שאלה
לכבוד הרבנים ישנו פורצלן יוקרתי שעושים ממנו צלחות שעשוי חלקו מעצמות מן החי (bone porcelain )
האם ישנו בעיה כשרותית להישתמש או שאפשר לכתחילה?
תשובה
מותר להשתמש בצלחות אלו ללא כל חשש.
מקורות
נראה פשוט דמותר ושרי לכתחילה וללא שום חשש להשתמש בצלחות כאלו העשויות מחומר הפורצלן, שהוא כסוג מסוים של חרס, אע"פ שמעורב בחלקו חומר המורכב מעצמות מן החי, בין בצונן ובין בחם, מטעם דחומר העצמות הנתונות בצלחות אינם בעין, והם כעין אבקה ויבשים ממש, אין בהם שום טעם או לחלוחית, על כן אין חשש שיפליטו טעם כל שהוא, דהוי כפנים חדשות שבאו לכאן (ראה רמ"א יו"ד סי' פ"ז סעי' י' על היתר עור קיבה מיובשת בשם שבלי הלקט), ועדיף טפי מחומר הג'לאטין (אבקת עצמות איסור שניתנים במאכל), שהתירוהו חלק מן הפוסקים כיון שהוא יבש כעץ, והוי כחול בעלמא, ואף שיש חולקים בזה מטעם דהוי דבר המעמיד ואחשביה, מ"מ בכלי עצם פשוט שיתירוהו כדכתבנו, ואם הייתה בעיה כל שהיא בזה, לא היו נמנעים הפוסקים ראשונים והאחרונים להעיר על כך, אלא שההיתר בזה ברור ופשוט.
ועוד שבד"כ מערבים חומרים כימיים שונים על מנת לדבק ולחזק את החומר, ונפסל בכך מאכילת כלב, והוי נטל"פ.
ומבואר בתוס' ע"ז (סט. ד"ה ההוא), להתיר העצמות לגמרי, ז"ל: "יש לתמוה עכשיו היאך אנו אוכלים דבש דבורים והלא רגלי הדבורים מעורבים בדבש ואף על גב דהוי פגם מ"מ השרץ עצמו דאיפגם מיתסר לכ"ע, לכ"נ לר"ת דודאי רגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים דהא העצמות טהורים דתנן במס' (טהרות /ידים פ"ד/ פ"א), עצמות החמור טהורות ורגלי הדבורים כעצמות החמור והא דאמרי' אברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ היינו לענין טומאה וכגון דאיכא בשר עלויה הא לאו הכי טהורין ולענין אכילה שפיר דמי".
חזינן דהתירו לעניין אכילה של עצמות בעין, כ"ש בדידן שמעורבים העצמות בחומר הפורצלן ובחומרים כימיים שונים שבטלו ופגמו את טעמו, וכמבואר.
וכל מה שיש לדון בעצמות הוא מצד איסור כשהם בעין ממש, אם מצטרפות להיתר לביטול שישים, או לאיסור (עיין באריכות ש"ע רמ"א ונושאי כלים יו"ד סי' צ"ט סעי' א'), והנדון שם הוא אם העצמות מוציאות טעם מסוים, ויש בהם לחלוחית וכדו', אך בנידון דידן הם יבשים כעץ, ולא שייך כלל ועיקר לכל זה, ופשוט.
עוד נראה ברור, דהנה נחלקו הראשונים בדרך ההכשר של כלי עצם היאך הכשרה לעניין איסור והיתר, והכשרה לפסח, אי סגי בהגעלה, או דחייס עלה ואין לה הכשר מחמת זה. ראה באו"ז (ח"א סי' תשע"ג) ומרדכי פסחים (סי' תקפ"ב) בשמו ובשם ה"ר יחיאל, ובהג"א סוף ע"ז, מאירי פסחים (ל:), וברמ"א (או"ח סי' תנ"א סעי' ח'). משמע דפליגי לעניין בליעת הכלים אחר שנשתמש בהם איסור, או חמץ, היאך הכשרן, אך להשתמש בהם מתחילה, משמע דשרי ללא שום פקפוק, ואף פוסק לא כתב להעיר ע"ז שיהא אסור להשתמש בהם מצד העצמות, והמחמיר בזה (אם יש כזה), אינו אלא מן המתמיהין.
וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד בהקדמה), בתשובת הרב יחזקאל אברמסקי לעניין כשרות הג'לאטין, ומטעמיו וראיותיו להיתר חזי, דוק מינה ואוקי באתרין.
