שאלה
האם מותר בשבת לקחת חתיכת חומר ולהניח במעין "קש" ונושפים ויוצא מזה כעין "בלון"?
תשובה
אם עומד בניפחו זמן מסוים – א"כ מוכח שעיקר השימוש בו זה התעסקות כאשר הוא מנופח – ואסור לנפחו בשבת.
אבל אם עומד בניפחו זמן מועט מאוד, נראה להקל לנפחו בשבת כי הניפוח הוא חלק משימוש בחומר, וחלק מהמשחק.
מקורות
איתא בגמ' שבת דף מח ע"א "רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא. איתיביה רב חנן בר חסדא לרב חסדא: מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין, ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת! – לא קשיא, הא – בחדתי, הא – בעתיקי. תניא נמי הכי: אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. נשרו – מחזירין אותן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב". ופרש"י "לאהדורי אודרא לבי סדיא – להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכן", כלומר מה שהיה בהם ונפל וכתב עוד בד"ה "בחדתי – שלא היו מעולם לתוכו – אסור, דהשתא עביד ליה מנא".
אמנם הרמב"ם בהל' שבת פ"י הלכה י' כתב "הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות חייב… והפותח בית הצואר בשבת חייב". וראה בנו"כ שהרמב"ם למד שהאיסור הוא משום קורע ולא משום מכה בפטיש.
והטעם למה רש"י לא פירש משום קורע ביאר הב"י דס"ל שקורע שלא על מנת לתפור אינו חייב.
כתב השו"ע סי' שי"ז סעי' ג' "מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא; אבל אין פותחין אותו מחדש, דמתקן מנא הוא ". כלומר שהטעם בפותח בית הצוואר הוא משום מתקן מנא וא"כ בהכרחל שגם במוכין זה הטעם דאחרת למה הגמ' מדמה זה לזה [וראה לקמן בדעת הרמב"ם].
וכן ביאר המשנה ברורה בס"ק כב "דמתקן מנא הוא – וחייב משום מכה בפטיש דהוא גמר מלאכה". וראה עוד בבה"ל סוף ד"ה ולא מה שביאר בשיטת רש"י.
ולכאורה לפי מה שכתב השו"ע בסי' ש"מ סעי' י"ד שקורע שלא על מנת לתפור ומתקן בכך חייב א"כ למה לא כתב שחייב משום קורע, ואפש"ל דהוי קורע בתפירה שהיא לזמן ובמק"א הארכתי בזה.
מוכין
כתב הרמב"ם הלכות שבת פרק כב הלכה כג "והתופר מאבות מלאכות לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין גזרה שמא יתפור, אבל מוכין שנשרו מן הכר או מן הכסת מחזירין אותן בשבת".
כתב הטור בסי' ש"מ "מוכין שנפלו מן הכסת בשבת מותר להחזירן אבל אסור ליתנן בתחלה אפילו בי"ט".
וכתב עוד השו"ע (סי' ש"מ סעי' ח') "מוכין שנפלו מן הכסת, מותר להחזירם אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת", ופירש בב"י "וטעמא דאסור ליתנן לכתחלה פירש רש"י (ד"ה בחדתי) משום דהשתא קא עביד ליה מנא", וא"כ האסור שכתב בשו"ע לאו דווקא אלא חייב וכמו שכתב בסי' שי"ז.
וכן כתב המשנ"ב ס"ק ל"ג "דהשתא עביד ליה מנא ויש בזה חיובא דאורייתא", ובשער הציון ס"ק סח "רש"י, ולהרמב"ם הוא רק משום גזרה שמא יתפור, וסתמתי כרש"י משום דהר"ן והריטב"א והאור זרוע והמאירי כולם סתמו כרש"י, ומברייתא דנקטה לדין זה עם דין דפותח בית הצואר בחדא מחתא משמע נמי כרש"י דהתם חיוב חטאת איכא, כדאיתא שם בהדיא".
וראה בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סי' כ"ה ד"ה "והנה נודע"), שדן בנסיעה בעגלה שמונעת ע"י פידאלים, ושם כתב לגבי ניפוח הגלגל, וז"ל: "והנה נודע שיש בגאר"י זה הנזכר בשאלה סביבות הגלגל עור אחד עשוי לאסתי"ג, והוא מקיף חודו של הגלגל, וזה העור מכניסין בו רוח על ידי כלי אחד המוכן לכך, כדי שיהיה בו נפח, שזה העור הוא הנוגע בפני הקרקע בהליכת הגלגלים, וצריך ליזהר שלא יעשה הכנסת הרוח בזה העור בשבת או יו"ט, משום דהוי מתקן מנא, אלא יזהר לעשות דבר זה מע"ש או ערב יו"ט שיהיה נפוח ועומד מבע"י", עכ"ל, כלומר שגם במילוי אוויר יש איסור של מתקן כלי ופשוט.
