שאלה
האם אפשר לוותר על מוך דחוק?
תשובה
בדיקת מוך דחוק, אם ראתה דם רק יום אחד הוא מדינא, אך בראתה כמה ימים נחלקו הפוסקים אם הוא מדינא או הנהגה טובה, ועכ"פ אין להקל ולא לעשות בדיקה זאת ללא הכרח גדול, כמבואר בגוף התשובה אות ב'.
מקורות
ראשית יש להשיב דמלשון השאלה משמע דמוך דחוק בגוונא דראתה דם רק יום אחד הוא מדאוריייתא, ובזה לא דק דאינו מבורר שהוא מדאו', ואפשר שהוא מתקנת חכמים, ככל הפסק טהרה שרבים מהפוסקים ראשונים ואחרונים ס"ל דאינו אלא מדרבנן, ראה באריכות בבדי השלחן (סי' קצ"ו ביאורים ד"ה בודקת), ואכמ"ל.
וראה עוד בש"ע (שם סעי' ב'), ז"ל:
"ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום, צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות". וכתב ע"ז הרמ"א בהגה: "ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה, אף על פי שלא היתה המוך אצלה כל בין השמשות, סגי (טור בשם הרשב"א וה"ה בשם רמב"ן וב"י להרמב"ם וכ"מ בש"ס). אבל בדיקת שחרית לא מהני, הואיל ולא ראתה רק יום אחד (רשב"א ורמב"ן בשם י"א וכ"ד רמב"ם פ"ו מהא"ב ובפי' משנה סוף פ"ד וברטנורה שם)". משמע דאינו דאו' ממש דא"כ לא הוי פליג עלה, אך ראה בס"ט (ס"ק ט'), דהניח בצע"ג דברי הרמ"א עיי"ש.
מ"מ לאשה הפוסקת אחר כמה ימי ראיית דם בדיקת המוך דחוק אינו מדינא ממש כרואה יום אחד אלא הנהגה טובה אך מוכרחת, כמבואר בב"י (שם), וז"ל: "ולי מה יקרו דברי הרשב"א שכתב בתורת הבית הקצר (ב"ז ש"ה כד.) וז"ל לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא האשה בודקת יום הפסק טהרתה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות שזו הבדיקה מוציאה מידי כל ספק עכ"ל ורבינו שהעתיק דבריו לא ידעתי למה השמיט תיקון זה שהוא כאילו ידיה בין עיניה כל בין השמשות דתו ליכא לספוקי כלל ונראה שלתיקון זה קורא בדברי הרמב"ן שהביא הרב המגיד ידיה בין עיניה כל בין השמשות דאין לומר דידיה בין עיניה ממש כל בין השמשות קאמר דזה דבר שאי אפשר לעשות כן". וכן פסק שם בש"ע (סעי' א'). אך ראה בסדרי טהרה (ס"ק ד' – ט'), דהעלה שהוא מדינא וכן פסק החוות דעת.
אולם לדעת מרן, אם בדיעבד לא בדקה במוך דחוק, אך עשתה הפסק טהרה כדין עלתה לה, וסופרת ז' נקיים, וראה עוד בזה בדרכי תשובה (ס"ק י"ב).
לסיכום נביא פסקי מרן הרב זצ"ל בדרכי טהרה (פרק י"ג הל' ט"ו-ח"י), למען יבוארו הדברים היטב:
"אַחַר הַבְּדִיקָה צְרִיכָה הָאִשָּׁה לְהַנִּיחַ בְּתוֹךְ אוֹתוֹ מָקוֹם מוֹךְ דָּחוּק שֶׁיְּמַלֵּא אֶת כָּל חֲלַל הַפְּרוֹזְדוֹר וְיַגִּיעַ עַד לָרֶחֶם אוֹ קָרוֹב לוֹ. וּבְדִיעֲבַד דַּי אִם יַגִּיעַ לָרֶחֶם וְלֹא יְמַלֵּא אֶת כָּל הֶחָלָל, אוֹ שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הֶחָלָל וְלֹא יַגִּיעַ לָרֶחֶם. בְּמִקְרֶה כָּזֶה רָאוּי שֶׁתַּנִּיחַ גַּם צֶמֶר-גֶּפֶן מִבַּחוּץ עַל פֶּתַח אוֹתוֹ מָקוֹם, אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת תִּלְבַּשׁ לְבָנִים הֲדוּקִים. עֵד בְּדִיקָה רָגִיל אֵינוֹ מַסְפִּיק בְּדֶרֶךְ-כְּלָל לְמַלֵּא אֶת הֶחָלָל, וְעַל-כֵּן בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִיּוּב מֵעִקַּר הַדִּין בְּמוֹךְ דָּחוּק תִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּעֵד גָּדוֹל שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הֶחָלָל אוֹ בְּצֶמֶר גֶּפֶן עָטוּף בְּעֵד. בִּשְׁעַת הַדְּחַק נִתָּן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּטַמְפּוֹן בִּמְקוֹם הַמּוֹךְ הַדָּחוּק (וְלֹא בִּמְקוֹם בֶּגֶד הַבְּדִיקָה), אַךְ רַק בְּטַמְפּוֹן שֶׁמִּתְרַחֵב בְּמַגָּע עִם טִפַּת-דָּם, אֵינוֹ מִתְפּוֹרֵר, אֵינוֹ מִתְכַּוֵּץ, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַטִּפָּה. אִשָּׁה הַסּוֹבֶלֶת מֵרְגִישׁוּת וּבְדִיקָה זוֹ קָשָׁה לָהּ – תִּשְׁאַל שְׁאֵלַת חָכָם.
