שאלה
הכנה מחול המועד ליום חול.
האם הטבחית של בית הספר יכולה לאפות מחר (ערב שמחת תורה) כמות גדולה של עוגיות, חלק לצורך החג והעודפים לבית הספר ליום שאחרי שמחת תורה?
תשובה
לצורך סעודת מצוה שתהיה לאחר החג מותר להכין דבר שהוא מעשה הדיוט, ותכין מעט לצורך המועד.
וכן בשעת הדחק ניתן להקל לה להכין ובלבד שתשתמש בחלק עכשיו, וכ"ש אם המכשירים גדולים ולהפעילם צריכה כמויות גדולות.
מקורות
כתב הב"י בסי' תקל"ג "מותר לטחון קמח לצורך המועד וכו'. בפרק מי שהפך (מו"ק יב:) תנו רבנן טוחנין במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם טחן והותיר הרי זה מותר קוצצין עצים במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם קצץ והותיר הרי זה מותר מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם הטיל והותיר מותר ובלבד שלא יערים ורמינהו מטילין שכר במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואף על פי שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש תנאי היא דתניא אין מערימין בכך רבי יוסי ב"ר יהודה אומר מערימין ופירש רש"י ובלבד שלא יערים שלא יעשה הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוין כדי שישתייר לאחר המועד: וכתבו הרא"ש (סי' יז) והמרדכי (סי' תתנד) הא דשרי הכא לצורך היינו אפילו כוון מלאכתו במועד דבצורך אוכל לא אסרו כוון מלאכתו והרי"ף והרא"ש לא הזכירו דין הערמה כלל משמע דסבירא להו כתנא קמא שלא התיר להערים: והרמב"ם בפרק ז' מהלכות יום טוב (ה"ח) פסק שאע"פ שיש לו שכר ישן מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה וכן כל כיוצא בזה. וכתב הרב המגיד בהשגות אמר אברהם הא דלא כהלכתא דרבי יוסי הוא דאמר הכי ופליגי רבנן עליה אבל בודאי אם החדש טוב לו מישן שלא בדרך הערמה מותר ע"כ ורבינו פוסק להקל בשל דבריהם אבל בהלכות הרי"צ גיאת (ח"ב עמ' יט) פוסק כתנא קמא שאסר להערים עכ"ל וכיון דלא אשכחן מאן דשרי אלא הרמב"ם הוה ליה יחידאה ולא נקטינן כוותיה בהא".
כתב השו"ע סי' תקל"ג סעי' א' "מותר לטחון קמח לצורך המועד, אפילו כיון מלאכתו במועד, ולקוץ עצים מהמחובר ולהטיל שכר, בין של תמרים בין של שעורים, לצורך המועד; ושלא לצורך המועד, אסור. ומיהו א"צ לצמצם, אלא עושה בהרוחה, ואם יותיר יותיר; אבל לא יערים לטחון או לעשות (שכר) יותר, בכוונה, או אם יש לו קמח (או שכר ישן) לא יערים (לעשות אחר) ויאמר: מזה אני רוצה; אבל אם יש לו לחם, מותר לטחון (לפת) דפת חמה עדיף; (והוא הדין בשכר, אם החדש עדיף, בלא הערמה שרי".
וכתב המשנ"ב בס"ק א' "וה"ה דגם שארי מלאכות יכול לעשות בכגון זה דהיינו קוצר ובורר וכו' וכמבואר שם בסעיף הנ"ל"".
כמבואר בשו"ע סימן תקלז סעי' ט"ו "אסור לקצור השדה בחוה"מ אם אינו נפסד אם יעמוד עד לאחר המועד; ואם אין לו מה יאכל, אפי' מוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק, אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר כדרכו, ובלבד שלא ידוש בפרות; וה"מ שא"צ אלא לו לבדו, אבל אם הוא צריך לדוש לצורך רבים, דש אפילו בפרות".
הערים
וכתב המג"א בס"ק ב' "לא יערים. נ"ל דאם הערים מותר לאכלו עסי' תק"ג ס"ג", וביאר הפמ"ג בא"T "עיין מג"א. דיעבד שרי דלהר"מ לכתחלה מותר, לדידן על כל פנים דיעבד שרי, עיין אות ג', ועיין סימן תק"ג אות ג', ואי"ה שם יבואר".
וביאר הלבושי שרד "עיין סימן תק"ג. עיין שם במג"א ס"ק ג' דכל כהאי גוונא לא מיקרי כל כך הערמה כיון שאוכל ממנה עכשיו, ושרי בדיעבד אפילו ביום טוב כל שכן בחול המועד דלהרמב"ם [יום טוב ז, ח] מותר לכתחלה להערים".
