שאלה
אשה אשכנזית שנוהגת לברך לשב בסוכה יכולה להוציא את בעלה אם הוא בספק?
תשובה
האשה יכולה להוציא את בעלה במקום שיש לו ספק אם בירך.
מקורות
איתא בגמ' ברכות דף כ עמוד ב "אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון, דאורייתא או דרבנן? למאי נפקא מינה – לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת (בשלמא) דאורייתא – אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, ואי אמרת דרבנן – הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר – אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. מאי? – תא שמע, באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה; אבל אמרו חכמים: תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אי אמרת בשלמא דאורייתא – אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן – אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? – ולטעמיך, קטן בר חיובא הוא? – אלא, הכא במאי עסקינן – כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן".
כתב הרמב"ם הלכות ברכות פרק ה הלכה א "נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינם חייבין מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן".
וכתב עוד בהט"ו וטז " ואשה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן, אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן בזמן שאכלו ולא שבעו שהן חייבים לברך מדברי סופרים ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה מידי חובתן, אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה, בין אשה בין קטן או עבד אין מוציאין אותן שכל החייב בדבר מן התורה אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו".
כתב הטור סי' קפ"ו "נשים חייבות בברה"מ ופירש הראב"ד שחייבות מן התורה ולדבריו מוציאות אחרים והא דאמרינן אשה מברכת לבעלה אפילו אם אכל שיעור דאורייתא אבל התוספות כתבו הך בעיא דנשים מברכות דאורייתא או דרבנן לא נפשטה הלכך אינן מוציאות אחרים וההיא דאשה מברכת לבעלה מיירי שאכל שיעור דרבנן וכ"כ הר"מ שהוא ספק אם חייבות מן התורה. ודינן להצטרף לזימון לקמן יתבאר בעז"ה".
וכתב הב"י "וכתב הרשב"א (כ: ד"ה ולענין) ולענין פסק הלכה לא קיימא לן כרבינא אלא כרבא דאמר ליה דאורייתא חדא דרבא רביה דרבינא הוא ועוד דאמרינן לעיל וחייבים בברכת המזון פשיטא וכו' וכן דעת הראב"ד (בהשגה על המאור י"ב. אות א). אבל ה"ר יונה (יא: ד"ה גמ') כתב דאינן חייבות אלא מדרבנן והרא"ש (סי' יג) כתב ולא איפשיטא הבעיא הילכך נשים אינן מוציאות את אחרים ידי חובתן ואם תאמר מאי שנא מהא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו (מח.) להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפילו הכי מוציא אחרים שאכלו כדי שבען וחייבים מן התורה ואם כן באשה נמי אף על פי שאינה חייבת מן התורה תוציא אחרים שחייבים מן התורה וי"ל דאיש אף על פי שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה לזה (שבועות לט.) אלא שמדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אף על פי שאינו חייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילם מן העון ולפטור אותם מן המצות אבל אשה אינה בכלל הערבות לפיכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן עכ"ל וכן כתב הרמב"ם בפ"ה (ה"א) שהוא ספק אם חייבות מן התורה".
וכתב להלכה בשו"ע סעי 'א' "נשים חייבות בברכת המזון, וספק הוא אם הן חייבות מדאורייתא ומוציאות את האנשים, או אם אינן חייבות אלא מדרבנן ואינן מוציאות אלא למי שאין חיובו אלא מדרבנן".
וביאר המשנ"ב בס"ק ג' "אלא למי שאין וכו' – כגון שלא אכל כדי שביעה שאין חיובו אלא מדרבנן ומסיים הטור דמפני שהוא ספק נקטינן דאין מוציאות את האחרים שאכלו כדי שביעה".
וכתב הכה"ח בס"ק ו' "ואינם מוציאות וכו'. כגון שלא אכלו אלא כזית, אבל אם אכלה האשה כדי שביעה שאז היא חייבת מדרבנן תוכל היא להוציא את האנשים שחייבים גם כן מדרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. לבוש. וה"ר זלמן אות ג' כתב דאפילו לא אכלה כדי שביעה יכולה להוציא את האיש שלא אכל כדי שביעה יעו"ש".
והנה יש לחלק שבברכת המזון היא חייבת עכ"פ מדרבנן ולכן היא מותציאה אותו כשחיובו מדרבנן משא"כ הכא שאינה חייבת ומכניסה עצמה לידי מצוה שלא תוכל להוציא אותוודמי למה שכתב השו"ע בסעי' לגבי קטן וכדלהלן:
קטן
וכתב השו"ע שם סעי' ב' "קטן חייב מדרבנן, כדי לחנכו; וההיא דבן מברך לאביו, כשלא אכל האב כדי שביעה, שאינו חייב אלא מדרבנן".
