שאלה
א.עד מתי מותר לגזום/לסדר הענפים של עצים
ב.אם נעשה לצורך שטח מרחב ולא לתועלת העץ האם מותר גם לאחר ראש השנה?
ג. הכוונה של ענפי גפן מותר בשמיטה?
תשובה
א. כל המלאכות גיזום מותרות עד ערב ראש השנה של שביעית חוץ מנטיעת אילן שאסורה מיום ט"ו באב.
ב. גיזום או דילול אסור בשמיטה, ואם יש צורך למנוע נזק או קלקול מותר ע"י ישראל.
ג. הדליית גפנים והכוונתם אסורה בשמיטה, אך אם יש צורך למנוע נזק מותר ע"י ישראל.
ד. אם יש צורך לגזום עצים בשביל שטח וכדו', מותר בתנאי שיעשה בשינוי או ע"י גוי.
ג. אפילו ספק הפסד בשביעית מותר בכל הנ"ל.
מקורות
ראשית, יש לעורר כי יש לראות כחלק חשוב משנת השמיטה את ההכנות לה בשנה השישית ובפרט באותם מלאכות שיש (ומותר) לעשותם קודם השנה השביעית בין היתר בשביל למנוע שאלות עתידיות של גיזום בשנת השמיטה מחשש הפסד שייגרם מאי עשייתם.
אחת המלאכות שיש לבצע קודם שנת השמיטה הוא גיזום עצים, זאת מפני שגיזום מדוקדק לפני השמיטה ימנע את הצורך לגזום בשמיטה, בספר 'משפטי ארץ' (פ"ה 'הדרכה מעשית לטיפול בגינות נוי) בוארו בהרחבה המלאכות הרבות שיש לעשותם קודם השמיטה בכדי למנוע שאלות עתידיות. שם מובא כי יש לבצע קודם שמיטה גיזום סתווי בנשירים ותדירי ירק כמו גיזום להפחתת נוף למניעת שברי רוח בחורף, גיזום לעצוב בעצים צעירים, גיזום לדלול בעצי פרי, חומר הדרכה על גיזום אפשר למצוא בחוברת 'המחלקה להנדסת הצומח נוי ונוף במשרד החקלאות: בנושא: גיזום עצים ושיחים. עכ"ד. וכן הובא בספר דיני שמיטה השלם (דגל ירושלים תשס"ח, פ"ב ד) וכן הובא בספר מאמר מרדכי (שביעית פ"א סי"ב) בשם החזו"א (שביעית סי' כא אות יז).
*מצוות תוספת שביעית *
הנה מצוות 'תוספת שביעית' הובא במשנה (שביעית פרקים א' ב') שבזמן שבית המקדש היתה קיימת מצוות 'תוספת שביעית' מהלכה למשה מסיני (– כמובא בגמ' מועד קטן ג, ב, אמר ר' אסי אמר רבי יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר נטיעות [ופירש רש"י, המפוזרות בתוך בית סאה שהוא חמישים אמה על חמישים אמה, חורשין כל השדה שלה בשבילן בערב שביעית עד ראש השנה ואמרי הני הואיל וילדות הן איכא פסידא יתירא לכך חורשין עד ראש השנה אבל זקינה אין חורשין עד ראש השנה אלמא דהלכה למשה מסיני הן, עכ"ל] והטעם שהיה צריך ל' יום בזמן שבית המקדש קיים עיין בדרך אמונה (שמיטה ויובל פ"ג סק"ב) שהוא משום ששלושים יום חשובים כשנה כמבואר מפירוש רבינו חננאל מו"ק ד, א.) וחכמים אסרו בזמן שבית המקדש קיים חרישה, זיבול, ועידור (זיבול ועידור דינו כחרישה כמובא בדרך אמונה על הרמב"ם פ"ג סק"ה) בשדה הלבן (שדה תבואה וקטניות, שדה לבן קרוי כן מפני שאין בו צל כבשדה אילנות כמובא בפיה"מ לרמב"ם שביעית פ"ב מ"א בד"ה שדה ובר"ש באותו ד"ה) מחג הפסח של השנה השישית, (כמובא במשנה שביעית פ"א מ"א) ובשדה אילן