שאלה
אם משהו הזמין אוכל או משקה דרך אינטרנט בחו"ל, והמשלוח יגיע או לפני יום טוב או ביום טוב,
האם יהיה מותר לקבל ולאכול או לשתות את אותם הדברים אם יגעו ביום טוב?
תשובה
אם זה מגיע מחוץ לתחום אם ספק – לבעל הבית ובני ביתו מותר לטלטלו אבל אסור לאכולו, לאורחים הקבועים אסור כנ"ל, לאורחים שלא קבועים יש להקל (כיון שהזמין מראש וקצץ) לאכול וכ"ש אם לוקחים לביתם.
אמנם אם יש סניף או מחסן של אותו רשת באותו עיר מותר לאכול , ומה שהגוי הביאו ברכב וכדו' לא אכפת לן דאינו מוכרח לכן – ובמקום אחר הארכנו בזה.
הגיע דרך רשות הרבים של שישים ריבוא – יאמר לו להניח את זה בצד ולא יטלטלם, ובשעת הדחק שאין לו אוכל יכול לאכול מהפת וכדו' אבל לא מגדנות במקום שיכול להגיע לסניף, ולקחת משם.
מקורות
הביא הגוי דבר מאכל מחוץ לתחום
כתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ח'): "דבר שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום, אם הביאו האינו ישראל לעצמו – מותר אפילו בו ביום; ואם הביאו בשביל ישראל – מותר לטלטל אפילו מי שהובא בשבילו; אבל לאכול – אסור בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב – בכדי שיעשו. ולאחרים – מותר בו ביום. וי"א דלמי שהובא בשבילו – מותר לערב מיד".
ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"א) כתב: "דבתחומין דרבנן לא אסרו לאחרים רק למי שהובאו בשבילו וכו' [ואם הביא גם דרך רשות הרבים עיין לקמן סי"ד סקע"ה], ואפילו בתחומין די"ב מיל להסוברין דהיא דאורייתא, כיון שאינו מפורש בקרא לא החמירו בו", ועוד שם (ס"ק מ"ב): "ולדינא יש להחמיר כסברא ראשונה [א"ר בשם ב"ח ומהרש"ל, וכתב שכן משמע מסתימת השו"ע לקמן סימן תקט"ו". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק פ"ג), וראה שם (ס"ק ס"ז) שהביא בזה מחלוקת, עיי"ש.
ולגבי בני ביתו כתב השו"ע (סי' תקט"ו סעי' ה'): "דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה, אם בא מתוך התחום – מותר לכל; ואם באו מחוץ לתחום – אסור לאוכלן למי שהובאו בשבילו ולכל בני ביתו אבל מותר לטלטלן בתוך ד' אמות או בתוך העיר מוקפת חומה או מבצר שידוע שהוקף לדירה; ואחרים מותרים אף לאכלם. ולערב (יום טוב ראשון) צריך להמתין מי שהובאו בשבילו, בכדי שיעשו. הגה: ומותרין אח"כ אפילו לדידן שנוהגין להחמיר בשאר דברים, כמו שנתבאר".
וכתב הב"י (סי' תקט"ו): "וכתב הרב המגיד בפרק ב' מהלכות יום טוב (שם) והגהות מימוניות בפרק ו' מהלכות שבת (דפוס קושטא ה"ז) בשם סמ"ג דכי אמרינן דאסור לאכלן מי שהובאו בשבילו, כל בני ביתו נמי אסורים כמוהו, דאדעתא דכולהו אתא, כדאיתא בפרק בכל מערבין (מ.) כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא, וכ"כ המרדכי בפרק בכל מערבין (שם) דאסור לכל בני הבית כשהובאו בשביל בעל הבית. ויש לדקדק בדברי בעל תרומת הדשן שכתב בסימן ע"ח: אם יש בדבר צורך כגון שזימן אורחים נכבדים וקא בעי להו הך דורון נראה דיש לסמוך אדברי האשיר"י שכתב: אפילו לפירוש רש"י – שרי לישראל אחר משום דליכא למיגזר בכהאי גוונא, ולכך נראה להתיר, הואיל ולפירוש רש"י – שרי אפילו לאותו ישראל שהובא בשבילו, ע"כ. ומשמע מדבריו שהאורחים דין ישראל אחר יש להם, וזה נראה היפך ממה שאמרו בגמרא: כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא, ואין לומר שהוא סובר כמאן דפליג התם ואמר דכישראל אחר חשיבי, דהיכי נשוי לבעל תרומת הדשן חולק על כל הני רבוותא. ונ"ל דרבנן הוו סמיכי תדיר אתכא דריש גלותא והילכך כל דאתי לביתיה אדעתא דידהו אתי, דהא כולי עלמא ידעי דאי אפשר לתכא דריש גלותא בלא רבנן, ומשם למדו המפרשים לבני ביתו הסמוכים תדיר על שולחנו, אבל מי שזימן אצלו אורחים, כיון שאינם רגילין לסמוך תדיר על שולחנו לא חשיבי מבני ביתו אלא כישראל אחר דמו. ואפשר לחלק בענין אחר ולומר דאורחים נמי חשיבי כבני ביתו וכל מה שאסור לבעל הבית אסור גם להם מיהו הני מילי כשזימנם קודם שהביאו לו הדורון דאיכא למימר דאדעתא דידהו אתא אבל אם זימנם לאחר שהביאו לו הדורון חשיבי כישראל אחר דליכא למימר דאדעתא דידהו אתא וכי שרי בעל תרומת הדשן לאורחים היינו כשזימנם אחר שהביאו לו הדורון, דאילו זימנם קודם לכן – גם לאורחים אסור, דאדעתא דידהו נמי אתא. וראשון נראה עיקר".
