שאלה
נשאלתי על ידי מדריכת כלות למי שהולך לפי הב"י האם מורים לכתחילה לחכות 4+7 מיום ששמשה ולא מיום הראיה או שמורים כך לכתחילה רק לבעלי תשובה?
תשובה
צריכה להמתין חמשה ימים מיום ראיית דמה, במקום צורך גדול ובשעת הדחק ניתן יהא להקל כדעת הש"ע, והכל לפי ראות עיני המורה.
מקורות
א
הנה הבית יוסף (יו"ד סי' קצ"ו), הביא המקור לכך דאין מתחלת למנות שבעה נקיים עד ו' עונות לשימושה, וז"ל:
"הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה אם הוא תוך שש עונות לשימושה סותרת אותו יום לפיכך המשמשת מטתה וראתה ופסקה בו ביום אינה מתחלת לספור ז' נקיים עד שיעברו עליה שש עונות שלימות שמא תפלוט לפיכך אינה מתחלת לספור עד יום חמישי לשימושה וכו'. בפרק בנות כותים (לג.) בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה הויא וסתרה או דילמא נוגעת הויא ולא סתרה כלומר הא דקיי"ל דפולטת טמאה משום רואה היא וסתרה או משום נוגעת ונוגע לא סותר ולא איפשיטא. וכתב הרא"ש (סי' א) הילכך יש להחמיר בפולטת וסותרת יום אחד וכן בפרק יוצא דופן (מב.) בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא למאי נפקא מינה לסתור בזיבה ולטמא במשהו אמר ליה רואה הויא אתא ושייליה לרבא ואמר ליה רואה הויא ולרב יוסף ואמר ליה רואה הויא ואפילו לרבי שמעון ורבנן פשיטא להו דרואה הויא.
הילכך כל אשה צריכה שלא תתחיל לספור ז' נקיים עד יום חמישי לשימושה כגון אם שימשה במוצאי שבת אינה מתחלת לספור אלא ביום חמישי, דקיי"ל כרבנן דאמרי בפרק ר"ע (שבת פו:), דשש עונות שלימות בעינן לפליטה, שאין שכבת זרע מסרחת אלא לאחר ו' עונות שלימות, הילכך כששימשה במוצאי שבת אם תפלוט בליל ד' קודם עת שימושה במוצאי שבת עדיין היא עומדת בתוך ו' עונות לשימושה, ואם פלטה סותרת הילכך יום ה' יהיה ראשון לספירתה עכ"ל. וכתב שהראב"ד כתב בתשובה שלא אמרו פולטת שכבת זרע אלא לטהרות בלבד אבל לבעלה אינה סותרת, והביא ראיות לדבר. והרא"ש ז"ל סתר ראיותיו, וכתב שכן מצא בשם הר"ר יונה ז"ל והעלה נכון להחמיר כדברי רבינו יונה וכן נוהגים בצרפת ובאשכנז ע"כ. וכן פסקו סמ"ג (לאוין דף לז ע"ג) וסמ"ק (סי' רצג עמ' שכא) וספר התרומה (סי' צה) והגהות מיימוניות בפרק ו' (אות ב)".
ופסק כן בש"ע (שם סעי' י"א), ז"ל:
"הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה, אם הוא תוך ו' עונות לשמושה סותרת אותו יום. לפיכך המשמשת מטתה וראתה אחר כך ופסקה, אינה מתחלת לספור שבעה נקיים עד שיעברו עליה ו' עונות שלימות שמא תפלוט, לפיכך אינה מתחלת לספור עד יום ה' לשמושה, כגון אם שמשה במוצאי שבת אינה מתחלת לספור עד יום ה', דקיי"ל אין שכבת זרע מסריח עד שיעברו עליו ששה עונות שלימות מעת לעת, ואם שמשה במוצאי שבת ופלטה ליל ד', קודם עת שימושה במוצאי שבת, עדיין היא עומדת בתוך עונה ששית לשמושה וסותרת, הילכך יום ה' יהיה ראשון לספירתה".