בין אילן שעושה פרי ובין אילן סרק אסרו חכמים מחג השבועות של שנה שישית. כמובא במשנה שביעית (פ"א מ"ג) וברמב"ם (שמיטה ויובל פ"ג ה"ב) אולם בימינו כשאין בית המקדש קיים אין עבודות השדה אסורות אלא מא' בתשרי שהוא תחילת שנת השמיטה, כמובא בברטנורא (שביעית פ"א מ"א ופ"ב מ"א) וברמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ג ה"א וה"ט, ובחזו"א שביעית סימנים יז, כב וכה) בתוס' (ר"ה ט, א ד"ה ורבי עקיבא) אך יש ענין להפסיק בחלק מהמלאכות קודם השמיטה מדין 'תוספת שביעית'. ויש לציין כי דעת הר"ש סירליאו (ירושלמי שביעית פ"א ה"א) שיש לעשות תוספת שביעית יום אחד קודם שנת השבע שהוא יום כ"ט באלול, אך נראה להלכה שאין דין 'תוספת שביעית' בזמן הזה לענין עבודות השדה מותרות עד ראש השנה של שביעית, וכך פסק החזו"א (שם). וכן הובא בספר 'דיני שמיטה השלם' (בהוצאת 'דגל ירושלים', תשס"ח, פ"ב ס"ב). וכן הובא בספר מאמר מרדכי (שביעית פ"א ס"ב) שהלכה למשה מסיני שבזמן שבית המקדש היה קיים היה אסור לחרוש את האדמה שלושים יום קודם השמיטה משום שמתקנה לשביעית, וחז"ל הוסיפו והחמירו בשדה תבואה מחג הפסח ובשדה אילן מחג השבועות, אולם בזמן הזה מותרת חרישת האדמה של השנה השביעית, עכ"ד.
חרישה – מותרת עד ראש השנה של שנת השמיטה, עיין רמב"ם שמיטה ויובל ג, ט, ויא, וחזו"א שביעית סי' כב אות ה דיבור ראשון.
זריעה – עיין בספר דיני שביעית של דגל ירושלים שכתבו להתיר עד ראש השנה וכן כתב בדרך אמונה אולם הוא עצמו מחמיר בזה דלא כהחזו"א עיין דרך אמונה (שמו"י פ"א סק"א,) שפסק דלא כחזו"א בזה.
גיזום אילנות קודם השמיטה
כמו שהתבאר לעיל כל הדין של תוספת שביעית היתה קיימת בזמן בית המקדש אולם בזמן הזה מותרות כל המלאכות עד ערב ראש השנה סמוך לשקיעת החמה (כמובא בגמ' מו"ק ג, ב וד, א וברמב"ם פ"ג ה"ט) ובכללם הגיזום של העצים וסידורם, מלבד נטיעת עצים.
שמיטה בזמן הזה מהתורה או מדרבנן
במצוות השמיטה בזמן הזה, נחלקו הפוסקים אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, עיין בגמ' מועד קטן (ב, ב) שנחלקו רבי וחכמים בחובת שמיטה בזמן הזה דעת רבי שאין היובל נוהג כי אאין רוב עם ישראל עליה ולכן חובת השמיטה היא מדרבנן אולם דעת חכמים שאף שאין היובל נוהג השמיטה נוהגת מן התורה ולמעשה נחלקו הראשונים דעת התתוס' וכן הראש שם ובפסקיו יומא פ"ח סי' יד וכן האור זרוע בשם הריצבא ח"ד סו"ס שלב, והרמב"ן בספר הזכות (גיטין ד לו ע"א, והחרדים (פרק נ"ד) והרדב"ז ((שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט) סבירא להו ששמיטה בזמן הזה מהתורה. לעומתם דעת ספר התרומות (שער מה סי' ד בשם הרז"ה) ושו"ת הרשב"ש סי' רנ"ח בשם בה"ג, והעיטור שם בשם הגאונים וכן נימוק"י (גיטין לו, ע"ב) והמאירי שם, ובמו"ק שם, וכן הובא ברמ"א (חו"מ סי' סז ס"א).