וע"כ כתב מרן הרב במאמר מרדכי ח"ד פרק פ"ב סעי' כ' "מותר לנפח בלון בשבת, משום שאין עושים בכך כלי, שהרי אין קיום לאוויר שבבלון. אבל לקשור את הבלון כדי שהאוויר לא יצא – אסור, משני טעמים: א. משום איסור "קושר". ב. מכיון שע"י קשירת הבלון הוא עושה כלי". כלומר שאם זה לא מחזיק מעמד בכלל ורק בשעה שמחזיקו אין אומרים עליו תיקון כלי אל"כ יכול להחזיק בפני עצמו, אמנם ברור שלא צריך שיחזיק כך לעולם דהרי בבלון האוויר מתמעט בו בכל שעה.
ושיעור הזמן שיחזיק מעמד כדי שיהיה אסור.
והנה מצאתי בבן איש חי שנה שניה פרשת כי תשא סעי' י' שכתב "ובסה"ק מקבציאל כתבתי דיש ליזהר שלא יניח בגדים בתוך הכיס כדי שיהיה כמו כר לישן עליו", והנה נראה שאת הבגדים האלו לא יבטל שם ובכל זאת אסר הבא"ח, ונראה שאין הדבר תלוי בזמן אלא אם יכול להתקיים כך, וא"כ כאן יש שיעור זמן שיכול להתקיים אבל כל הזמן פוחת והולך מעצמו.
והנה כתב בשו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מז "ובענין לנפוח בלונים כשנראית לאחר הנפוח בצורת איזה חיה וסותמו בדבר העשוי לכך והוא גם מתקיים איזה ימים, וגם דבר שאין מתקיים אסור מדרבנן, לכן אין שייך להתיר מטעם זה, אך יש לעיין דאולי לא נעשה בזה כלום דהרי צורת כלב איכא כבר שם אף בלא הנפוח, וגם התינוק יודע מזה ובזה נגמר כל מעשה של הבאלונס שהוא לשחק בו התינוק דכשירצה יפיחו בו ויכיר התינוק שהוא צורת כלב וכשירצה יפתח להוציא האויר, ונמצא שהנפיחה להבאלון ואח"כ הוצאת האויר ממנו הוא התשמיש של הבאלון ולא שהוא עשיית איזה דבר וכן אף החזקת האויר שם לאיזה זמן הוא התשמיש דהוא להחזיקו נפוח שיהיה ניכר להתינוק כלב כשעדיין רוצה בזה, שלכן מסתבר שליכא בזה חשיבות עשיה אלא חשיבות תשמיש, ורק בצעצועים כאלה אשר התינוק רוצה בנפוח דוקא שא"כ אין זה ענין תשמיש של הבאלון, או צעצוע אחרת כעין זה שהרי הצורך של הבאלון וכדומה רק באופן אחד שיהיה נפוח בדמות הכלב שיותר היה ניחא להו להשיג באלון נפוח מאחר דאין צורכו אלא לנפוח נמצא שכשלא השיג לקנות באלון נפוח לקח באלון שחסר בו מעשה הנפיחה והוא בעצמו יגמור מעשה הנפיחה לעשות שיהיה ניכר להתינוק ולהשאירו כן יש לאסור. ואף שנמצא שיהיה חלוקים לדינא בשביל צורך הקונה מכיון שהוא איסור דרבנן שייך לחלק ובפרט באיסורי שבת שהמחשבה הוא ענין גדול, ובאם כל צורך תינוקות הוא לתשמיש מותר", כלומר שבבלון שכן תשמישו לנפח ולהוציא את האוויר כגון כדור ים של ילדים וכדו' מותר, אבל בבלון רגיל יהיה אסור, ואף שהוא לזמן אסור עכ"פ מדרבנן.
והנה נראה לדמות מה שכתב לגבי כדור ים וכדו' האגרות משה למה שמצינו במלאכת בונה בחשמל שנחלקו החזו"א והגרש"ז שלחזו"א יש איסור ולגרש"ז אין, שכתב החזו"א במכתב שנמצא בהשמטות: "היתר של עראי אינו במלאכה, כמו שהתופר ע"מ לקרוע את חוטי התפירה ולחזור ולתפור ולחזור ולקרוע לא מיקרי שימוש אלא עושה מלאכה. ולכן קנה של סיידים ומיטה של טרסיים – אסור לתקוע, דכיון דתקיעה צורתה מלאכה לא מהני מה שאינה לזמן מרובה".