וכתב המשנ"ב ס"ק ז' "שאינו חייב וכו' – ואם גם הבן לא אכל כדי שביעה דהוי אצלו תרי דרבנן אם מוציא לאביו יש דעות בין הפוסקים ויש להחמיר". שער הציון סימן קפו ס"ק ד
וביאר בשער הציון ס"ק ד' "שכן הוא דעת התוספות מגילה י"ט ואור זרוע בשם ר"י שירליאון ור"ן במגילה שם שכתב שכן עיקר, ובפרט דעת הרמב"ן דסבירא לה דקטן גרע משאר חיובי דרבנן, דאין עליו חיוב כלל, רק האב מחוייב לחנכו".
וכתב הכה"ח בס"ק ח' "והקטן אכל כדי שביעה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. לבוש. וכן כתב מאמר מרדכי אות ד', וכתב שכן הוא דעת מרן ז"ל יעו"ש. מיהו העולת תמיד אות ד' כתב דאפילו לא אכל הקטן אלא כזית מוציא גדול שאכל שיעור דרבנן יעו"ש. וכן כתב מגן אברהם ס"ק ג', רבינו זלמן אות ג', חיי אדם כלל ה' אות כ"ג. ועיין ערך השלחן אות ד' שכתב דהרא"ם בהלכות מגילה כתב דאפילו לא אכל הקטן כדי שביעה מוציא גדול אף על גב דהוי תרי דרבנן לחד דרבנן, אבל מדברי התוספות דמגילה י"ט ע"ב נראה דקטן שאכל כזית אינו מוציא אביו כלל יעו"ש. ועל כן כיון דאיכא פלוגתא בזה אין להוציא קטן לגדול אלא אם כן דוקא אכל הקטן כדי שביעה והגדול שיעור דרבנן, ובדיעבד אם כבר כיון קטן שלא אכל כדי שביעה להוציא גדול שלא אכל כדי שביעה יש לומר דיצא כיון דיש מתירין". וראה עוד בשער הציון סי' רע"T ס" ב
והנה נראה שלא מבעי לתוס' שלא תוכל להוציא אחרים ידי חובה אלא גם לדעת ערך השולחן לא תוכל להוציא כיון שאין לה חיוב כלל, וא"כ אף בדיעבד אפשר שלא.
מגילה
אמנם בהל' מגילה משמע שיכול להוציא
שכתב הטור בסי' תרפ"ט "ונשים נמי חייבות בקריאתה ופירש"י שמוציאות לאנשים ידי חובתן ובה"ג כ' אף על גב שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאנשים וב"ה ז"ל כ' מסתברא כי היכי דנשים מזמנות לעצמן".
וביאר הב"י "ומ"ש ופירש רש"י שמוציאות לאנשים ידי חובתן. בריש ערכין (ג. ד"ה לאתויי) כתב כן אהא דקאמרינן התם (ב:) הכל כשרים לקרות את המגילה תנא לאתויי מאי לאתויי נשים וטעמו משום דעיקר הנס היה על ידי אשה וכתב הרב המגיד (פ"א ה"ב) שכן נראה שהוא דעת הרמב"ם:
ומ"ש רבינו בשם בעל הלכות גדולות (הל' מגילה מ ע"ג). כתבוהו התוספות בריש ערכין (ג. ד"ה לאתויי) ובריש מגילה (ד. ד"ה נשים) והרא"ש כתב בריש מגילה (סי' ד) דברי רש"י ודברי הלכות גדולות ולא הכריע ומכל מקום דבריו נוטים כדעת בעל הלכות גדולות אבל הר"ן (מגילה ב: ד"ה נשים) כתב על דברי בעל הלכות גדולות ואין זה מחוור אלא שראוי לחוש להחמיר והמרדכי (סי' תשעט) כתב שראבי"ה (סי' תקסט) פסק כבעל הלכות גדולות וראיה מתוספתא דמגילה (פ"ב ה"ד) נשים ועבדים וקטנים פטורים מלקרות המגילה ובעל הלכות גדולות גריס הכי אמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במשמע מגילה והכי איתא בירושלמי בפרק ב' (ה"ה) אמר בר קפרא צריך לקרותה בפני אנשים נשים וקטנים שאף הן היו באותו הנס בספק וכו' ועתה לא תקשה לרבי יהושע בן לוי מהתוספתא דהא נשים חייבות בשמיעה ולא בקריאה וההיא דערכין יש לומר לפי פירוש הלכות גדולות דהא דקאמר נשים כשרות במקרא מגילה פירוש להוציא נשים כמותן ונראה לראבי"ה דנשים מברכות על מישמע מגילה ואפילו אי קרו לעצמן מספקא לראבי"ה אי קטן מצי לאפוקי נשים דשמא אף על גב דתרווייהו פטורים מקריאה וחייבים בשמיעה דילמא אין חייבות בשוה כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנג.) גבי חרש שוטה וקטן הי מינייהו עדיף ע"כ".
