שאלה

מה גדר של צורך ציבור לגבי שבות דשבות האם זה 10 אנשים או אפילו פחות
והאם משפחה נקראת ציבור?

תשובה

אמירה לגוי בדבר שאיסורו מדרבנן אינה מותרת אלא או לצורך גדול או למקום חולי או לצורך מצוה
בדבר שאיסורו מהתורה מצינו שני קולות לציבור א. במקום מצוה דרבים כגון שיבטלו מתקיעת שופר או מנטילת אתרוג, אבל לא מצוה של יחיד, ומשמע שציבור הכוונה לכמה מניינים לפחות. ב. לצורך שלא יכשלו רבים וה"ה יחיד אם אי אפשר להודיעו.

מקורות

כתב השו"ע (סימן ש"ז סעי' ה'): "דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות – מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין".
בשבות אחד
כתב הבית יוסף (סימן ש"ז), וז"ל: "כתב הר"ן בסוף פרק רבי אליעזר דמילה (נ"ו ע"א ד"ה ונמצא וד"ה אבל) בשם בעל העטור (הל' מילה מ"ט ע"א) שמותר לומר לגוי להדליק לו הנר לסעודת שבת, וטעמו לפי שהוא מפרש השמועה בענין דשרי אמירה לגוי אפילו בדבר שיש בו מלאכה גמורה גבי מכשירי מילה כדברי בה"ג (הלכות מילה, כ"ג ע"ג), והוא משוה שאר מצות למכשירי מילה כדרך שהשוה אותם הרמב"ם לפי שטתו, אבל הרי"ף (נ"ה ע"ב – נ"ו ע"א) והרמב"ם חולקים על זה, דאפילו לצורך מילה – לא התירו אמירה לגוי בדבר שאסור מן התורה, וכל שכן שהסוברים כדעת התוספות שכתב רבינו בסמוך דאסרי בהא דבעל העטור דהא אפילו בשבות דשבות אסרי". ופסק השו"ע בסעי' ה' כדעת הרמב"ם והרי"ף, דלא כבעל העיטור, וא"כ לדעת מרן – אסור לומר לגוי לעשות מלאכה מדאורייתא אפי' במקום מצווה.
וכתב הרמ"א (סי' רע"ו סעי' ב'): "יש אומרים דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא להו דמותר אמירה לאינו יהודי אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לאינו יהודי להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו". היינו, שרק רצה לסנגר על המנהג, וליה – לא סבירא ליה.
וכתב במשנ"ב (שם ס"ק כ"ד): "השל"ה החמיר אף לצורך גדול, ושכן ראה נוהגים בקהלות חשובים שיושבים בחשכה במוצאי שבת אפילו בחתונה עד שאמרו הקהל ברכו, וכן נהג הגאון הר"ש כשהיו סועדים אצלו סעודה שלישית, ובפמ"ג מצדד להקל להדליק ע"י אינו יהודי במוצאי שבת לצורך מצוה אף כשהוא עדיין בין השמשות, וכ"ש בערב שבת בין השמשות לצורך מצוה, דבודאי מותר כדלקמן בסימן שמ"ב עי"ש". ועוד כתב משנ"ב (סי' ש"ז ס"ק כ"ד): "ע"י אינו יהודי במקום מצוה, מיהו כבר כתב רמ"א לעיל דיש להחמיר בזה, וכן עיקר, כי דעה זו היא רק דעת יחידאה, והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועוד כמה גדולי ראשונים חולקין עליה, ואך לענין מילה מצדד המג"א לקמן בסימן של"א לסמוך על דעה זו".
וכתב כה"ח (סי' ש"ז ס"ק ט"ל): "ומה שנהגו באיזה קהלות לצוות לעכו"ם להדליק נרות בבית הכנסת משבת ליום טוב וכן ביום הכפורים קודם נעילה, כתב הברכי יוסף בסימן תקי"ד אות ג': אי איישר חילי אבטליניה, דרוב הפוסקים סוברים דלא הותר במקום מצוה אמירה לגוי אלא כשאינו מלאכה גמורה, והחמירו האחרונים ובאלו אמרו שלא לסמוך על המקילין אפילו לצורך גדול כמבואר בסימן רע"ו בהגה ובדברי האחרונים, וכל שכן לדידן דקבלנו הוראות מרן, ומוכח שדעתו כמאן דאמר להתיר אמירה לעכו"ם במקום מצוה או חולי קצת בשבותין דוקא כמבואר סימן ש"ז, והביא שם דברי המלמד זכות על המנהג ודחה דבריו בטוב טעם יעו"ש. וכן הנודע ביהודה בחלק אורח חיים סימן ל"ג קרא ערער על זה וביטל המנהג בקהלותיו יעו"ש, והביאו המחזיק ברכה שם אות ג' יעו"ש. ומיהו עיין רב פעלים חלק ב' סימן מ"ג שעשה איזה צדדים כדי להתיר להדליק עכו"ם נרות בבית הכנסת ולכבות".
