שאלה
האם יש בכלי של התה בעיה משום בורר, כאשר ביציאת התה כעין מסננת אשר מונע מעלים להישפך?
תשובה
כתב מרן הרב במאמר מרדכי פרק צ"ה סעי' ע"ח "לדעת הבא"ח המים המעורבים עם העלים יש בסינונן חשש ברירה דאוריתא אף ע"מ לשתותן לאלתר, משום שזו ברירה בכלי, והחזו"א מצדד להיתר, ולמעשה – לא ישתמש בכלי זה".
מקורות
כתב מרן הרב במאמר מרדכי פצ"ה סעי' ע"ח "לדעת הבא"ח המים המעורבים עם העלים יש בסינונן חשש ברירה דאוריתא אף ע"מ לשתותן לאלתר, משום שזו ברירה בכלי, והחזו"א מצדד להיתר, ולמעשה – לא ישתמש בכלי זה".
וביאר בהערה צ"א "יש מחלוקת ידועה ויסודית בין הבא"ח לחזו"א בעניין שימוש בשבת בקנקן שבו עלי התה ובפיו ישנה רשת. לדעת החזו"א (או"ח, שבת סי' נ"ג ד"ה "מן האמור") – מותר להשתמש בקנקן זה בשבת, כי הרשת לא נקראת "כלי המיוחד לברירה" אלא היא חלק מהכלי עצמו. זאת ועוד, הוא בורר אוכל מפסולת ולא להיפך. ולדעתו אין ייעוד קומקום זה לברירה אלא לאחסן את התמצית, וז"ל: "מן האמור נלמד בעלי תה שנזהרים שלא לסנן את כל התה מן העלין, היינו נמי משום שהמים הסמוכים לעלים חשובים מעורבים. אבל המים הצפים על פני העלים לא חשיבי מעורבים. ולפי זה, אם נעכרו אלה העלים בתוך המים על ידי תנועה חזקה – אין לערות בשעה ההיא עד שיחזרו ויצללו. ומיהו אפשר, כיון שאין כאן שימוש בכברה ממש, אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי רק דין ברירה ביד דמותר כשנוטל אוכל מתוך פסולת כשרוצה לאכול מיד". ולדעת הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעיף י"ח), שאין אנו זזים מפסקיו- אסור למזוג מקנקן זה כי הרשת עוצרת את עלי התה, וא"כ העושה כן עובר על איסור בורר דאורייתא. ואין להקשות: הרי המזיגה נעשית באופן שבורר אוכל מתוך הפסולת ולא להפך! כי כל ההיתר של הוצאת אוכל מתוך פסולת זה דוקא אם בורר ביד, אבל אם הברירה נעשית על ידי כלי המיוחד לברירה – אסור מדאורייתא, וז"ל: "והנה פה עירנו שורין הצימוקין במים בערב שבת בכלי שקורין ג'יידא"ן (קומקום), שיש לו שתי פיות אחד רחב ואחד דק, ובזה הדק יש נקבים כמו משמרת, כדי שיריקו משם המשקה ולא יעברו השמרים גם כן, דצריך להזהירם שלא יריקו מזה הדק שיש בו נקבים, דנמצא זה כבורר על ידי משמרת, אלא יריקו מן פה הרחב, ולא יריק כל הצלול כולו, אלא ישאר מן הצלול מעט עם השמרים. ועיין בית מנוחה דף ס"א אות מ"ח. גם צריך להזהיר את העם אותם שיש להם כלי קטן מלא נקבים כמו נקבי המשמרת, שדרכם להניחו על פי הכלי ולהריק לתוכו קהוו"א (קפה) או משקה של ג'איי (תה), דלא יעשו כן בשבת להריק על ידי כלי זה". ועיין שו"ת תורה לשמה (סימן קט"ו) ולסידור "בית מנוחה" (דף ס"א ע"ב סעיף מ"ח) שחיברו הרה"ג רבי יאודה שמואל אשכנזי זצ"ל שכותב, וז"ל: כלי הנקרא: אלבריק [=קומקום] שעושים בו משקה מעשב הנקרא "טיי", ויש לכלי זה שני פיות, אחד רחב והשני פיו צר וסתום, ויש בסתימתו נקבים דקים כדי שיעברו מי ה"טיי" דרך אותו הפה ולא יעברו העשבים של ה"טיי" אלא נשארים תוך הכלי, ומי ה"טיי" עוברים דרך נקבי הפה הנזכר צלול בלתי שום עשב, נראה לי דבשבת אסור לשפוך ה"טיי "דרך פה הצר המנוקב הנז', דהוי ליה מסנן המי "טיי" דרך פיו הנזכר, וכיון שלכך נעשה הפה הקצר הנזכר כדי שיצונן (יסונן) מי ה"טיי" בו, הרי הוא כבורר על ידי כלי דאסור אפילו לשתותו מייד. ולכן יש להזהר ולשפוך ה"טיי" בכלי בשבת "מהליברק" הנזכר דרך פיו השני הגדול, ויכול לערות ממנו בנחת להכלי כדי שישארו עשבי ה"טיי" בהליבריקו", עכ"ל. וראה בחיי אדם (כלל ט"ז סעיף ט').
