שאלה
אדם ששומע קידוש מקומה שניה באותו הבית ואינו רואה את המקדש ודעתו לאכול בקומה היכן שעשו הקידוש האם יוצא ידי חובה?
תשובה
לכתחילה יש לקדש במקום שבו הולך לאכול – ולא יסור אפי' מפינה לפינה.
במקום הצורך יש להקל לקדש בחדר אחד ולעבור לחדר אחר באותו בית.
בדיעבד אם רואה אותו מקום אפי' הוא בבית אחר ואין לו אדם אחר לשמוע ממנו קידוש יצא ידי חובה.
לכן במקרה הנ"ל לכתחילה אין לעשות כן במקום הצורך יצא ולא יחזור לקדש שוב משום סב"ל.
מקורות
הגמ' בפסחים (ק' ע"ב) מביאה מחלוקת בין רב לשמואל, בענין קידוש במקום סעודה, וז"ל הגמ': "אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת. אמר רב: ידי יין – לא יצאו, ידי קידוש – יצאו. ושמואל אמר: אף ידי קידוש – לא יצאו (וכתבו התוס' שם (ד"ה "ידי"): "אף ידי קידוש לא יצאו – דאין קידוש אלא במקום סעודה, משום דכתיב: 'וקראת לשבת עונג', כלומר במקום קריאת קידוש שם תהא עונג"). אלא לרב, למה ליה לקדושי בביתיה? – כדי להוציא בניו ובני ביתו. ושמואל: למה לי לקדושי בבי כנישתא? – לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה. סבור מינה: הני מילי – מבית לבית, אבל ממקום למקום בחד ביתא – לא. אמר להו רב ענן בר תחליפא: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל, ונחית מאיגרא לארעא, והדר מקדש. ואף רב הונא סבר: אין קידוש אלא במקום סעודה. דרב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא, ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה דהוה שרגא, וקדיש וטעים מידי. אלמא קסבר: אין קידוש אלא במקום סעודה. ואף רבה סבר: אין קידוש אלא במקום סעודה… ורבי יוחנן אמר: אף ידי יין – נמי יצאו".
כלומר לדעת רב אין חיוב קידוש במקום סעודה, ועל כן יכול לקדש בבית הכנסת ולאכול בבית, ויצא ידי חובת קידוש, אמנם ידי ברכת היין – לא יצאו, לכן אם רוצים לשתות יין בביתם – יצטרכו לברך שוב בורא פרי הגפן, אך לדעת רבי יוחנן – יצא גם ידי יין, ולא יברך שוב בורא פרי הגפן, וכמו שכתב הרשב"ם (ד"ה "ה"ג ורבי יוחנן"): "שאין צריך לחזור ולברך על היין שבתוך הסעודה, שהרי לא הסיח דעתו ביציאתו מבית הכנסת שעדיין דעתו לאכול ולשתות בביתו" (מדובר ששתה רביעית בבית הכנסת). ולדעת שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, וע"כ "אם קידש ולא סעד – לא יצא ידי קידוש", ולקמן יבואר מה נחשב כסעודה שיצא עי"ז י"ח קידוש.
אף שבדרך כלל קי"ל שבאיסורים הלכה כרב (ראה בכורות מ"ט ע"ב), אולם בענין הקידוש פסקו הראשונים (הרי"ף כ' ע"א בדפיו, הרא"ש פרק י' סי' ה' והרמב"ם הל' שבת פכ"ט ה"ח) הלכה כשמואל, משום שאמוראים רבים סוברים כשיטתו.