למעשה הנפקא מינה אם שביעית בזמן הזה מהתורה או מדרבנן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי, שביעית פ"ב ס"ג) במקום ספק שבדאורייתא מחמירין ובדרבנן מקילין, והלכה למעשה ששביעית בזמן הזה דרבנן, עכ"ד. והמקור לכך הובא במאמר מרדכי (שם הע' יא) מדברי הב"י יו"ד (ריש סי' שלא ד"ה ובשביעית) וכן כתבו בארץ חיים סתהון (יו"ד סי' שלא) ובשו"ת רב פעלים (ח"א סוד ישרים סי' ו) ובפאת השולחן (אות כג בית ישראל אות כג) ובחזו"א (שביעית סי' ג' אות ז' ח'), ובדברי השו"ע אין גילוי אולם גילה דעתו בשו"ת אבקת רוכל (סי' כד) ששביעית בזמן הזה מדבריהם וכן תפס הבן איש חי וכן הלכה, עכ"ד.
נטיעת אילנות קודם השמיטה
במה דברים אמורים לענין עבודת השדה אולם בשדה אילן ישנה מחלוקת בין הראשונים אם ומתי מותר לנטוע אילנות קודם השמיטה. יש אומרים שמיום ט"ז אב שהוא ארבעים וארבעה ימים קודם שנת השמיטה אסור לנטוע אילנות שצריך שתשהה אחר הקליטה שלושים יום וזמן קליטה שתי שבתות הרי מ"ד יום. כך דעת התוספות יו"ט (ר"ה פ"א מ"א) וכן כתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת חאו"ח סי' פד) וסברתם שאין אומרים מקצת היום ככולו לענין זמן הקליטה. (כך הובא בחזו"א סי' כב, ה) וכן דעת הרמב"ם (מעשר שני נטע רבעי פ"ט, ה"י) ובשו"ת הרמב"ם (בלאו, סי' שלח) וטור ושו"ע (סי' רצד ס"ד) שצריך מ"ד ימים שלמים, ויש מקילין שאין צריך מ"ד ימים שלמים שמקצת היום ככולו כן דעת הרא"ש (ערלה סי' ט לפי גירסת הלחם חמודות אות כט) שגרס בדברי הרא"ש 'טז באב', וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב כא ח"ג) והמאירי (ר"ה ט, א) ממילא לדעת אסור ליטוע מיום ט"ו אב. ודעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי, שביעית פ"א ס"ג) כדעת המחמירין להצריך מ"ד יום שלימים, שסתם קליטה היא שתי שבתות כמובא במשנה (שביעית פ"ב מ"ו) וכדעת ר"י ור"ש שם, וכן פסק הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ג הי"א), וכיון שצריך שתשהה הנטיעה אחר הקליטה שלושים יום, וקליטה היא שבועיים ממילא צריך מ"ד יום שלימים, ואסור מיום ט"ו אב. ואין חילוק בזה בין אילן מאכל לאילן פרי (כך נראה מדעת הרמב"ם שם שלא חילק בין סוגי האילנות, וטעמו מפני החשד שיחשדו בו שנטע בשמיטה עצמה, וכן דעת המהר"י קורקוס על הרמב"ם שם וכן כתב הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה ח"א סי' מח וסי' נא, אולם יש מחמירין כר"ת שאין לשתול אילן סרק מטו אלול כדעת רבינו תם בתוס' ר"ה י, ב ד"ה שלושים), והמיקל ליטוע אילן סרק עד ראש השנה יש לו על מי לסמוך, וכן הדין לגבי שתילת גוש כיון ששביעית מדרבנן מותר ליטוע, עכ"ד. ועיין שם בהמשך דבריו של מרן הגר"מ אליהו (שם, סי"א) שאם נטע אילנות פרי בתוך מ"ד יום לפני ראש השנה יעקור, ואם לא עקה פירות מותרים, ויש מחמירים גם באילנות סרק, והמיקל יש לו על מי שיסמוך, עכ"ד.