יז. אֶת הַמּוֹךְ הַדָּחוּק יֵשׁ לְהַנִּיחַ אַחֲרֵי הַבְּדִיקָה לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה וְיִהְיֶה שָׁם כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת (בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – מֶשֶׁךְ הַזְּמַן שֶׁבֵּין שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְהוּא כִּ-18 דַּקּוֹת בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל), וְאַחַר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, דְּהַיְנוּ אַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים, תּוֹצִיאֶנּוּ וְתִבְדְּקֶנּוּ כִּבְדִיקַת בֶּגֶד הַבְּדִיקָה בְּאוֹר בָּהִיר. וְאִם אֵין לָהּ אוֹר בָּהִיר – תִּשְׁמְרֶנּוּ בְּמָקוֹם נָקִי וְשָׁמוּר עַד לְמָחֳרָת בַּיּוֹם.
יח. אִשָּׁה שֶׁבָּדְקָה בְּדִיקַת הֶפְסֵק טָהֳרָה וְלֹא סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה אוֹ שֶׁלֹּא בָּדְקָה בְּמוֹךְ דָּחוּק, יֶשְׁנָם מִקְרִים שֶׁלֹּא עָלְתָה לָהּ הַבְּדִיקָה וּצְרִיכָה לַחֲזֹר וְלַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק טָהֳרָה לְמָחֳרָת, וְיֶשְׁנָם מִקְרִים שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה:
(א) רָאֲתָה דָּם יוֹם אֶחָד בִּלְבַד וּבְאוֹתוֹ יוֹם עוֹשָׂה הֶפְסֵק טָהֳרָה (דָּבָר זֶה אֶפְשָׁרי רַק בְּמִקְרִים מְיֻחָדִים, כְּגוֹן הָרוֹאָה בְּתוֹךְ שִׁבְעָה נְקִיִּים אוֹ כַּלָּה לִפְנֵי חֲתוּנָתָהּ וְיוֹלֶדֶת כְּדִלְקַמָּן, אֲבָל בְּמִקְרִים רְגִילִים יֵשׁ לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים) – צְרִיכָה הִיא לַעֲשׂוֹת אֶת הֶפְסֵק הַטָּהֳרָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה; כִּי אִם תַּעֲשֶׂה זֹאת לִפְנֵי כֵן, אֵין הִיא מְוַדֵּאת בְּכָךְ שֶׁהִפְסִיקָה לִרְאוֹת דָּמִים, כִּי מַעְיָנָהּ עֲדַיִן פָּתוּחַ, וְיֵשׁ לַחְשֹׁשׁ שֶׁתִּרְאֶה דָּמִים אַחֲרֵי הַבְּדִיקָה (אֲבָל כְּשֶׁבָּדְקָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה וְלֹא רָאֲתָה – מֻחְזֶקֶת הִיא שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה); וּמִיָּד אַחֲרֵי שֶׁתִּבְדֹּק סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה, עָלֶיהָ לְהַנִּיחַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מוֹךְ דָּחוּק.
אִם לֹא הִנִּיחָה מוֹךְ דָּחוּק וְלֹא בָּדְקָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה – לֹא עָלְתָה לָהּ בְּדִיקָה.