וכתב הטור סי' רע"ג "אמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה וקיימא לן כוותיה וכתב רבי' נסים דוקא שלא היה דעתו תחילה לאכול במקום אחר אבל אם קידש כאן על דעת לאכול במקום אחר שפיר דמי ומפרשין התוס' דבריו הא דמהני תנאה לקדש כאן על דעת לאכול במקום אחר דוקא כששני המקומות בבית אחד כגון מחדר לחדר או מאגרא לארעא אבל מבית לבית לא מהני תנאה ובחדר אחד מפינה לפינה לא שייך שינוי מקום שאפילו אם קידש לאכול בפינה זו ונמלך לאכול בפינה אחרת לא הוי שינוי מקום אפילו הוא גדול הרבה ורב שר שלום כתב כל זמן שרואה מקומו מותר אפילו מבית לחצר ואם לאו אסור", כלומר שלדעת רבינו ניסים מספיק שהיה דעתו בתחילה לאכול במקום אחר ובלבד שלא יהיה בבית אחר ולדעת רב שלום העיקר זה אם הוא רואה את המקום שבו הולך לאכול.
וביאר רבינו הב"י "וכתב הר' ניסים דוקא שלא היה דעתו תחלה וכו' ומפרשים התוספות דבריו הא דמהני תנאה וכו'. שם, וכן כתב גם כן הרא"ש (שם), וטעמא משום דבגמרא דידן משמע דאין תנאי מועיל לקדש בבית זה על דעת לאכול במקום אחר ובירושלמי (ברכות פ"ו ה"ו) קאמר דמועיל ולפיכך חילקו דגמרא דידן מיירי במבית לבית ומשום הכי לא מהני תנאה אבל בירושלמי מיירי כששני המקומות בבית אחד אבל הר"ן (כ. סוד"ה סבור) כתב דלא נהירא דכיון דלענין קידוש אף על פי ששני המקומות בבית אחד דינם כשני בתים אין לחלק ביניהם אלא ודאי דירושלמי פליגא ואנן כגמרא דידן נקטינן:
ובחדר אחד מפינה לפינה לא שייך שינוי מקום וכו'. שם אהא דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה סבור מינה הני מילי מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא אמר ליה רב ענן זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל ונחית מאגרא לארעא והדר מקדש וכתב הרא"ש (שם) ואפילו מאגרא לארעא הוה מקדש והוא הדין מחדר לחדר אבל מפינה לפינה בבית אחד אפילו טרקלין גדולים אינו צריך לברך והכי אמרינן בשמעתין דמפינה לפינה לא חשיב שינוי מקום וכן כתבו התוספות (קא. ד"ה אבל), וכך הם דברי הרמב"ם בפרק כ"ט (שם), והרי"ף (כ.) גורס אבל מפינה לפינה לא אמר ליה רב ענן זימנין סגיאין וכו' ואפילו מאגרא לארעא הוה מקדש ופירש הר"ן (שם) מפינה לפינה בחד ביתא לא, וכתב עוד ואפילו מאגרא לארעא הוה מקדש, ואף על גב דליכא למיפשט מהא מפינה לפינה אפילו הכי כיון דמבית לבית לאו דוקא אלמא אין הקביעות תלוי בבית אלא במקום סעודה ומעתה אפילו מפינה לפינה, והרב המגיד אף על פי שהיה גורס מפינה לפינה יישב הגירסא לשיטת הרמב"ם שפסק כדברי התוספות והרא"ש דאם קידש בזוית זו אוכל בזוית שנייה. ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימין בכך הכי נקטינן וכל שכן שהתוספות סוברים כן וגם כי דברי הרי"ף אפשר להתפרש כן וכמו שפירש הרב המגיד אותה גירסא כדעת הרמב"ם:
ודברי רב שר שלום שכתב רבינו להקל אפילו במבית לחצר אם רואה את מקומו. כן כתב הרב המגיד בפרק כ"ט (ה"ח) בשם הגאונים (ספר העתים סי' קמז, רי"ץ גיאות הל' קידוש ע' י) וגם הר"ן (שם) כתב מיהו איכא למאן דאמר דהני מילי היכא דלא חזי ליה דוכתא דקדיש ביה אבל חזי ליה דוכתא דקדיש ביה לא צריך ומדמו לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד דתנן בפרק ג' שאכלו (ברכות נ.) דמזמנין כאחת".