וכתב המשנ"ב בס"ק ו' "יותר בכוונה – ואם הערים מותר בדיעבד כיון שאוכל עכ"פ קצת מן הקמח או מן השכר וכמו שפסק המחבר לעיל בסימן תק"ג ס"א בכה"ג ומיהו להמפרשים שפירשו שם דדוקא בהזיד אבל בהערים אסור אף בדיעבד אפשר דה"ה הכא אסור". וכתב שער הציון ס"ק ז' "ואף שיש לומר דחול המועד קולא ולכולי עלמא שרי, לכאורה אין נראה לחלק, שהרי מדברי רש"י בסוגין דמועד קטן בדיבור המתחיל ואם הותיר, שכתב ואם הותיר מותר לאחר המועד, משמע דבלבד שלא יערים דקאמרה הברייתא הוא גם כן לענין אחר המועד דאם הערים אסור, אם לא דנצרף דעת הרמב"ם דעיקר הערמה שרי, אמנם גם הרמב"ם לא קאמר אלא אההיא דשכר חודש שאומר בזה אני רוצה ומשום דלא מוכח מלתא, מה שאין כן הכא דמוכח שפיר, וכמו שכתב בעל מגדול עז ועוד איזה אחרונים, ובפירוש כתב הרמב"ם שאינו טוחן אלא בכדי צרכו, ובפרט דטחינה גרע יותר מההיא דסימן תק"ג, דהתם על כל פנים מבשל בבת אחת, ולא כן הכא בשופך לתוך כיס של טחינה כמה פעמים, ובשביל צרכו הלא די בשפיכה ראשונה לבד, אם כן הוא טוחן בהדיא שלא לצורך המועד. ואפשר דבעניננו מיירי שפיר שלא שפך רק פעם אחד אלא שהוא יותר מכדי צרכו, וצריך עיון בכל זה".
ואולם כתב הכה"ח בס"ק ט' "ואם הערים מותר לאכלו, דכל כהאי גוונא לא מיקרי כל כך הערמה כיון שאוכל ממנה עכשיו, ושרי בדיעבד אפילו ביום טוב, כל שכן בחול המועד דלהרמב"ם מותר לכתחלה להערים. מגן אברהם ס"ק ב' ולבושי שרד. וכן כתב אשל אברהם אות ב' כיון דלהרמב"ם לכתחלה מותר לדידן על כל פנים בדיעבד שרי יעו"ש. ומיהו לענין יום טוב עיין לעיל סימן תק"ג אות כ"ו שהבאנו פלוגתא בזה אי שרי בהערמה באכילת כזית אך דעת כמה האחרונים להקל כיעו"ש, ואם כן כל שכן בחול המועד. ודעת הרמב"ם נכתוב לקמן אות י"א".
שעת הדחק
וכתב הכה"ח בס"ק י"ג "ואפילו אם יש לו פת נקיה מותר לאפות פת קיבר, ואף על גב דביום טוב אסור (כמ"ש לעיל סימן תק"ו סעיף ז') בחול המועד מותר, ובלבד שצריך על כל פנים גם כן קצת במועד ועושה בהרווחה ואם יותיר יותיר, ובשעת הדחק כגון שלא יוכל לאפות תיכף לאחר המועד יש לסמוך להתיר לאפות על ידי שצריך קצת להערים ולעשות בכוונה יותר כיון שהערמה זו אינו ניכר כל כך, וכל שכן כשעושה פת אחד או לעקוך אחד גדול שאין בו אלא טורח אחד דמותר לכולי עלמא. חיי אדם כלל ק"ח אות ו'. ומה שכתב ובשעת הדחק וכו' יש לסמוך וכו', זהו לפי דעת הרמב"ם ודעמיה, אלא לפי מה שכתבנו לעיל להתיר בדיעבד הוא מתיר גם כן בשעת הדחק", כלומר ששעת הדחק הוי כאן כלכתחילה.
לצורך מצוה
כתב השו"ע סי' תקמ"ה סעי' ג' "כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על יריכו תכלת (וציצית) (ב"י) לבגדו; ואם אין לו מה יאכל, כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו. הגה: או שיהיו לו הוצאותיו יותר בריוח לשמחת יום טוב; (טור) ואם כתבן כדי להניחן במועד, בכל ענין שרי (סמ"ג). ואינו אסור רק כתיבה, אבל עשייתן שרי (ב"י בשם תוספות). וכתב המג"א בס"ק י' "עשייתן שרי. נ"ל כיון דצורך מצוה היא לא גזרו כ"כ". והביאו ההמשנ"ב ס"ק י"ז, וביאר המחצ"ש "נ"ל כיון דצורך מצוה היא. וגם אינו מעשה אומן".
כתב השש"כ פס"ז סעי' מ"ד להתיר להכין בחול המועד אוכל לצורך סעודת מצוה שלאחר המועד ובלבד שיערים ויאכל מעט היום.
וכתב בשו"ת שרגה"מ ח"ב סי' מ"ט "מכיון שהוא לצורך מצוה ואם נצריכנו לקנות הכל מן המוכן יהיה הפסד ממון", וכן כתב בח"ו סי' ע"ו..,
העולה למעשה
לצורך סעודת מצוה שתהיה לאחר החג מותר להכין דבר שהוא מעשה הדיוט, ותכין מעט לצורך המועד.
וכן בשעת הדחק ניתן להקל לה להכין ובלבד שתשתמש בחלק עכשיו, וכ"ש אם המכשירים גדולים ולהפעילם צריכה כמויות גדולות.