וראה עוד בב"י, שהוסיף דברי הפוסקים דיש להוסיף יום נוסף בכדי שלא יבואו לידי טעות, אך הוא דחה שיטה זאת למעשה, ז"ל:
"ומאחר דכל הני רבוותא כתבו בהדיא דאף לבעלה סותרת וגם מאחר שכולם זולתי הרמב"ם ואור זרוע פוסקים כרבי עקיבא דעד שש עונות לא מסרחא שכבת זרע הכי נקטינן.
וכן ראיתי למורי הרב כמהר"ר יעקב בי רב זלה"ה דורש ברבים כתוב בתרומת הדשן דיש להוסיף עוד יום אחד ולא תתחיל לספור עד יום ששי לשימושה כגון ממוצאי שבת עד יום ששי שאם תתיר לה שתתחיל ימי הספירה מיום חמישי שכבר כלו ו' עונות שלימות איכא למיחש דזימנין תשמש בין השמשות במוצאי שבת ותסבור דעדיין יום הוא ונמצאת שיכולה להתחיל ליום רביעי שהוא חמישי לשימושה ואינו כן אלא לילה היה כששימשה.
וכתוב באגור (סי' אלף שעב) שכך השיב מה"ר רבינו יעקב מולין ז"ל (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' צג אות ב), דודאי צריכה להמתין עד מוצאי יום חמישי מטעם זה וכן מורין בבי מדרשא וכן מנהג בכל אשכנז ואף כי לא נמצא בשום ספר אלא בספר השערים מדורא משמע כן. וכתב עוד ובארץ אשכנז נוהגים להוסיף יום אחד וממתינות ששה ימים ויש שבעה ימים וכ"כ מהרי"ח אף כי הרמב"ם (איסו"ב פי"א הי"ד) הרחיק מאד דעות אלו מ"מ איכא דנהיגי הכי ויש להם קצת טעמים רחוקים אבל מנהגא דעלמא חמשה ימים עכ"ל. ובתרומת הדשן כתב גם כן מנהג זה שנהגו להמתין ז' ימים וגמגם אם יש למחות ביד המקילים במקום שנהגו להמתין ז' ימים. וגם מהר"י קולון כתב בשורש ל"ה דנשי דידהו מחמרי טובא בפולטת שכבת זרע שהחמירו לא שימשה אטו שימשה אפילו אין בעלה בעיר וגם הוסיפו משש עונות ועשו חמשה או שבעה ימים. וכתוב עוד בתרומת הדשן (שם) דאיתא באור זרוע דהא דמצריכינן להמתין כך ימים קודם שתתחיל לספור בין שימשה בין לא שימשה צריכה להמתין כן דלא פלוג רבנן וגזרינן לא שימשה אטו שימשה וכתב הוא ז"ל על זה ונראה קצת דאפילו לפי מה ששמעתי שמוסיפין עוד יום אחד משום חששא דבין השמשות בהך חומרא נמי י"ל דאין לחלק בין שימשה ללא שימשה משום דחששא דבין השמשות חששא פשוטה היא וחשו בה רבנן טובא בכמה דוכתי עד כאן.
וכל דברים אלו חומרות יתירות הן ואין להם סמך בגמרא לגבי הדין, ולפיכך לא נהגו העולם בכל מקומותינו אלא להמתין ארבעה ימים ולהתחיל לספור מיום חמישי ואילך. ודוקא אם שימשה אבל אם לא שימשה אינה ממתנת כלל, ואם שימשה יום או יומיים קודם ראייתה משלמת עליהם ארבעה ימים מיום שימושה ובחמישי לשימושה מתחלת לספור" עכ"ל.
דברי הב"י ברור מיללו, דממתנת ארבעה ימים לאחר שימושה ולא לאחר ראייתה, וכדבריו פסקו בשו"ת פני אהרן (יו"ד סי' ד'), ובספר משחא דרבותא (סי' ק"צ), ומהר"י כולי בספרו ילקוט מעם לועז (פ' בראשית), ועוד .