אִם בָּדְקָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה אַךְ לֹא הִנִּיחָה מוֹךְ דָּחוּק – לַפּוֹסְקִים כָּרְמָ"א מוֹעִיל לָהּ הֶפְסֵק זֶה, וְלַפּוֹסְקִים כַּשֻּׁלְחָן-עָרוּךְ אֵינוֹ מוֹעִיל, וְתַחֲזֹר וְתַעֲשֶׂה הֶפְסֵק טָהֳרָה לְמָחֳרָת. יֵשׁ מִקְרִים בָּהֶם מִשְׁתַּנֶּה פְּסַק הַהֲלָכָה לְפִי הַנְּסִבּוֹת וְהַמִּקְרֶה, לָכֵן רָאוּי בְּמִקְרִים כָּאֵלֶּה לִשְׁאֹל שְׁאֵלַת חָכָם.
(ב) אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָּם חֲמִשָּׁה יָמִים, וּבְבֹקֶר הַיּוֹם הַחֲמִישִׁי עֲדַיִן רָאֲתָה דָּם, וְאַחַר-כָּךְ הִפְסִיקָה – צְרִיכָה לִבְדֹּק סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה וּלְהַנִּיחַ מוֹךְ דָּחוּק, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן מַעְיָנָהּ פָּתוּחַ. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרַק בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן קַיָּם דִּין "מַעְיָן פָּתוּחַ", לָכֵן אַף אִם בָּדְקָה זְמַן רַב לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה וְלֹא הִנִּיחָה מוֹךְ דָּחוּק מוֹעִילָה לָהּ הַבְּדִיקָה, כֵּיוָן שֶׁבָּדְקָה וְנוֹכְחָה לָדַעַת שֶׁהִפְסִיקָה לִרְאוֹת, וְאֵין לָחֹשׁ שֶׁמָּא אַחֲרֵי בְּדִיקָתָהּ תַּחֲזֹר וְתִרְאֶה דָמִים.
לַהֲלָכָה נוֹהֲגִים שֶׁאִם בָּדְקָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה וְלֹא הִנִּיחָה מוֹךְ דָּחוּק, עָלְתָה לָהּ בְּדִיקָה בְּדִיעֲבַד. בָּדְקָה זְמַן רַב לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה וְלֹא הִנִּיחָה מוֹךְ דָּחוּק, עָלֶיהָ לִשְׁאֹל שְׁאֵלַת חָכָם.
אִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה מִלִּרְאוֹת דָּם תּוֹךְ חֲמִשָּׁה יָמִים שֶׁלִּפְנֵי שִׁבְעַת הַנְּקִיִּים, אוֹ אִם רָאֲתָה כֶּתֶם הָאוֹסֵר, אוֹ שֶׁבָּדְקָה כְּשֶׁהִיא טְהוֹרָה וּמָצְאָה טִפַּת-דָּם הָאוֹסֶרֶת, יְכוֹלָה בְּמִקְרִים מְיֻחָדִים לִרְחֹץ וְלִבְדֹּק וְלַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק טָהֳרָה וּמוֹךְ וְכוּ' לִפְנֵי הַיּוֹם הַחֲמִישִׁי, וּבִלְבַד שֶׁבַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לִפְנֵי הַלַּיְלָה תִּבְדֹּק כַּדִּין.
(ג) אִם רָאֲתָה הָאִשָּׁה דָּם מִסְפַּר יָמִים, וּבַיּוֹם שֶׁעוֹשָׂה הֶפְסֵק טָהֳרָה לֹא רָאֲתָה דָּם – צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק טָהֳרָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה וּלְהַנִּיחַ מוֹךְ דָּחוּק כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. בְּדִיעֲבַד אִם בָּדְקָה בְּבֹקֶר אוֹתוֹ יוֹם, אוֹ אַף בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי כֵן, וּמָצְאָה עַצְמָהּ נְקִיָּה – מוֹעִילָה לָהּ בְּדִיקָה זוֹ כְּהֶפְסֵק טָהֳרָה, אַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא הִנִּיחָה מוֹךְ דָּחוּק. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצֵאת בַּדֶּרֶךְ וְכַדּוֹמֶה, יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה". עכ"ל.
משמע דאין להקל בלא סיבה על בדיקת המוך דחוק כלל, אלא במקום צורך ושעת הדחק, כגון שיש לה פצעים ומיחושים באותו מקום, או שנמצאת בדרך וכדו', הא בלאו הכי לא.
העולה
בדיקת מוך דחוק, אם ראתה דם רק יום אחד הוא מדינא, אך בראתה כמה ימים נחלקו הפוסקים אם הוא מדינא או הנהגה טובה, ועכ"פ אין להקל ולא לעשות בדיקה זאת ללא הכרח גדול, כמבואר בגוף התשובה אות ב'.