וביאר המשנ"ב (שם ס"ק מ"ז): "דמסתמא אדעתא דכולם הביא שיודע שאין בעה"ב אוכל לבדו. ולענין אורחים: אם הם סמוכים תדיר על שולחנו, לכו"ע הם כבני ביתו, ואפילו אם זימנן במקרה ג"כ יש מחמירין ואוסרין, אכן אם זימנן אחר שהביא הנכרי הדברים לביתו – יש להקל". ועיי"ש
וכתב השער הציון שם (ס"ק נ"ח): "אף דלתרוץ קמא של הב"י יש להקל, והדרכי משה והלבוש העתיקוהו לדינא, מכל מקום רש"ל ורדב"ז מחמירין. וכתב באליה רבה דאין להקל, וגם לדעת מגן אברהם בסעיף קטן ו דמיקל לאורחים שמעיר אחרת, הא כתב בעצמו דדוקא שם לענין יום טוב שני, משום דסמך אסברא ראשונה דפסק המחבר כוותיה, מה שאין כן הכא לענין תחומין דאיירי לענין יום טוב ראשון. וגם בחמד משה מחמיר, לכן סתמתי להחמיר. ומכל מקום נראה לי דלענין כדי שיעשו אין לאחרים להחמיר בזה, דבלאו הכי כמה פוסקים מקילין לענין תחומין דאין צריך אפילו לדידיה כדי שיעשו, ודומיא דכתב המגן אברהם בסעיף קטן כ"א עיין שם".
כתב כה"ח שם (ס"ק פ"ח): "דמסתמא אדעתא דכולהו מביא דמידע ידע שאין בעל הבית אוכל לבדו. לבוש. ולענין אורחים: אם הם סמוכים תדיר על שולחנו, לכולי עלמא הרי הם כבני ביתו ואסור לאוכלם בו ביום כמבואר בבית יוסף. אבל אם אינם רגילים לסמוך תדיר על שולחנו, דעת הבית יוסף כישראל אחר דמו ומותר לאוכלם בו ביום. וכן הוא דעת הלבוש. אבל דעת הים של שלמה פרק ג' דביצה סימן ו' גם אם אינם סמוכים תדיר על שולחנו הרי הם כבני ביתו. והביא דבריו אליה רבה אות ט"ז. וכן הוא דעת הרדב"ז כמו שכתבנו לעיל אות כ"ו. ורק אם זימנם לאחר שהובא לו הדורון דעת האחרונים להקל. והגם שכתבנו שם באות כ"ו דאם באו מעיר אחרת – שרי אף אם זימנם קודם שבא הדורון, שאני התם דאיכא כמה רבוותא מתירין ואינו אלא חומרא בעלמא, מה שאין כן כאן. וכן כתב משנה ברורה אות מ"ז, ועיין שם בשער הציון".
ועוד כתב שם (ס"ק כ"ו): "ואורחין שהיו סמוכין אצל בעל הבית והביא הגוי דבר בשביל בעל הבית, כיון שהם סמוכין עליו באותו שבת או באותו יום טוב, כל מה שאסור לבעל הבית – אסור לאורחים, שהרי הם כבני ביתו לאותו שבת, וכמו שאסור לכל בני הבית אף על פי שלא הובאו אלא בשביל בעל הבית – אסור גם כן לאורחים. ומיהו אם אין האורחים קבועים אצלו אלא שזימן אותם במקרה, נהי שלא יאכלו אצלו ממה שהביא הגוי אבל בביתם – מותר. הרדב"ז חלק א' סימן תקס"ב. והביא דבריו כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף בסוף הסימן ומגן אברהם שם. וכתב שם המגן אברהם: ולי נראה דכשזימן אורחים שאינן מעיר הזאת – יש להקל במוצאי יום טוב ראשון בכדי שיעשו דסמכינן אסברא קמייתא יעו"ש. וכתב המחצית השקל ואם כן אפילו הובא הדורון לאחר שהזמינן – מותר, יעו"ש. וכן כתב ה"ר זלמן אות א' דאם יש אורחים סמוכים על שלחנו ביום טוב בין שבאו אליו קודם יום טוב בין שזימן אותם ביום טוב, לאחר שהביא אליו הגוי הדורון, אם האורחים הם מעיר אחרת שיש כאן מצות הכנסת אורחים – מותר להאכילם ביום טוב שני של גליות בכדי שיעשו מה שהביא לו הגוי ביום טוב ראשון. וכן כתב מקרא קודש סימן מ"ו אות ב', משנה ברורה אות י"ב".