זמירה בשמיטה
זמירה היא קציצה או חיתוך ענפי הגפן שגורמת לגפן שיגדל ויתפתח, כמובא ברמב"ם (פ"א ה"ב ובחזו"א שביעית סי' כא אות טו) ומלאכה זו אסורה מהתורה שנאמר 'וכרמך לא תזמור' (ויקרא כה, ד). ויש אומרים שזמירה האסורה מהתורה היא זמירת גפן ואילו זמירה בשאר אילנות הקרויה גיזום, בשאר אילנות אסורה מדרבנן, כן דעת החזו"א (סי' כ"א ס"ק טו וסי' כו סק"א) לדעת רש"י הר"ש והערוך ונדחק לפרש כן בדעת הרמב"ם (עיין חזו"א בסי' יז ס"ק כ שמשמע להיפך מלשון הרמב"ם שמיטה ויובל, א, ב שגם זמירה בשאר אילנות אסורה מהתורה), אולם החזו"א הכריע כן להלכה שבשאר אילנות זמירה אסורה מדרבנן, וביאר החזו"א את דעתו לקמן (בסי' כא ס"ק טו) שהוא מפני שאופי הגיזום בגפן שונה משאר האילנות, ולכן אסורה בגפן מהתורה. (ועיי"ש שהסתפק החזו"א האם גם בגפנים שייך לומר שישנו 'סוג' גיזום שאסור מדרבנן) ויש אומרים שזמירה בכל האילנות אסורה מן התורה, כן דעת הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"א הכ"א) והרשב"ם (בבא בתרא, פ, ע"ב ד"ה מפני) שקציצת בתולת השקמה אסורה מהתורה, וכן פירשו התוספות יו"ט (שביעית פ"ד מ"ד) והאגלי טל (זורע ס"ק ד) בדעת הרמב"ם, שיש לאסור זמירה מהתורה בין בגפן ובין בשאר אילנות, ובאגלי טל נוסף שקציצת ענפים יבשים אסור לכל השיטות מדרבנן, ובספר ברית עולם (בסוף הספר) כתב שכן יש לומר שגיזום בעצי סרק אסור לכולי עלמא מדרבנן ולא מהתורה, ודעת החזו"א (שביעית סי' כא אות וט וסי' כו אות א) שזמירה בשאר אילנות דרבנן, וראייתו שהרי בזמן שהיה נוהג תוספת שביעית היה מותר לזרד עד ראש השנה, ואם אסור מהתורה, אמאי מותר, וציין שיש ראשונים הסוברים שהוא דרבנן כן דעת רש"י מו"ק ג, א, והר"ש שביעית פ"ב מ"ב ד"ה מזבלין, וכן כתב הערוך ערך 'קרסם' בדעת הרמב"ם שמודה דהוי דרבנן, עכ"ד. ודעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ג) לחשוש לדברי האומרים שכל גיזום אסור מהתורה כאשר מטרת הגיזום לשם מטרה חקלאית, כלומר להצמיח את העץ, וכתב שם שיש להתיר רק על ידי גוי או בשינוי (ואין לסמוך על היתר מכירה לעשות מלאכות דאורייתא), עכ"ד. ודבריו בזה הם ע"פ החזו"א שנביא לקמן שהתיר על ידי שינוי או ע"י גוי.
וגיזום ענפי פרי קטנים עד לבסיסם לפני היותם סמדר לשם דילול, דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ז) שמותר אך עדיף לעשותם על ידי גוי מפני שיש לחשוש לסוברים שהוא מהתורה.
ועיין בספר משפטי ארץ (פ"ב הע' 9) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהורה שבעצים שסגנון הגיזום שלהם דומה לגיזום גפנים, אסור מהתורה ולפי זה כתב שגיזום 'קיוי' אסור מהתורה שדומה בסגנון הגיזום שלו לגפן.