מצוה דרבים
וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סימן כ"ו): "יען כי ראיתי להרב בית דוד ז"ל בא"ח סי' תנ"ו שנשאל איך ביום טוב ראשון של חג בא גוי רץ מן ויריי"א לשלנוקי ששלחוהו בעד אתרוג, ויש דרך יותר מן י"ב מיל, דלדידן דקיי"ל כמאן דאמר י"ב מיל הוי דאורייתא, נמצא יש כאן איסור תורה, והעלה דעכ"ז שרי לשלוח ע"י גוי משום דהוי מצוה דרבים שהעיר כולה יתבטלו ממצות לולב ביום טוב ראשון דהוא דאורייתא, וגם איכא עגמת נפש טובא לכל אנשי העיר, וכמו כן נראה בשופר שמותר לומר לגוי להביאו ביום טוב מחוץ לי"ב מיל בשביל עיר אחת שאין להם שופר, ועוד שהרי במקומינו נתפשט המנהג להתיר אמירה לגוי במקום מצוה אפילו במלאכה דאורייתא, וכ"ש כאן דחוץ לי"ב מיל איכא מאן דאמר דהוי דרבנן, אמנם זה דוקא בשביל ציבור, אבל בשביל יחיד ירא אני להתיר עד שיסכימו גדולים בדבר, דאע"ג דמעשים בכל יום שנוהגים היתר אפילו היחידים ואין אנחנו מוחין, מ"מ אין לנו לעשות בעצמינו שיאמרו התירו פרושים את הדבר עכ"ד ע"ש, על כן גם אנא עבדא חושש אני להתיר בנדון זה, דאית ביה איסור בשביל יחיד בהיכא דאינו צורך אותו היום, דבזה יש לעשות ס"ס להחמיר. וכו' אשר על כן הגם בהיכא דכל אנשי העיר לית להו לולב ביום טוב ראשון שהוא דאורייתא ולית להו שופר ביום שני של ראש השנה דחל יום ראשון בשבת דאם לא יביאו ע"י גוי תתבטל מ"ע דאורייתא דנטילת לולב באותה השנה לגמרי, וגם תתבטל מצות שופר לגמרי, דמלבד יקר המצוה שהיא מן התורה איכא עגמת נפש טובא להקל בביטול שתי מצות אלו, דהא ודאי העושה במעשה כסברת המתירין הנז"ל להביא ע"י גוי אין מזחיחין אותו, ויש לו על מה לסמוך סמוכין דאורייתא על סברת המתירין, ובפרט דאיכא ס"ס טובא, אבל לצורך יחיד יש לחוש לדברי מהרש"ל ז"ל ואין להתיר", ואפשר שגם המשנ"ב יודה לזה דהוי שעת הדחק ובשונה מנר שדגיבר עליו שאפשר להמתין למוצאי שבת, ועוד שכאן התבטלו ציבור רב ממצוה.
ועפ"ז כתב מרן הרב במאמר מרדכי ח"ה פק"כ סעי' י"ג "כבה החשמל בבית הכנסת ויש חשש שיגיעו לידי ריב ומחלוקת – מותר לומר לגוי להדליקו בשבת, ויש לצרף לזה שזה לצורך מצוה של רבים", והנה מרן הרב כשכתב את זה רוב הנרות היו להט שאז לכו"ע היה בהדלקתם משום איסור תורה אמנם כיום שרוב הנרות הם לד ניתן לצרף את שיטת הגרש"ז שהדלקת חשמל היא מדרבנן משום מוליד.
חשש שיכשלו
כתב המשנ"ב (סי' רע"ו ס"ק כ"ה): "ומ"מ מותר לומר לאינו יהודי לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול, וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים [חיי אדם כלל ס"ב סעי' י"א בשם הפנים מאירות ח"א סי' ל'] וכעין זה דעת הפמ"ג לעיל בסוף ס"ק כ"ב". וראה בכלכלת שבת (אמירה לגוי אות ט').
וכתב מרן הרב בסעי' ט' "כאשר יש חשש שרבים יכשלו באיסור – מותר גם לספרדים לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה לישראל מהתורה בשבת".
וראה במלכים אומנייך פ"ב הערה ג' שכתב שכל הטעם שהתנאו בו ברבים היינו כי אי אפשר להודיע לכולם אבל אה"נ יחיד שאי אפשר להודיעו מאיזה סיבה ה"ה שיהיה מותר לקרוא לגוי כדי להצילו מידי איסור.
העולה
אמירה לגוי בדבר שאיסורו מדרבנן אינה מותרת אלא או לצורך גדול או למקום חולי או לצורך מצוה
בדבר שאיסורו מהתורה מצינו שני קולות לציבור א. במקום מצוה דרבים כגון שיבטלו מתקיעת שופר או מנטילת אתרוג, אבל לא מצוה של יחיד, ומשמע שציבור הכוונה לכמה מניינים לפחות. ב. לצורך שלא יכשלו רבים וה"ה יחיד אם אי אפשר להודיעו.