למעשה – וכתב מרן הרב במאמר מרדכי ח"ה פק"כ סעי' ל"ט "הביא הגוי דבר מאכל מחוץ לתחום (שאין לחוש שנתלש היום) בשבת – אסור לאדם שהובא בשבילו וכן לבני ביתו לאכלו בשבת, ובמוצאי שבת – צריכים להמתין זמן "בכדי שיעשה".
ולאחרים, שהם לא אורחיו – מותר להם לאכול מזה בשבת עצמה.
אורחים שאוכלים אצלו תדיר – אסור. אורחים שלא אוכלים אצלו בקביעות: אם הביא הגוי לפני שהזמינם – מותר להם לאכול אף בשבת עצמה, אך אם הביא הגוי לאחר שהזמינם – יש להחמיר שלא לאוכלם בשבת, אך במוצאי שבת – מותר להם מיד", ומשמע שבמקום הצורך כגון שאין לו מספיק אוכל יכול להקל כשיטות שאורחים שאינם קבועים על שולחנו מותר להם לאכול, ומכל מקום מותר להם לקחת לביתם ולאכול שם.
ספק הביא מחוץ לתחום
כתב הב"י (סימן תקט"ו): "ואם הוא ספק אם בא מחוץ לתחום אם לאו: לרש"י – מותר ולדברי הגאונים – אסור. בפרק שואל (קנא.) עלה דמתניתין דגוי שהביא חלילין לא יספוד בהם ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב אמרינן בגמרא: מאי מקום קרוב? רב אמר: מקום קרוב ממש, ושמואל אמר: חיישינן שמא חוץ לחומה לנו, וקיי"ל דהלכה כשמואל, ופירש רש"י דשמואל לקולא, לומר דאע"פ שלא נכנסו לעיר עד הבוקר חוששין שמא מבעוד יום באו בתוך התחום ולנו בלילה חוץ לחומה, ולפי דבריו כל היכא דמסתפקא לן האי מילתא, תלינן לקולא. אבל הגאונים פירשו דשמואל להחמיר אתא, ולומר שאף ע"פ שנכנסו בבוקר השכם – אסור, דחיישינן שמא בלילה הביאום ממקום רחוק ולנו חוץ לחומה, ולפי דבריהם כל היכא דמספקא לן האי מילתא, תלינן לחומרא. ודעת הרי"ף (שבת סה.) כדעת הגאונים, וכן דעת הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שבת (ה"ו): וכו' ולענין הלכה נקטינן כדברי הגאונים וסייעתם שהן רבים וגדולים". וכתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ט"ז): "ספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום, חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו". וכן כתב שם (סעי' ט', סי' תקט"ו סעי' ז').
וכתב המשנ"ב (סי' שכ"ה ס"ק מ"ז): "ואף דספיקא דרבנן לקולא – אסור בזה, משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להמתין עד ערב וכנ"ל", וכן כתב כה"ח שם (ס"ק צ').
למעשה – ספק שהובא מחוץ לתחום מחמירים להחשיבו כאלו ודאי הובא מחוץ לתחום ואסור כדלעיל.
טלטול בתוך העיר
ומה שהבאנו לעיל בשם השו"ע שמותר לטלטל את המאכל בד' אמות היינו דוקא במקום שאינו מוקף מחיצות וכמו שכתב הב"י (סי' שכ"ה): "ונפקא מינה שאם העיר אינה מוקפת לדירה ועירבו כולה או קצתה – אסור לטלטל פירות אלו חוץ לארבע אמות". וכתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ח'): "והא דשרי לישראל לטלטל, אפי' כשהביאו האינו ישראל לעצמו, דוקא בתוך ד' אמות או בתוך העיר, אם היא מוקפת חומה". משמע שס"ל שמותר לטלטל דווקא אם העיר מוקפת ע"י מחיצות, אבל אם יש בה עירוב לא.