מזנב
במשנה שביעית (פ"ד מ"ו) הובא: המזנב בגפנים והקוצץ קנים רבי יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח רבי עקיבא אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל או במגירה ובכל מה שירצה. ע"כ. ונחלקו המפרשים בפירושו, במשנה ראשונה ביאר שמזנב אינו כזומר שזומר פירושו שקוצץ את כל הזמורות ומזנב חותך קצת, אך בברטנורא פירש שמזנב פירושו שיתעבה הגזע ויגדל כוחו, והק' המשנה ראשונה, דהרי הוי זומר מדאורייתא וכיצד התיר רבי עקיבא. ובפאת השולחן (פ"א מ"כ) כתב שמזנב הכוונה כשעולה הרבה יחורים ביחד והוא כמו ענין מדל ומיירי במזנב וצריך לעצים וכו' וכתב שם בשם רב אחד שיש להתיר בדרך שמירה המותרת ששנה ראשונה מחתכין עד הפקק הראשון ובשנה השניה עד הפקק השני ואינו איסור זמירה אלא שקוצץ ראשי הענפים ואייתו משנה דהמזנב, אולם הפאת השולחן חולק על דבריו וכתב שגם בדרך זו אסור כלומר אף בשקוצץ עד הפקק הראשון ובכל אופן אסור. וכן כתב בספר השמיטה להרב טיקוצ'נסקי (פ"ג אות ב) שאיסור זמירה הוא בין אם קוצץ את הענפים שלא יכבידו על האילן ובין שקוצץ ענף אחד מבין שנים שלא יהיו תכופים זה לזה, או באופן שקוצץ ענף מקולקל או שחותך ראשי הענפים וכן במה שנהגים לקצוץ זמורות הענפים בשנה אחת עד הפקק הא' ובשנה השניה עד הפקק הב', וכן מה שנוהגים לקוץ האילן בשיעור ידוע כדי להרכיבו בכלל האיסור הזה שכל אלו לתכלית גידול ושבח האילן, וכתב בזה תנאי שכל ההיתר הוא דווקא במזנב שפירושו שקוצץ קצה הגפן כעין מדל לזיתים ובאופן שאינו מועיל לאילן שאל"כ הוי פסיק רישיה ואסור, עכ"ל.
אוקמי אילנא
בגמ' (עבודה זרה נ, ע"ב) הובא: רבה בר ירמיה… אייתי מתניתא בידיה: מתליעין ומזהמין בשביעית, ואין מתליעין ומזהמין במועד, כאן וכאן אין מגזמין… מאי שנא זיהום דשרי, ומאי שנא גיזום דאסור מי דמי: זיהום אוקומי אילנא ושרי, גיזום – אברויי אילנא, ואסור… תני: מתליעין ומזהמין בשביעית, ורמינהי: מזהמין את הנטיעות, וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים, ומשקין אותן עד ראש השנה… אבל בשביעית לא ודלמא כדרב עוקבא בר חמא, דאמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו, חד לאברויי אילנא ואסור, וחד לסתומי פילי ושרי. הכא נמי תרי זיהמומי הוי: חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור… תני: סכין שמן לגזום בין במועד ובין בשביעית. ורמינהי: סכין את הפגין, ומנקבין, ומפטמין אותן עד ראש השנה; עד ראש השנה אין, בשביעית לא. מי דמי הכא אוקומי אילנא ושרי, התם פטומי פירא ואסור, ע"כ. מכאן למדו המפרשים וכן כתב רבינו חננאל (שם) שכל מעשה שהוא לאוקמי אילנא שחוששים שמא האילן יתקלקל מותרת הזמירה בזה.
וכן מובא להלכה בספר שבת הארץ (פ"א ס"כ אות קיב) לדעת רבינו חננאל ע"ז דף נ' ע"ב שזמירה מותר לאוקמי וכן פסק בספר השמיטה לגרי"מ טיקונצ'נסקי (פ"ד הע' 1 אות ב) ושם הסתפק (הע' 1) מהו לאוקמי, האם הכוונה דוקא שלא ימות האילן או אפי' שלא יתקלקל, וכתב להתיר אפי' קלקול בלבד והוכיח כן שהרי בסוגיא מוכח שדבר האבד מותר, ורק לאברויי ולאשבוחי אסור ואם לא מותר. והסברא בזה כיון שאינו מתקיים לשם עבודת זימור ומותר, ובפרט לפי דברי שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פג להוכיח מדברי תוס' (סנהדרין כו, ע"א ד"ה לעקל) שכתבו להוכיח מדין המזנב בגפנים שכל שכוונתו לצורך מה שקוצץ ולא לצורך האילן עצמו מותר זאת מוכח מדברי רבי עקיבא (שביעית פ"ד מ"ו) שקוצץ כדרכו, ואף שגורם זימור שרי, עכ"ד.