כלומר דלדעת הרא"ש והתוס' אם היה דעתו לאכול באותו בית בחדר אחר מועיל ולדעת הר"ן לא, ומפינה לפינה גם מצינו שנחלקו הראשונים שלדעת הר"ן אין לקדש בפינה זו ולאכול בפינה אחרת ולדעת הרא"ש אפשר ואפי' לא היה בדעתו דנחשב כמקום אחד.
ופסק השו"ע בסעי' א' "אין קידוש אלא במקום סעודה, ובבית אחד מפנה לפנה חשוב מקום אחד, שאם קידש לאכול בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת, אפי' הוא טרקלין גדול, א"צ לחזור ולקדש. [הגה: ומבית לסוכה חשוב כמפנה לפנה (מרדכי פ' ע"פ)] וי"א שכל שרואה מקומו, אפילו מבית לחצר, א"צ לחזור ולקדש. וי"א שאם קידש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר, שפיר דמי (וע"ל ריש סי' קע"ח), והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד, כגון מחדר לחדר או מאיגרא לארעא, (וכן עיקר)", כלומר שבדעת הסתם הביא השו"ע את דעת התוס 'והרא"ש שמפינה לפינה חשוב כמקום אחד, ובדעה שניה הביא דעת הרב שר שלום שאם רואה את מקומו אפי' מחדר לחדר, ובדעה ג' שיטת הרא"ש והתוס' שמועיל מה שהיה בדעתו גם מחדר לחדר, ואין חילוק בין קידוש דלילה ליום בזה כמבואר.
ולכאורה מזה שלא שילב דעה זו בתחילה משמע שבסתם הוא פוסק כמו הר"ן דלא מועיל תנאי או ראיה מחדר לחדר, אמנם יש לדחות שבתחילה פסק כשמואל ורק אחרי זה דן בפרטים וא"כ דעתו כי"א בתרא שהוא דעת הרא"ש ודעת הר"ן לא הזכיר כלל, וראה במג"א שמדייק ממקום אחר בס"ק א' מזה שהשו"ע כתב שאם קידש משמע בדיעבד אבל לכתחילה יש לחוש להר"ן.
וכתב המשנ"ב בס"ק ג' "ונמלך לאכול וכו' – ומ"מ לכתחלה טוב שלא לסור ממקום שקידש דהא יש מחמירין גם במפנה לפנה אם לא שהיתה דעתו בעת שקידש לאכול בפנה אחרת אז מסתברא דאין להחמיר בזה" והטעם כגיון שכן דעת רוב הפוסקים.
וביאר בשער הציון ס"ק ד' "עיין במגן אברהם סעיף קטן א דמשמע דסבירא לה, מדנקט המחבר לשון דיעבד, דלכתחלה אסור, ובאמת אינו ראיה, דאפשר דלרבותא קתני, וכמו שכתב בביאור הגר"א, וכן כתב בחידושי ר' עקיבא איגר, עיין שם, ובפרט דאפילו מחדר לחדר דעת הרמ"א לקמן דנקטינן לעיקר דאם היתה דעתו לזה מתחלה אין צריך לקדש שנית, ודי לנו אם נחמיר שם לענין לכתחלה ולא במפנה לפנה".
וכעין זה כתב הכה"ח בס"ק ח' שיש להחמיר לכתחילה "שאם קידש לאכול בפנה וכו'. אבל לכתחלה לא יעשה כן דהא יש אוסרין. מגן אברהם ס"ק א', תוספת שבת אות ב', אשל אברהם אות א', רבינו זלמן אות ג', בן איש חי פרשת בראשית אות ג'. והגם דבחידושי רבי עקיבא איגר כתב דאף לכתחלה יכול לעשות כן, קיימא לן כדעת רוב הפוסקים".