וכעת חזיתי לגמ' זבחים (צח.), דקתני: "אשם – מה אשם עצמותיו מותרין, אף כל עצמותיו מותרין". ופרש"י (בד"ה מה אשם),: "לעשות מהן כלים אני שמעתי, שהרי נאכל לכהנים, ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל". וכן נראה גם בתוס' שם (ד"ה מה אשם), עיי"ש.
והנה הגאון הכלי חמדה בעניני קרבן פסח (סי' קפ"ז), כתב לפלפל בדין זה, וזת"ד: לכאורה צריך עיון, הא יהיה כלים הבלועים מנותר, וכתב דצריך לומר דס"ל לרש"י דנהי דהקפידה תורה הקדושה לבער את בליעת הנותר, מכל מקום היינו דוקא אם בשעה שחל שם נותר איתא להבליעה, כגון בכלי וחל עליו שם נותר, לכן מוכרח לבער אותה, מה שאין כן בעצמות, כיון דבזמן שבאין לידי נותר הרי ליתא לאיסורא כלל דהוי כמבוער, א"כ לא חל עליו שם נותר כלל, ולכן פשיטא ליה לרש"י ז"ל דמותר לעשות מהן כלים. אך עדיין אינו מיושב, דלפי זה, קודם שיהיה נותר יהיה אסור לעשות כלים מהעצמות, ודבר זה לא מצאנו בשום מקום, ופשוט נראה דמותר לעשות מיד בשעת זמן אכילה מהעצמות כלים.
איברא, דנראה פשוט דאין הכי נמי, דאם יעשה מהעצמות כלים קודם זמן האיסור, יהיה באמת צריך הכשר אחר שיעשה נותר, כיון דבשעה שחל עליהם שם נותר יש עליהם תורת כלי ולא חשיב כמבוער. ובאמת עיקר נראה, דעיקר כוונת הש"ס על עצמות עצמן שאינן בכלל איסור דנותר, ומותר לעשות מהן כלים, ואי דצריכין הכשר מצד הבלוע כשיעשה מהן כלים, אפשר לומר דיהיה באמת צריך מריקה ושטיפה קודם לכן ואח"כ יעשה מהן כלים. וצריך עיון עוד בכל זה, כי כתבתי מתוך טרדות רבות, ואי"ה אשנה פרק זה בארוכה. עתה בסדרי הדברים לדפוס זיכני השי"ת ובא לידי ספר אור זרוע הגדול חלק ב' הנדפס מחדש בירושלים עיה"ק תובב"א, וראיתי במס' עבודה זרה (סי' רצ"ז), האריך טובא בדין זה אי כלי עצם בולע, והביא מהגמרות מפסחים ומזבחים הנ"ל (צח), דפשיטא לרש"י ז"ל דבעצמות לא שייך נותר.
ועיין שם בסוף דבריו הקדושים שכתב בזה"ל: "ושאלתי להרב ר' יחיאל בר יוסף זצ"ל וכו', וכתב לי כלי עצם לא מצינו לו בליעה ואיסור, וגם אל הרב ר' שמואל בר שלמה זצ"ל שלחתי והיה דוחה את ראיותי, ולא הבנתי את דבריו, וכאשר כתבתי כן נראה בעיני, ועל זה אני סומך לעשות מעשה עכ"ל רבינו הגדול בעל אור זרוע זצ"ל. וצר לי מאוד כי לא העתיק לנו רבינו את מה שדחה דבריו הרב רבינו שמואל זצ"ל, ומתוך מה שכתבנו יתבאר לך מה שיש לדון בראיות האור זרוע ז"ל.
שוב מצאתי לכבוד ידיד נפשי הגאבדק"ק קינסק שליט"א בספרו חלקת יואב (מהדו"ת סי' י'), שכתב להביא ראיה מסוגית הגמרא דפסחים דדוקא בכלי הקפידה התורה הקדושה לבער את הבליעה, והוא מגזירת הכתוב וכמבואר מדברי הגמרא זבחים הנ"ל. ולפי מה שכתבנו לעיל אינו ראיה, וכן מוכרח מדעת האור זרוע, דסבירא ליה דהא דצריך כלי דוקא, הוא רק לענין הכשר בפנים דבזה כתיב כלי, ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו. עכת"ד.
חזינן מדברי קודשו, דלא שייך בליעה כלל בעצם קודם שנעשה כלי ממש.
על כן מכל הני טעמי תריצי נראה פשוט שמותר להשתמש בצלחות אלו ללא כל חשש.