (ואם ניקה את הכיפה – עבר עבירה שנייה), ואם מהודק או קשור – מותר.
אמנם כתבו התוס' בשם ר"ח – שפירוש 'מהודק' לא כמו רש"י: קשור או הדוק מטעם טלטולי, אלא פירוש מהודק: "קשה", וז"ל: "שאינו נכפף דאז נראה כעין אוהל. דלא מיהדק – שהוא נכפף ואז אין נראה כעין אהל", עכ"ל (וכך לשון הר"ח שם בגליון: "סיינא כובע שמשימין בני אדם בראשיהן יוצא כמין פסל מן הראש כשיעור טפח הן יותר, ואנן ראינהו פעמים רבות ועושין אותו להאהיל על פנים שלא יכם השמש, וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף – כבגד חשוב כאוהל ואסור", עכ"ל).
ולשיטתם שני התירוצים הם משום אהל, ואין גורסים את המילה: "אלא". והפירוש: שאם היו שולי הכובע קשים ואינו נכפף – נראה כאהל, ואם רכים ונכפפים – מותר.
וברמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ב הלכה ל"א) כתב, וז"ל: "כובע שעושים על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אוהל על לבושו – מותר ללובשו, ואם הוציא מהבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל והיה מהודק על ראשו, והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג – אסור מפני שעושה אוהל עראי", עכ"ל (הרי נתבאר דעתו כדעת ר"ח, המגיד משנה שם).
ובשו"ע (סי' ש"א סעי' מ'-מ"א) פסק את שתי הסברות לחומרא, היינו, שאם השוליים קשים ביותר – אסור בין בבית בין ברחוב מדין אוהל, וגם חושש לגזירה שמא יוליכנו ד' אמות ברה"ר, וז"ל: "כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח – אסור להניחו בראשו אפילו בבית משום אוהל. לצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגן מפני החמה – יש מי שאוסר, משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד"א ברשות הרבים, אלא אם כן הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק… או שהוא קשור". וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק רל"ד).
וכתב המחצ"ש "אך בסעיף מ' קיצר בלשונו ולא התנה דבעינן שיהיה קשה ואינו נכפף כתירוץ הש"ס, ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה להרב ב"י דסתם כובע הוא קשה, ולכן סתם וכתב כובע כו'. ולכן הביא מ"א לשון הרמב"ם דבעינן דוקא קשה ביותר, לא כסתם כובעים", וכן כתב בשו"ת פני יהושע סי' ט"ו.
וכתב הבה"ל בד"ה "העשוי להגין מפני החמה – הנה בסעיף מ' מיירי ג"כ בכובע כזה דאל"ה לא היה שם שייך בו משום אהל וכן מבואר בהדיא ברי"ף ובשארי ראשונים אלא דקמ"ל הכא דאף לדעת היש מי שאוסר דהחששא היא רק משום שמא יפול ואתי לאתויי ג"כ לא אסרינן אלא בכובע כזה ומטעם שכתבנו במ"ב בשם ב"י ואחרונים", אמנם מרן הרב כתב שיש לדחות דמרן סתם בסעי' מ' ונראה דס"ל כיון שבקל יכול לחשוב להגן לכן סתם מרן להחמיר. וז"ל בהערה ע"ג " הטעם הוא, דגם מהגר"ז (שם סעי' מ"ח) מבואר שאם הוא מתכוון לאוהל הוא לא מתיר, רק שאין חיוב להוכיח, והרי עינינו הרואות שכאשר יורד גשם או שמש, מצוי שהאדם מטה את כובעו להגן עליו, וכך משמע ממה שכתב המשנ"ב: "אין למחות" – הכוונה היא שהמעשה לכשעצמו אינו טוב, ורק אין למחות על כך, ועיין לכה"ח (סי' ש"א ס"ק רל"ח) שאף דעתו לאסור, וז"ל: "והב"ח כתב לענין הלכה: היכא דנהוג היתר כרש"י – נהוג, כמו שכתב הסמ"ג, ודלא כמו שכתב בשלחן ערוך בסתם דאפילו בבית – אסור משום אהל. מיהו היכא דלא נהוג היתר בבית – אין להתיר להם כשהוא מיהדק ואינו נכפף, עכ"ל. והביאו מגן אברהם ס"ק נ"א וכתב שכן כתב במהרי"ל להתיר. וכן כתב אליה רבה אות ע"א בשם כמה פוסקים להתיר. וכן כתב התוספת שבת אות ע"ג דעכשיו נוהגין להתיר כרש"י, ומעט הם שנזהרין להניחו בשיפוע קצת. והט"ז ס"ק כ"ז כתב להתיר מטעם אחר – משום דאינו מכוין לאהל רק לכסות ראשו, ועל כן כתב דמי שמצערין אותו זבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט"ל ולוקח הבריט"ל כדי להגן מפני הזבובים, דבזה ודאי יש איסור גמור, יעו"ש. ומכל מקום אנן קיימא לן כפסק השלחן ערוך – לאסור, רק אם כבר נהגו באיזה מקום להקל – אין למחות בידם מאחר שיש מתירים".
היו כמה ראשי ישיבות שאמרו שזה חומרא, אך אני אמרתי להם שהלכה זו מופיעה בשו"ע וברמב"ם ובגמרא. אחד מראשי הישיבות טען בפני שכשהוא לובש כובע אינו מתכוון לצל. ואמרתי לו: וכי יהיה מותר לך לשים מטריה מעל ראשך ביום שבת, ואפילו בתוך החדר, והרי אם נשאל את חובשי המגבעות נראה שהסיבה ללבישת המגבעת היא גם בשביל צל, וא"כ נחשב כמו המטריה שאסור גם בבית".
וא"כ נשוב לדינא לגבי מטריה כיון שעל ידי הטפח הזה אינו מאהיל על שום דבר ומה שיש לו חוט ומשיכה אינו עוזר הוי אוהל, וכיון שאסור לפותחה שוב יש בו משום עובדא דחול.
העולה
מטריה הזאת אסור לפותחה בשבת – כיון שבמצב שהיא סגורה אינה מאהילה על דבר. ולחזו"א יש בזה משום מתקן מנא.
ואף אם תהיה פתוחה יש לאסור משום עובדא דחול ודבר זה תלוי לשיקול דעתם של גדולי ישראל [דיש כאן משום אהל].