והסכמת האחרונים אינו כן, וכמו שכתב המאמר מרדכי (שם ס"ק ח'): "ומכל מקום לענ"ד היה נראה דע"י העירוב והתיקון שעושין להתיר הטלטול נחשב הכל כד' אמות וגם פירות אלו מותרים לטלטל שם, ודלא כמשמעות דברי מרן ז"ל, ושוב מצאתי לרש"ל וט"ז ומ"א ז"ל לקמן סי' ת"א שכתבו כן דמבוי המתוקן ומעורב נחשב כד' אמות לטלטל פירות שהובאו מחוץ לתחום וכמו שהיה נ"ל, ולענ"ד דעת מרן ז"ל אינו כן, דהא ע"כ הכא מיירי במתוקן כמ"ש ואפ"ה קאמר דלא נחשב כד' אמות ותמהני שלא הרגישו בזה האחרונים הנ"ל, ויש ליישב ועיין מ"ש שם". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ד): "וה"ה כשנתקן בצורת הפתח דחשיב נמי כל העיר כד' אמות, וכ"ש בית וחצר דנחשב כל ההיקף כד' אמות", וכ"כ כה"ח שם (ס"ק פ"ו, פ"ח).
וכן כתב מרן הרב שם "הביא הגוי דבר מאכל מחוץ לתחום (שאין לחוש שנתלש היום) בשבת – מותר לטלטלו תוך ארבע אמות (1.92 מטר מרובע) במקום שאין עירוב, ובמקום שיש עירוב יכול לטלטלו לכל מקום שבו העירוב".
שיעור בכדי שיעשה
כתב בספר התרומה (סי' רנ"א): "משפט פירות או חפץ הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה – מותר לישראל אחר, כיון דליכא רק איסורא דרבנן, ואותו ישראל שהובא בגללו אסור בכדי שיעשו בחול. וקצת ראיה יש מפ"ק ומפ' שואל ליל מוצאי י"ט אין מן החשבון שאין רגילות לבא בלילה מחוץ לתחום אלא למחרתו צריך להמתין שעור שהלך בשבת וביום טוב", והביאו הסמ"ג (סי' ס"ה).
כתב השו"ע (סימן שכ"ה סעי' ח'): "דבר שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום, וכו' – אסור בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב בכדי שיעשו וכו' וי"א דלמי שהובא בשבילו – מותר לערב מיד". וכתב הרמ"א שם: "וי"א דאין הלילה עולה מן החשבון, רק צריך להמתין ביום ראשון בכדי שיעשו". אמנם עיין במשנ"ב שם (ס"ק מ') שכתב: "וכתב המג"א דהים של שלמה פסק כסברא ראשונה להקל, וכן מסתבר דאין להחמיר בזה, דהא להיש אומרים השני מתירין לגמרי, וכ"ש לצורך אורחים או שאר דבר מצוה בודאי יש להקל, אבל אם היה בו גם איסור דאורייתא שלקט ממחובר חוץ לתחום – יש להחמיר, מכל מקום לדבר מצוה יש להקל בכל גווני", ובכה"ח שם (ס"ק פ') כתב: "וים של שלמה פסק כסברא ראשונה. מגן אברהם ס"ק ח"י, אליה רבה אות י"ז. וכתב שם האליה רבה דיש להקל לצורך אורחים. וכן כתב ה"ר זלמן שם דיש להקל לצורך אורחים או שאר סעודת מצוה".
וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת תרומה סעי' י"ג): "אבל אם הוא דבר שאין בו צידה ומחובר, יש אומרים שאין הלילה עולה מן החשבון, משום דאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק וצריך להמתין בכדי שיעשו למחר ביום ראשון. מיהו כיון שיצא יום ראשון די שאם צריך לו דרך י"ד שעות אין אומרים להמתין עד שעה שנית מן הלילה, אלא כיון שיצא יום ראשון – מותר מיד. ויש אומרים דשיעור בכדי שיעשו משערין מן הלילה ובמקום צורך יש לסמוך על המקילין, וביו"ט יש לסמוך על המקילין בכל גוונא, ופה עירנו רגילות להביא בלילה לכן עושין החשבון מן הלילה לכולי עלמא".
וכתב מרן הרב שם בסעי' מ"א "הביא גוי בשבת דבר מאכל מחוץ לתחום עבור ישראל (ראה בסעי' כ"ח), נחלקו הדעות כיצד לחשב "בכדי שיעשה" לאחר צאת השבת… במקום הצורך או לצורך מצוה – יש להקל לחשב מתחילת הלילה אפילו במקום שאין רגילות להביא בלילה", אמנם כיום בדרך כלל הדרך היא גם להביא בלילה אלא א"כ מדובר במקום מסוכן.