וכתב עוד המשנ"ב בס"ק ז' על שיטת הרב שר שלום "אפילו מבית לחצר – וה"ה מבית לבית אם רואה מקומו ואין שביל היחיד קבוע בימות החמה ובימות הגשמים מפסיק ביניהן. ואין לסמוך על דעת הי"א הזה רק לענין דיעבד בשעת הדחק שלא יכול לסעוד במקום הקידוש אבל בלא"ה יזהר מאד שלא להקל מבית לבית ע"י ראית המקום כי יש אחרונים שמחמירין אפילו דיעבד".
וכתב בשער הציון ס"ק ח' "כן כתב הגר"ז. ובדרך החיים משמע דאפילו בדיעבד אין להקל על ידי ראית מקום מבית לבית, אם לא שהיתה דעתו לזה מתחלה, וטעמו, דאז יש לצרף לזה דעת רב ניסים גאון, וכמבואר באליה רבה דשיטתו היא אפילו מבית לבית מהני דעתו. ובספר אבן העוזר לעיל בסימן קע"ח מחמיר דראית מקום לא מהני כלל מבית לבית, ואפילו דעתו לזה מתחלה. ומכל מקום נראה דבדיעבד מפני חשש ברכה לבטלה יש לחוש לדעת היש אומרים שלא לחזור ולקדש אפילו אם לא היתה דעתו לזה מתחלה, כי בספר שולחן עצי שטים העתיק את דברי היש אומרים להלכה, וגם הגר"ז הנ"ל", כלורמ שמשום סב"ל לא נצריך לברך שוב היכא שכבר בירך או שמע ברכה ונתכווין לצאת. וכ"כ בבן איש חי פרשת בראשית אות א', ובכה"ח ס"ק יד, ומ"מ עדיף כהאי גוונא לשמוע קידוש מאחר.
ולהלכה כתב הבה"ל בד"ה וכן עיקר [שכעתב הרמ"א על שיטת הרא"ש]– ומ"מ לכתחלה לא יעשה כן אלא במקום דוחק דהא המ"א בסק"א מחמיר לכתחלה אפילו במפנה לפנה ונהי דשם כתבנו דמסתברא דאין להחמיר בזה [עיין בשה"צ] מ"מ לענין מחדר לחדר בודאי נכון לחוש לכתחלה לדעת הר"ן שמחמיר בזה מיהו אם גם רואה מקומו נראה דיש להקל אפילו לכתחלה אם דעתו לזה בעת הקידוש".
וכתב בס"ק י"ח על דעת רבינו ניסים "אבל מבית לבית או מבית לחצר אינו מועיל מה שהיה בדעתו מתחלה על כך וצריך לחזור ולקדש. רבינו זלמן אות ב', חיי אדם כלל ו' אות ך'. מיהו האור זרוע הלכות ערב שבת כתב דיש להקל גם מבית לבית אם התנה כן מתחלה לאכול בבית אחר יעו"ש, והביאו ארחות חיים אות ב' וכתב ולפי זה צ"ע אם כבר עשה מעשה אם יכול לחזור ולקדש בבית האחר דשמא יש חשש ברכה לבטלה, ונכון לשמוע קידוש מאחר עכ"ד. ואם אי אפשר לשמוע קידוש מאחר כבר כתבנו לעיל סוף אות י"א דאין לחזור ולקדש משום ספק ברכות להקל יעו"ש".
וכתב מרן הרב במאמר מרדשכי פרק י"ח סעי' ח' "המקדש בבית אחד ובזמן הקידוש חשב לאכול באותו הבית, ושינה דעתו ורוצה לאכול בבית אחר – לא יצא ידי חובת קידוש, וצריך לחזור ולקדש לפני שיאכל בבית האחר. ואפילו אם חשב בזמן הקידוש לאכול בבית השני – לא יצא ידי חובת קידוש, וצריך לחזור ולקדש בבית השני [מיהו אם הוא רואה את הבית השני ממקום הקידוש – בדיעבד יצא י"ח אבל לכתחילה – אין לעשות כן]", כלומר שאף בדיעבד יכול לקדש ומה שלא אמרינן הכא סב"ל דס"ל כמו שכתב בשו"ת רדב"ז חלק א סימן רכט "שאלת ממני אודיעך דעתי בכל המצות שיש מחלוקת פוסקים אם יברך על עשייתן או לא.