במכתבו להחזו"א העיר הגרש"ז אויערבך זצ"ל מאורי אש השלם עמ' תקכב וז"ל "תיקון מנא הוא דוקא כשהתיקון הוא בר קיימא ולא כשרגילים תיכף לחזור ולסתור אחר השימוש, וכידוע דבכה"ג שרגילים לסתור בשבת עצמה מותר גם לכתחילה." עכ"ל. והשיבו החזו"א וז"ל "טענת עשוי לסגור ולנעול, אינה אלא בדלת וכיסוי, שהפתיחה והנעילה יחד מטביעים את צורת הכלי, אבל כאן החיבור הוא הכלי המשמש, וההפסקה היא ביטול התשמיש ושבירת הכלי, ואם אדם יתפור בגד ע"מ לנתק את התפירות תיכף ולחזור ולתפור ולנתק, לא יתבטל בשביל זה שם מלאכה, וכאן ג"כ ההפסקה משמשת לחסוך תשלומי החשמל וכיו"ב, ואינו ענין לפתיחת דלת וכיסוי", וא"כ לענין כדור ים לגרש"ז יהיה מותר ולחזו"א אסור, כשבלון מלא זה השימוש שבו ולא ההתעסקות שבו, אמנם בבלון שכך עומד כל הזמן נראה שהגרש"ז יודה.
וראה בשו"ת בצל החכמה חלק ד סימן צב שכתב לגבי ניפוח כר מגומי "נלענ"ד בס"ד להתיר בנד"ד על פי המבואר בב"י (סוסי' שי"ז) שכ' וז"ל, כ' בתשו' אשכנזית ששאלת אם מותר להכניס אבנט במכנסים בשבת, פשיטא דמותר ואמאי לא והא אר"ח שרי לאהדורי אודרא לבי סדיא בפ' במה טומנין, ואף על גב דאמר התם ה"מ בעתיקי אבל בחדתי לא, היינו משום דעביד כלי אבל הכא דלא מבטל ליה ועשוי להכניס ולהוציא תדיר פשיטא דשרי אפי' בחדתי ע"כ. – הנה אם נאמר דמש"כ, דעשוי להכניס ולהוציא "תדיר", ר"ל דכל פעם שפושט להמכנסים הוא מוציא את האבנט וכשחוזר ולובשם הוא חוזר ומכניס האבנט לתוכם, ומשו"ה פשיטא לי' דשרי, א"כ בנד"ד שלא בכל פעם שהוא קם מע"ג הכר ומפסיק מלהשתמש בו מוציא ממנו את האויר רק אחר שימוש בו של יום או יומים שפיר י"ל דאסור לנפחו בשבת דנחשב עביד כלי.
אבל לקושטא דמילתא נלע"ד כי רבינו המהרי"ל בתשו' אשכנזית דקדק לכתוב, ועשוי להכניס ולהוציא "תדיר", לפי שבאמת גם בכר וכסת דרכו להכניס ולהוציא המוכין שבתוכן כמבואר במתני' (מקואות פ"י מ"ב), הכר והכסת של עור הרי אלו צריכין שיבואו בהם המים. ופי' הר"ש שם, שדרך כר וכסת של עור להכניס ולהוציא מה שבתוכן. וכ"כ בפי' הרא"ש והרע"ב שם. אלא לפי שמ"מ אין דרכו להוציא מה שבתוכם רק אחר זמן מרובה כשיתלכלכו או יקרעו עיי' תיו"ט שם (ד"ה והתפלה) לכן בהכנסת המוכין לתוכם נחשב עביד כלי משא"כ אבנט דרכו להכניס ולהוציא מן המכנסים ולתוכם תדיר, היינו שאינו משאירו בתוכם לזמן מרובה וכמש"כ בתשו' הנ"ל, אבל הכא "דלא מבטל לי'" לכן שרי. ועיי' ערוך השלחן (סי' שי"ז סעי' י"ד) שכ', אבל אבנט שרי להכניס במכנסיים במקום שדרך לעשות כן משום דלא מבטל לי' התם ויוציאו בחזרה ואין כאן תיקון כלי ע"כ. הרי השמיט תיבת "תדיר" משום דעיקר התירא משום דלא מבטל לי' התם וכמש"כ. ובודאי גם במשאיר האבנט במכנסים ליום או יומיים מותר להכניסו בשבת כיון שאינו מבטלו שם.