סניף בתוך התחום
ואם יש סניף של הרשת מזון או מחסן בתוך העיר יש להתיר ע"פ מה שכתב הטור (סי' תקט"ו), וז"ל: "וכתב הרשב"א שאף לדברי הגאונים אין לאסור אלא בעו"ג שאין שרוי עמו בעיר, דאיכא למיחש שמא מחוץ לתחום הביאם, אבל עו"ג השרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר, אין לחוש מספק". וכתב הב"י שם: "וכתב הרשב"א (חי' ביצה כד: ד"ה הא, שבת קנא. ד"ה גמ', עבה"ק סוף דיני תחומין) שאף לדברי הגאונים – אין לאסור אלא בגוי שאין שרוי עמו בעיר וכו'. כ"כ הר"ן בפרק שואל ובפרק אין צדין (יג: סוד"ה ומיהו), וכ"כ הרב המגיד בפרק ב' מהלכות יום טוב (ה"י) וכ"כ בסמ"ק (סי' קצד עמ' קסו הגהות הר"ף אות טו). כתב המרדכי בריש פרק אין צדין (סי' תרפה): אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהושע (כד.), משמע דשמואל אית ליה מוקצה אפילו בספק מוכן, וכתב אבי העזרי (סי' תשסג) אף על גב דבספק מוכן מחמירין, היינו משום דמוקצה הוא כדאיתא בפרק כל הכלים (שבת קכד:) וגם הרחקה לאיסור ולא להקל, אבל אם אין ספק מוקצה אלא ספק תחומין, כגון שיש לגוי המביא דורון שני בתים ואחד בתוך התחום – שרי אפילו למי שבא בשבילו, דגרסינן בפרק מי שהוציאוהו (מה:) גבי יש תחומין למעלה מעשרה ספק תחומין דרבנן להקל, ואף על גב דדבר שיש לו מתירין הוא, לא דמי לביצה, דאמר רב אשי בפרק קמא דביצה (ד.) לעולם ספק יום טוב ספק חול, דהתם כי מוקמת לה אחזקתה הרי לא נולדה וכן בספק צידה שלא נצוד מה שאין כן בספק תחומין, עכ"ל". וכתב השו"ע שם (סעי' ז'): "אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום, אם הוא אינו יהודי השרוי עמו בעיר ופירות המצויים בעיר – מותר; ואם לאו – אסור". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ס"ד): "היינו בתוך התחום, דכיון שהוא שרוי בתחום וגם הפירות מצויין הם בתוך התחום – אין חוששין שאלו הפירות הביאן מחוץ לתחום, דאדרבה אמרינן כאן נמצאו וכאן היו. אבל אם הוא שרוי חוץ לתחום, אף דפירות מצויין בתוך התחום, תלינן שהביאן ממקומו מחוץ לתחום, וכן להיפך אף שהוא בתוך התחום, כיון שאין פירות מצויין שם חיישינן שהביאן מחוץ לתחום".
וזה אפילו אם יש סניף גם מחוץ לתחום והוא גדול או מרכזי יותר וכמו שכתב הב"י (סי' תקט"ו): "כתב המרדכי בריש פרק אין צדין (סי' תרפה) וכו' ספק תחומין כגון שיש לגוי המביא דורון שני בתים ואחד בתוך התחום שרי אפילו למי שבא בשבילו דגרסינן בפרק מי שהוציאוהו (מה:) גבי יש תחומין למעלה מעשרה ספק תחומין דרבנן להקל ואף על גב דדבר שיש לו מתירין הוא לא דמי לביצה דאמר רב אשי בפרק קמא דביצה (ד.) לעולם ספק יום טוב ספק חול דהתם כי מוקמת לה אחזקתה הרי לא נולדה וכן בספק צידה שלא נצוד מה שאין כן בספק תחומין, עכ"ל".
ועיין בדברי הב"י שהובא לעיל, וכתב עליו בדרכי משה (סי' תקט"ו ס"ק ד'): "ומעתה נדחו דברי המרדכי בריש פרק אין צדין (סימן תרפה), שכתב היכא שיש לגוי שני בתים אחד חוץ לתחום ואחד תוך התחום, תלינן שהביאן מתוך התחום, דהיינו דסבירא ליה כרש"י, וכבר מבואר דלא קיי"ל הכי, והתימה על הב"י שכתב דקיי"ל כדברי האוסרים ואחר כך כתב דברי המרדכי כאילו לא היה בו שום מחלוקת (הגה"ה. גם לעיל סימן שכ"ה בשו"ע סעיף ט' פסק כדעת הרי"ף והגאונים ומ"מ כתב דאם יש לגוי שני בתים ואחד מהן בתוך התחום, דתולין להקל, וצ"ע. ולא דמי להא דכתב הטור בשם הרשב"א דאף לדעת הרי"ף והגאונים אם גוי שרוי עמו בעיר ופירותיו מצויים בעיר, אין לחוש מספק, דלא דמי, דודאי כאן שהגוי שרוי עמו בעירו ופירותיו מצויין בתוך העיר מהיכי תיתי לאסור ולחוש שהובאו מחוץ לעיר, אבל כשיש לו שני בתים והאחד מחוץ לתחום, אזי יש לספק אם הובאו מתוך התחום או מחוץ לתחום, כיון שיש לו נמי בית אחד מחוץ לעיר ואינו שרוי עמו בעיר, ומה דהתיר משום דס"ל כדעת רש"י וכ"כ המרדכי (הגהות לשבת סי' תסד פב ב) בהדיא, וצ"ע)".