וכתב עוד הטור "חש"ו אפי' הגיע לחינוך אינן מוציאין אחרים ידי חובתם ור"י מכשיר בקטן כיון שהגיע לחינוך וב"ה ז"ל פסק כוותיה".
וביאר הב"י "חרש שוטה וקטן אפילו הגיע לחינוך אינם מוציאין אחרים ידי חובתן ורבי יהודה מכשיר בקטן. משנה בפרק שני דמגילה (יט:) הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודה מכשיר בקטן וכתבו התוספות (שם ד"ה ורבי יהודה) דעל כרחך בקטן שהגיע לחינוך מיירי דאי בשלא הגיע לחינוך מאי טעמא דרבי יהודה וא"ת אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דכיון דמקרא מגילה דרבנן ליתי דרבנן ומפיק דרבנן כדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כ:) גבי בן מברך לאביו אף על פי שהוא קטן ויוצא בברכתו ומוקי לה התם בדאכל שיעורא דרבנן ואתי הקטן שחיובו דרבנן ומפיק ליה והכא נמי נימא הכי כבר תירצו דלא דמי דקריאת מגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן וקטן אינו מחוייב אלא מדרבנן בשאר מצות ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן".
וכתב השו"ע בסעי' ב' "אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא; וי"א שהנשים אינם מוציאות את האנשים. הגה: וי"א אם האשה קוראה לעצמה מברכת: לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה",
וכתב המשנ"ב ס"ק ו' "או קטן – אף על גב דקטן נמי חייב עכ"פ מדרבנן כדלעיל בס"א אפ"ה אינו יכול להוציא את הגדול דלגבי קטן הוי תרי דרבנן (ר"ל דעצם קריאת המגילה הוי רק מד"ס וחיובו של קטן הוי ג"כ רק מדרבנן בכל המצות) משא"כ גדול הוי חד דרבנן ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. והנה לעיל בסימן תרע"ה ס"ג הביא המחבר דיש מי שמכשיר בקטן שהגיע לחינוך שיכול להוציא אחרים בהדלקתו וה"ה לענין קריאת המגילה ועיין בעקרי דינים שכתב בשם סמא דחיי דבמקום הדחק כשאין שם אנשים בקיאים במקרא מגילה יכול להוציאם קטן שהגיע לחינוך". וכתב בשער הציון ס"ק י"א " ולא דמי למה שכתב בסוף סימן קפ"ו, דהתם יכול הקטן לאכול כדי שבעו להביא עצמו לידי חיוב דרבנן והוי נמי חד דרבנן [מגן אברהם] ".
וכתב הכה"ח בס"ק י"ב "משמע אבל לדיעה ראשונה שסתם השלחן ערוך נשים מוציאות את האנשים. והוא דעת רש"י, וכתב המגיד משנה שכן נראה דעת הרמב"ם. ודעת יש אומרים שהביא השלחן ערוך הוא דעת בה"ג שכתב אף על גב שהנשים חייבות במקרא מגילה אינם מוציאות לאנשים כמו שכתב הטור ובית יוסף יעו"ש. ובס"ק י"ד כתב על הדברים שאי נשים מוציאות אנשים "וכן פסק הלבוש. וכן הסכים אליה רבה אות ב'. וכן הסכים הפרי חדש. וכן כתב אשל אברהם אות ד' דהלכה כיש אומרים כיון דלדיעה ראשונה אין מפורש בהדיא דמוציאות יעו"ש. וכן כתב בתשובת בית דוד סימן ת"ט דכל היכא שלא פירש השלחן ערוך בהדיא בדיעה ראשונה וכתב יש אומרים דדעתו לפסוק כיש אומרים יעו"ש. וכן פסק דרך החיים אות ג'. ואם כן כיון דאיכא פלוגתא בזה אם שמע מן האשה צריך לחזור ולקרות כדי לצאת אליבא דכולי עלמא, אבל לא יברך משום דקיימא לן ספק ברכות להקל. וכן פסק בן איש חי פרשת תצוה אות ב'".
וא"כ נראה דלא מיבעי למג"א שיכולה להוציא כיון שהכניסה עצמה לחיוב בדרבנן, ובפרט דהוי כאן כשעת הדחק.
העולה למעשה
האשה יכולה להוציא את בעלה היכא שמסתפק אם בירך.