הנה מה שהיה מצוי אז – קומקום-תיון, ויש בו שתי פיות – ומלמעלה מכניסים בו עלי התה, ומן הצד יש לו כעין מרזב-משפך, ובין המרזב והמשפך לבין הכלי יש רשת-מסננת, כדי שלא יעברו העלים.
וכן בתיון של היום אנשים משתמשים בשתי אפשרויות. אפשרות אחת – לוקחים שקיות נייר עם עלי תה ומכניסים אותם לתוך הקומקום בערב שבת ושופכים עליהם מים רותחים, וביום שבת מערים מן הקומקום. ובאופן טבעי אף פעם השקית הזאת לא יכולה לעבור דרך הצינור הזה הקטן, בין אם יש רשת ובין אם אין רשת. והאדם השופך לא אכפת לו אם שקית התה תעבור או לא תעבור.
אבל אם לוקח קומקום של תה, ומכניס בפנים עלי תה ושופך עליהם את המים וכנ"ל, כאן יש לדון, ואומר החזון איש שאם המים צפים למעלה בלא עלי התה – מותר. אך אם עלי התה צפים למעלה, יש כאן תערובת, ואפשר לדון שזה כברירה בכלי. ומ"מ אומר החזון איש שם בלשון "אפשר": "וכיון שאפשר שאין כאן שימוש בכברה ממש, אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי רק כדין בררה ביד שמותר כשנוטל אוכל מתוך פסולת ולאכול מיד".
ועל זה אומרים ה"בן איש חי" וה"בית מנוחה" והכף החיים (סי' שי"ט ס"ק קי"ג) – שאסור, כיון שזה בכלי שמיוחד לברירה, שהרי בשביל כך עשו רשת למטה בשביל לברור, דינו כמו נפה וכברה שאפילו בורר אוכל מתוך פסולת – אסור אפילו לאלתר.
ולכן כתב הרב בצימוקים ועלי תה, שזהו בורר אוכל מתוך פסולת מתוך כלי המיועד לברירה ואסור. ואולי אפשר לצמצם את המחלוקת ולומר שגם לדעת ה"בן איש חי" וה"בית מנוחה" זה לא יהיה דאורייתא, דדוקא כלי שמיוחד לברירה בלבד, כגון: נפה וכברה – אסור מן התורה, אבל כאן הקנקן הזה לא יצרו אותו בשביל ברירה – לברור ממנו, הקנקן עצמו הוא בשביל לשים בו תה ועלי תה, ובכדי שיהיה אפשר להוציא את התה בלי מה שמפריע, הוסיפו לו את המסננת והרשת הזאת. וא"כ יכול להיות שגם לדעת האוסרים – לא יהיה איסור דאורייתא, כי זה לא כלי המיוחד לברירה, והוי רק איסור דרבנן וכדין כלי שאינו מיוחד לברירה. ומ"מ כאמור נקטינן לחומרא ואף קרוב לאיסור דאורייתא. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שא' ג').
ופעם היו לוקחים צימוקים בערב שבת, והיו מרסקים ומערבבים אותם בתוך כלי עם מים, וביום שבת היה להם קומקום כזה מיוחד שבתחתיתו רשת-מסננת והמים המתוקים היו יוצאים והצימוקים היו נשארים.
ואחרונים נוספים מתירים ומנמקים את ההיתר בכך שרוב בני אדם לא נמנעים מלשתות תה עם עלים, וא"כ זהו משקה ששותים אותו כך גם בלי סינון, ולכן מותר לסננו. ועיין שביתת שבת (מלאכת בורר בב"ר ס"ק מ"ט), קצות השולחן (סי' קכ"ה, בדי השלחן שם ס"ק כ"א). ויש שמוסיפים (קצות השלחן שם) להסביר שהאדם מתכוון לשפוך את תמצית התה לכוס ואין כוונתו בשפיכה לסנן את התמצית".