ופסק בשו"ע סי' שכ"ה (סעי' ט') כדברי המרדכי, וז"ל: "אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום – אסור; ודוקא באינו יהודי שאינו שרוי עמו בעיר, אבל אינו יהודי השרוי עמו בעיר, ופירות המצויים בעיר – אין לחוש מספק; ואפילו אם יש לאינו יהודי שני בתים, ואחד מהם בתוך התחום – תולין להקל ומותר לאכול אפילו למי שהובא בשבילו".
וכתב המשנ"ב (סי' שכ"ה ס"ק מ"ט): "אין לחוש מספק – שהפירות האלו הביאן חוץ לתחום, דאדרבא דאמרינן כאן נמצאו כאן היו", וכתב בשער הציון שם (ס"ק מ"ו): "הגר"א בשם כמה ראשונים, ומישב בזה דברי המחבר, דלא כדרכי משה שנתקשה בזה". וכן כתב האליה רבה שם (ס"ק י"ח).
ועוד כתב שם (ס"ק נ'): "ואף דבזה יש לספק שהביא מהבית שיש לו חוץ לתחום, מ"מ תלינן להקל, דעד כאן לא אסרינן מספק אלא באינו יהודי שאין לו דירה כלל בתוך התחום, חיישינן דשמא חוץ לתחום הביאו בשבת, אבל בזה שיש לו בית בתוך התחום, לא מספקינן כלל, שמא הביאו מחוץ דאמרינן כאן נמצאו כאן היו היינו בהבית שבתוך התחום".
למעשה – אם יש סניף או מחסן באזור זה אף שהסניף הגדול הוא מחוץ לתחום תלינן שהובאו מתוך התחום*
דרך רשות הרבים
ואם העביר הגוי את דברי המאכל דרך רשות הרבים דאורייתא, כתב השו"ע סי' שכ"ה סעי' ט"ו "א"י שהביא בשבת חלילין (פי' כלי נגון חלילים שקולם מעורר הבכי) לספוד בהם ישראל, לא יספוד בהם לא הוא ולא אחרים עד שימתין לערב בכדי שיבואו ממקום קרוב; ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאם בשבת, ימתין לערב כדי שיבואו מאותו מקום, ואח"כ מותרים בין לו ובין לאחרים; וה"מ כשהביאם דרך רשות הרבים, אבל אם לא הביאם אלא דרך כרמלית, כיון שלא נעשה בהם איסור תורה א"צ להמתין כדי שיבואו אלא מותרים לערב מיד".
וכתב המשנ"ב בס"ק ע"ה "שהביא בשבת וכו' – מיירי שהביאן מחוץ לתחום וגם היה דרך ר"ה שנעשה איסור תורה דאם לא היה דרך ר"ה היה מותר לאחרים לערב מיד".
וכתב עוד הכה"ח בס"ק קנ "והני מילי כשהביאם דרך רשות הרבים – כתב הב"ח דמה שכתב דהני מילי כשהביאם דרך רשות הרבים פירושו הוא אפילו איכא ספק שמא הביאן דרך רשות הרבים. אבל האליה רבה אות כ"ט כתב דדעת השלחן ערוך להתיר בספק דסמכינן בזה על יש אומרים בסימן שמ"ה דאין רשות הרבים לדידן".
וכתב עוד בס"ק קנ"ב "ואף על גב דבחוץ לתחום יש אומרים דבעינן בכדי שיעשו כמ"ש סעיף ח', הכא שאני דליכא הנאה כל כך במה שמביא תוך התחום כמו שכתבו התוספות יעו"ש, ומיהו דעת התוספות דאפילו הביאו דרך רשות הרבים בתוך התחום שרי (וכן כתב רבינו ישעיה הראשון פרק שואל והביאו הערך השלחן אות ח'), אבל הים של שלמה פרק ג' דביצה סימן ח' פסק כשלחן ערוך. מגן אברהם ס"ק ל"ד. וכן הוא דעת האחרונים".
וכתב המשנ"ב בס"ק ע"ו "ממקום קרוב – דהיינו מחוץ לתחום ואם הביאן דרך סרטיא גדולה שהוא מפורסם אסור לו עולמית כמ"ש סי"ד לגבי ארון וקבר".