לכן גם בנפיחת כר דנד"ד אף שאינו מוציא האויר ממנו כל פעם בגמר תשמישו מותר לנפחו בשבת כיון שאינו מבטל האויר שם לזמן מרובה", והנה אם משאירו לזמן מרובה אף על פי שנחסר אסור, והנה נראה לחלק בין אבנט לכר שבכר כך הוא צורת שימשו ובלי המילוי אין כר משא"כ אבנט במכנסיים המכנסיים ניתנים לשימוש גם בלי האבנט וא"כ הנידון אם מבטל אותו או לא, וא"כ אף אם הוא לא לזמן מרובה אסור, וכמו שמשמע מבא"ח לעיל וה"ה בביאור דברי הרא"ש הנ"ל.
מילוי שוב
ולענין לקחת מכר אחד ולהשים בכר אחר כתב השפת אמת בשבת שם "אבל בעתיקי כבר תורת כלי עליהן ע"י הכר ולפ"ז בעתיקי אף להניחן בכר אחר מותר אבל רש"י לשיטתי' מדייק וכתב להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכן ע"ש משמע דלכר אחר אסור", ואפשר שמהתורה. וכן דייק בלבושי מרדכי ח"ד סי' רי"ט, שכתב שאפשר שאסור שכל מה שהתירו בעתיקי זה בנפלו והנה מדבריו משמע דאין איסור זה ברור. ונראה שלא ראו את הריטב"א שאסר להדיא.
וז"ל הריטב"א שבת מ"ח "הא בחדתי לאו חדתי ממש, אלא שלא עמדו בתוך כר זה, אבל עמדו בתוך כר אחר, יש בחזירתן משום עושה כלי, דאי חדתי ממש מאי איריא לתת לתוך הכר דאסור, אפילו בטלטול נמי אסירי אלא לאו כדאמרן" עכ"ל, והביאו הכה"ח בס"ק ע'.
וכתב בשו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן קסז "ומלשון רש"י והר"ן שכתבו בעתיקי להחזירו לכר זה שנפלו ממנו (מותר) נמי משמע כן כהריטב"א, דאם עמדו בתוך כר אחר יש בחזירתן משום עושה כלי. והשתא איתברר לן גם שאלה דידן, דמה לי אם עושה הכר על ידי מוכין או ע"י רוח, בשניהם עביד לי' מנא ויש בזה איסור דאורייתא, ואינו מותר רק בעתיקי, כלומר להחזיר המוכין לכר זה שנפלו ממנו, אבל מוכין מכר אחר כיון שלא היו שם הוי כתחילה, וכן האויר שמנפח להכר כיון שלא הי' שם נמי הוי כבתחילה ואסור משום עושה כלי ואסור מן התורה".
וכתב מרן הרב בסעי' כ"א "אסור ללפף בלון בגומיה בשבת כדי שהאוויר לא יצא ממנו, מטעם עשיית כלי. ולעניין זה אין הבדל בין בלון חדש למשומש, מכיון שבכל ניפוח של הבלון הרי הוא ככלי חדש, מפני שהאוויר שנכנס לבלון הוא אוויר חדש", כלומר שגם אם היה בבלון אוויר מכבר כיון שעכשיו מכניס לו אוויר אחר אסור משום שזה תיקון חדש.
וראה לשש"כ פט"ז סעי' ז' שכתב להתיר היכא שכבר ניפחו אבל אם עכשיו רוצה לנפחו בפעם הראשונה אסור וצ"ע למה חילק דמבואר בהערה דס"ל שאין איסור במילוי אוויר משום מתקן מנא.
והנה נראה במשחק זה שאינו מתקיים לזמן מרובה כלל אלא לזמן מועט הנה לא מביעי לגרש"ז ואג"מ שיהיה מותר כי זה צורת השימוש שלו, ובפרט שלא מחזיק כן לזמן מרובה בכלל, ואפשר שגם החזו"א יודה דדמי לדלת שהשימוש שבה זה הסגירה ופתיחה כן ההתעסקות בחומר ממצב צבירה כזה לכזה זה השימוש שבו [וזה אם לא מחזיק בניפחו זמן מרובה שמוכיח שבשביל זה נוצר], אמנם אם אכן זה נשאר מנופח לזמן מרובה, וכמו שנראה בתמונה א"כ עיקר ההתעסקות בו היא לאחר הניפוח ויש להחמיר שלא לנפחו בשבת, דמתקן מנא.
העולה
אם עומד בניפחו זמן מסוים – א"כ מוכח שעיקר השימוש בו זה התעסקות כאשר הוא מנופח – ואסור לנפחו בשבת.
אבל אם עומד בניפחו זמן מועט מאוד, נראה להקל לנפחו בשבת כי הניפוח הוא חלק משימוש בחומר, וחלק מהמשחק.