תשובה כל מחלוקת שהוא בברכות עצמן יש לנו להקל כי שמא יוציא שם שמים לבטלה אבל מחלוקת בעשיית המצוה צריך לברך שהרי לדעת אותו פוסק שפיר מקיים המצוה. תדע שהרי מצות תפילין יש בה מחלוקת ולא ראינו מימינו מי שנמנע לברך עליהם ואפי' שלדעת ר"ת התפילין של רש"י ז"ל פסולין וכן לרש"י של ר"ת ז"ל פסולין לא ראינו לשום פוסק שיפקפק בברכה. וכן נהגו לברך על מקרא מגילה ביום אעפ"י שהר"ש חולק ואין זה דומה לספק ברכות ולא למחלוקת בברכות דהתם עיקר הספק או המחלוקת בברכה הילכך אזלינן לקולא אבל בעיקר עשיית המצוה לא נחלקו אלא מר אמר הכי הוא עשייתה ומר אמר הכי הוא ואנן כיון דנקיטנן כחד מינייהו זו היא עיקר המצוה ומברכין עליה ואפי' החולק מודה שאין זו ברכה לבטלה כיון דלדעת החולק זו היא עיקר המצוה ושמור עיקר זה שאם לא תאמר כן ברוב המצות לא נברך כיון דשכיח בהו פלוגתא דרבוותא.
וכ"כ הברכ"י סי' תרמ"ג ס"ק א' "מ"מ יש לחלק בין היכא דהוי פלוגתא בברכה להיכא דהוי פלוגתא בעשיית המצוה, וכמ"ש הרדב"ז בח"ב סי' רכ"ט, דהיכא דהפלוגתא בברכה, ספק ברכות להקל, אבל אי פליגי בעשיית המצוה מצי לברך. ע"ש שהאריך. והוא הדין בנדון דידן, דמחלקת בברכה, לא יברך זמן על הכוס, כנ"ל".
וכתב הכה"ח בסי' ק"ס ס"ק נ"ה "הא דאמרינן בשל סופרים הולכים אחר המיקל היינו במחלוקת שקול אבל כשהרוב מחמירין אין להקל אפילו באיסורא דרבנן. רשד"ם חלק יורה דעה סימן ץ', כנסת הגדולה שם. ועיין עוד שם בכנסת הגדולה ובשיירי כנסת הגדולה ובספר זבחי צדק מענינים אלו ואכמ"ל. ומיהו בדבר שיש ספק ברכות אין הולכין אחר הרוב אלא חוששין אפילו למיעוט ואפילו נגד מרן ז"ל כמו שכתבנו לעיל סימן ח"י אות ז' יעו"ש. וכן כתב שדי חמד אסיפת דינים אות ב' מערכת ברכות אות ד' ואות ו' בשם כמה פוסקים יעו"ש. ובאות ב' שם כתב בשם כמה פוסקים דאפילו אין המחלוקת בברכה אם יברך או לא אלא במצוה גם כן אמרינן ספק ברכות להקל ואין לברך יעו"ש. ועיין לקמן סימן קס"ז אות ס"ט ואות ע' יעו"ש", ששם כתב שיהרהר שם ומלכות בלבו.
העולה למעשה
לכתחילה יש לקדש במקום שבו הולך לאכול – ולא יסור אפי' מפינה לפינה.
במקום הצורך יש להקל לקדש בחדר אחד ולעבור לחדר אחר באותו בית.
בדיעבד אם רואה אותו מקום אפי' הוא בבית אחר ואין לו אדם אחר לשמוע ממנו קידוש יצא ידי חובה.
לכן במקרה הנ"ל לכתחילה אין לעשות כן במקום הצורך יצא ולא יחזור לקדש שוב משום סב"ל.