ובס"ק קל"ט כתב הכה"ח "הוא הדין בכל מילי דפרהסיא אסור עולמית, כן כתב הרמב"ם ריש פרק ו', ונראה לי דבקצץ שרי מדינא אלא שנכון להחמיר כמ"ש סימן רמ"ד סעיף ג'. מגן אברהם ס"ק ל"א, תוספת שבת אות מ"ב. ועיין לקמן אות קמ"א".
אם יכול להגיע לסניף
כתב השו"ע בסעי' י' "א"י שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד, לרשות הרבים, מותר לישראל להשקות מהם בהמתו; והוא שאין הא"י מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו; ואם מילא לצורך בהמת ישראל, אסור בכל מיני תשמיש אפילו ישראל אחר; ואם מילא מבור רשות היחיד לכרמלית, מותר לאחר שלא מילא בשבילו"
וביאר הכה"ח בס"ק ק"א "כלומר לא מבעיא לשתות פשיטא דאסור אלא אפילו שאר תשמישין נמי אסור. עולת שבת אות כ"ח. ולערב צריך לשהות בכדי שיעשו דהיינו בכדי לדלות מים חדשים וכמ"ש לעיל סעיף ו' יעו"ש".
וכתב הרמ"א "ויש מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך רשות הרבים לצורך ישראל, מותר לאדם לשתות מהם הואיל ואפשר לילך שם ולשתות (טור בשם ר"ת); ויש מתירין אף לכתחלה (כל בו); וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לא"י להביא שכר, או שאר דברים, דרך כרמלית או בלא עירוב, ואף על פי שיש להחמיר בדבר מ"מ אין למחות ביד המקילין לצורך שבת ובשעת הדחק, דהא יש להקל באמירה לא"י לצורך, כמו שנתבאר סי' ש"ז וכל שכן בכהאי גוונא".
וכתב המשנ"ב ס"ק נ"ה "הואיל ואפשר – דלא חשיב נהנה ממלאכת הא"י בשבת כיון דאפשר לו לירד לתוך הבור ולשתות בהיתר בלא חילול שבת דדוקא בבהמתו אסור דא"א לה לשתות מתוך הבור ובבהמה נמי אם הביא מים מנהר שאפשר לה לשתות משם גופא או שהביא מבור העומד ברה"י שהיה אפשר להכניסה שם ולהשקותה בלא חילול שבת ג"כ יהיה מותר דאף דהא"י הביא דרך ר"ה באיסור לא חשיב נהנה ממלאכת שבת כיון דאותה ההנאה היה יכול ליהנות בלא חילול שבת אבל אם בפעם הזה הביא הא"י מים לבהמתו מבור שהוא רה"י העומד בר"ה דאלו המים א"א להשקותה בהיתר וכנ"ל אף שיש שם גם נהר שהיה אפשר להשקותה משם אסור דעכ"פ מים אלו הביא ממקום שא"א לה לשתות בהיתר".
וכתב הכה"ח בס"ק קו "וכתב שם העולת שבת לר"ת אם יש נהר תוך התחום אף אם הביא העכו"ם מבור שהוא רשות היחיד לרשות הרבים מותר להשקות בהמתו משום דהא אי בעי היה משקה אותה מהנהר וראייתו מהרא"ש יעו"ש. אבל המגן אברהם שם השיג עליו וכתב דזה לכולי עלמא אסור יעו"ש. וכן כתב נתיב חיים והתוספת שבת שם".
וכתב המשנ"ב בס"ק נ"ו "לילך שם – ואם אין הישראל יכול לילך שם מפני סכנת דרכים אסור גם לדעה זו ופשוט דה"ה להדיח כלים בהמים או לעשות בם שאר תשמישין שלא היה אפשר לעשות שם בתוך הבור דינו כבהמתו ואסור גם לדעה זו ולענין דינא העיקר כדעה ראשונה דהוא דעת כל הראשונים וכן משמע מהגר"א ותו"ש ורק לצורך גדול או לצורך שבת יש לסמוך ע"ז להקל ובמו"ש יש להתיר מיד בכל גווני", וכ"כ הכה"ח בס"ק ק"ז.
וכתב בשער הציון ס"ק נג "ר"י בתוספות והרא"ש והר"ן והריטב"א [והוכיחו מסוגיא דערובין שאסור להריח אף שהיה אפשר להריח במחבר, והביאם הגר"א] והמגיד משנה, וכתב שכן הוא דעת הרמב"ם [היינו, דלרבנו תם הא דאסור בגמרא בעשבים דוקא כשהיה בעבר הנהר שאי אפשר לבהמה לעבר שם, והרמב"ם סתמא נקט], וכן הוא דעת המאירי, וכתב שכן הוא דעת בעלי התוספות וכפשטה דסוגיא, ולהמתירין אתיא להם הסוגיא בדוחק, וכן כתב הרשב"א בחידושיו, וכן הוא גם דעת רבנו ירוחם, ונמצא דעת רבנו תם ורז"ה המקילין יחידאי נינהו".