אמנם הרמ"א (שם), העלה כדברי הפוסקים דיש להוסיף עוד יום, וממתנת מיום ראייתה אע"ג דלא שמשה קודם לכן, דגזרינן לא שמשה אטו שמשה, וז"ל:
"ויש שכתבו שיש להמתין עוד יום אחד, דהיינו שלא תתחיל למנות עד יום הששי והוא יהיה יום ראשון לספירתה, דחיישינן שמא תשמש ביום הראשון בין השמשות ותסבור שהוא יום, ואפשר שהוא לילה, ואם תתחיל למנות מיום חמישי יהיה תוך ששה עונות לשמושה, על כן יש להוסיף עוד יום אחד דמעתה אי אפשר לבא לידי טעות (ת"ה סימן רמ"ה והאגור בשם ר"י מולין וש"ד וכ"כ מהרא"י ומהרי"ק שורש ל"ה), וכן נוהגין בכל מדינות אלו, ואין לשנות".
וראה עוד, שהעלה דאין חילוק בין שמשה ללא שמשה, ודלא כמסקנת הב"י: "ויש שכתבו שעכשיו אין לחלק בין שמשה עם בעלה ללא שמשה, וכל אשה שרואה, אפילו כתם, צריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ותפסוק לעת ערב ותספור ז' נקיים (שם בת"ה בשם א"ז ומהרי"ק) וכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות (סה"ת וסמ"ג)".
כדברי הרמ"א העלה למעשה מרן הרב בדרכי טהרה (פרק י"ד הל' כ"א), דכן נהגו גם הספרדים כמבואר בזבחי צדק (ח"ב סי' ט"ו), ובא"ח (ש"ש צו ז'). ועיין עוד בארץ חיים (סתהון) (סי' קצ"ו סעי' י"א), שכתב שבזמננו נהגינן להחמיר כמנהג שכתב מור"ם, עיי"ש, וכן עי' ברית כהונה מנהגי ג'רבה (יו"ד אות נ' סעי' ב'), שנהגו להחמיר, ועי' בר"פ (ח"ב סי' י"ז).
וז"ל הדרכי טהרה: "עַל-מְנָת לִקְבֹּעַ בְּדִין זֶה הֲלָכָה קְבוּעָה לְכָל הַנָּשִׁים, וּכְדֵי לִמְנֹעַ טָעֻיּוֹת בִּסְפִירַת הַיָּמִים – נָהֲגוּ שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָּם אוֹ כֶּתֶם, וְכֵן יוֹלֶדֶת, תַּעֲשֶׂה הֶפְסֵק טָהֳרָה לֹא לִפְנֵי הַיּוֹם הַחֲמִישִׁי לִרְאִיָּתָהּ, בֵּין אִם שִׁמְּשָׁה וּבֵין אִם לָאו (חוּץ מִמִּקְרִים מְיֻחָדִים שֶׁיְּפֹרְטוּ לְקַמָּן).
דְּהַיְנוּ, אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָּם בְּמוֹצָאֵי-שַׁבָּת, בֵּין אִם שִׁמְּשָׁה לִפְנֵי כֵן וּבֵין אִם לָאו – תַּעֲשֶׂה הֶפְסֵק טָהֳרָה בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי, וְרַק בְּלֵיל שִׁשִּׁי תַּתְחִיל לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים, וְהַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי יִהְיֶה הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לִסְפִירַת שִׁבְעַת הַנְּקִיִּים, וּבְלֵיל שִׁשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ שֶׁלְּאַחֲרָיו יְכוֹלָה לִטְבֹּל. וְאֵין לְשַׁנּוֹת מִמִּנְהָג זֶה".
ונראה דבמקום צורך גדול ובשעת הדחק, וכשיש חשש לאיסור ח"ו, בפרט בבעלי תשובה ומתחזקים וכיו"ב, אף לנוהגים להחמיר כדברי הרמ"א, יהא ניתן להקל להורות כדברי הב"י. וראה עוד בהיתר בעניין זה בדרכי טהרה (שם סעי' כ"ד), ומשם בארה. ועיין עוד בשל"ה שער האותיות (אות ק'), ובתורת השלמים (סי' קצ"ו ס"ק כ'), ובס"ט (שם ס"ק מ"ב). ומ"מ הכל בזה לפי ראות עיני המורה וכפי העניין.
העולה מן האמור
צריכה להמתין חמשה ימים מיום ראיית דמה, במקום צורך גדול ובשעת הדחק ניתן יהא להקל כדעת הש"ע, והכל לפי ראות עיני המורה