ובס"ק נ"ד כתב עוד "דאף דהרמ"א כתב לקמיה שאין למחות ביד המקילין לצורך שבת [בכרמלית, והוא הדין ברשות הרבים דילן דהוא ככרמלית לכמה פוסקים, כמבואר בדרכי משה], ומשמע דלירא שמים נכון להחמיר בזה וכמו שכתבו האליה רבה והחיי אדם, היינו לענין להקל לכתחלה אין כדאי, אבל בדיעבד בודאי יש לסמוך על דעת רבנו תם על כל פנים ברשות הרבים דילן דהוא ככרמלית להרבה פוסקים, וכן משמע בחיי אדם".
וכתב המשנ"ב בס"ק ס"ב "לצורך שבת – כתבו האחרונים דמ"מ אין להקל אלא בשכר וכיו"ב מהדברים הצריכים בשבת שא"א להיות בלעדם אלא בדוחק קצת אבל דברים שא"צ כ"כ כגון פירות וכיו"ב אין להקל ואפילו אם הוא רוצה להתענג בהם לכבוד שבת ולא יפה עושין המשלחין ע"י א"י מגדנות לאורח ולחתן חוץ לעירוב". וכ"כ הכה"ח בס"ק קיח "דהא יש להקל וכו'. ולא יפה עושין המשלחים על ידי גוי מגדנים לאורח ולחתן חוץ לעירוב. חיי אדם כלל ס"ג אות כ"א. ועיין בשו"ת אבקת רוכל למרן ז"ל סימן כ"ט שאוסר להביא פת ושאר צרכי סעודה על ידי עכו"ם אפילו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהם שאינו אסור אלא מדרבנן אם לא שיש קצת חולי או צורך הרבה או לדבר מצוה יעו"ש. ועוד עיין תוספות גיטין ח' ע"ב ד"ה אף על גב דאסרי אפילו להביא ספרים דרך כרמלית בשבת על ידי עכו"ם יעו"ש. ועיין לקמן סימן שמ"ט אות ט"ו".
לומר לו להניח- כתב הרמ"א (סי' ש"ז סעי' ד'): "מי ששכר אינו יהודי להוליך סחורתו, ובא האינו יהודי ולקחה מבית ישראל בשבת – אסור; והיו עונשין העושה".
וכתב כה"ח שם (ס"ק קנ"א): "גוי שהביא על עגלותיו סחורה לישראל ורוצה לפנות ולילך לו עם עגלותיו ולא ימתין עד מוצאי שבת, אם יכול הישראל לפתוח לו חדר ולשים שם הגוי הסחורות שאם לא יפתח ישליך הגוי הסחורה באמצע השוק שאינו משתמר מגנבים, על דבר זה נשאל הרב מהר"י אשכנזי ז"ל בעל ספר בית עובד בתשובה כ"י, ודייק מדברי מור"ם הלזו לאסור, דדוקא התם דהגוי מודד ומונה בשלו ולא בשל ישראל הוא דשרי, הא אם הסחורה כבר היא של ישראל – אסור משום אמירה לגוי דהוי שבות דשבות, וכמו שכתב המגן אברהם ס"ק ל"ב, והגם שהיה מקום לומר דכיון דאיכא חשש גנבי – שרי כדמוכח משני משניות דמועד קטן, אין נראה להתיר, כיון דסתמא בידיה להושיב שומרים אצל הסחורה עד הלילה, וכמו שכתב הרב ספר התרומה סימן רכ"ו יעוש"ב. פתח הדביר אות יו"ד. משמע כי לא אפשר בשומרים – יש להתיר משום הפסד מרובה". וזה כדין שבות דשבות במקום הצורך המבואר בשו"ע שם (סעי' ה'). כיון שכל עוד שלא קיבל את הסחורה היא לא שלו יכול לפתוח את הדלת ולסמן לו להניח בכניסה
העולה
אם זה מגיע מחוץ לתחום אם ספק – לבעל הבית ובני ביתו מותר לטלטלו אבל אסור לאכולו, לאורחים הקבועים אסור כנ"ל, לאורחים שלא קבועים יש להקל (כיון שהזמין מראש וקצץ) לאכול וכ"ש אם לוקחים לביתם.
אמנם אם יש סניף או מחסן של אותו רשת באותו עיר מותר לאכול , ומה שהגוי הביאו ברכב וכדו' לא אכפת לן דאינו מוכרח לכן – ובמקום אחר הארכנו בזה.
הגיע דרך רשות הרבים של שישים ריבוא – יאמר לו להניח את זה בצד ולא יטלטלם, ובשעת הדחק שאין לו אוכל יכול לאכול מהפת וכדו' אבל לא מגדנות במקום שיכול להגיע לסניף, ולקחת משם.