תמיכת עצים וענפים
בספר משפטי ארץ (פ"ד סעי' כח) הובא: ענף שהתחיל להשבר מותר לתומכו כדי שלא תמשך שבירתו אך אסור לחברו חזרה למקומו באפון שיוכל להתאחות מחדש, (כמובא במשנה פ"ד מ"ו וברמב"ם פ"א הכ"ב) כמו כן מותר לתמוך ענף עמוס בפירות כדי שלא ישבר מכובד הפירות. (ובהע' כתב שאין זה שונה מתמיכת ענף שהתחיל להשבר). אולם לעיל הבאנו את דברי הרב טיקוצ'נסקי בספר השמיטה שחולק ואוסר קציצת ענף שלא ישבר, ע"כ.
אולם נראה להתיר אף בתמיכת ענפים בפרט לפי דבריו של הדרך אמונה (ביאור ההלכה הלכות שמיטה פ"א ה"ה ד"ה ולא) שכתב בשם החזו"א שישנם מלאכות אוקמי האסורות בשביעית מפני שמיחזי כעבודה שכל פעולה שהיא פעולה שגורמת לגדילת האילן יותר טוב אסורה וכתב שם שלפי זה נפל בבירא כל ההיתר של אוקמי אילנא שאיך נוכל לדעת איזו פעולה מיחזי טפי כעבודה ואיזו לא חוץ מהדברים שאמרו חז"ל במפורש. והכריח בדברי החזו"א שכל פעולה של מניעת הפסד מותרת בשביעית וכתב דיתכן שרק מלאכות דרבנן, אך מהחזו"א (סי' כ' סק"ה) נראה דאף מלאכות דאורייתא מותרות אף באופן זה, (אך נשאר הדרך אמונה בצ"ע בזה) אולם לגבי תמיכת אילן שעומד להשבר אין לחוש לכך כיון שהוא מהדברים המפורשים במשנה, שחשיב לאוקמי אילנא, ששנינו (פרק ד משנה ו): "אילן שנפשח [שנבקע] קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף", ע"כ. משמע שכל ההיתר הוא דוקא בפעולה שמונעת נזק ולא פעולה שגורמת לגדילת האילן והדגש הוא לא בצורת הפעולה מה נקרא פעולה האסורה ומה לא אלא הדגש הוא שכל פעולה שגורמת להשבחה – כלומר, פעולה חקלאית, אסור, וכל שאינה גורמת לכך מותרת, וכאשר יש הפסד התירו חכמים מצד 'אוקמי אילנא'.
הכוונת עלי גפנים
אחת הפעולות החשובות לגידול גפן היא ה'הדליה' כלומר כיוון נכון של עלי הגפן בצורה נכונה כך שיגדלו כראוי ולעיתים ההכוונה טובה מונעת נזק ממשי ולכן נראה לפי האמור לעיל שרק הכוונה למניעת נזק הותרה ולא הכוונה שתגרום לגפן לגדול יותר טוב. ולפי הפאת השולחן (שם) הרי זה בכלל מזנב שאסור כשכוונתו לצורך האילן. והנה מצאנו במשנה (שביעית פ"ב מ"ה): מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין אותם וכו' עד ראש השנה וכו', ע"כ. מובא שכריכת הנטיעות נחשבת כמלאכה שאסורה בשביעית, וכן כתב בפיה"מ לרמב"ם (ד"ה וכורכין אותן) ז"ל, הוא שיקבץ את הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלו למעלה ביושר ולא יתפשטו על הארץ, עכ"ל. ובר"ש פירש: וכורכין אותן – מפני החמה והצינה, ע"כ. וכן פסק ברמב"ם (שמו"י פ"א ה"ה) ז"ל, ולא יכרוך את הנטיעות, ע"כ. ונראה מדברי הדרך אמונה לעיל בדברי החזו"א שאף אם הפעולה היא לא בכדי שלא יתפשטו על הארץ אלא ש'יגדל יותר טוב' אסור מצד 'אוקמי אילנא' שחכמים אסרו כל פעולה שמחזי כעבודה, כמשנ"ת. לגבי הגיזום רק גיזום של זמורה זקנה שיכולה להרקיב את הפרי מותרת, אך זמירה סתם אסורה. לצמצום הנזק יש לבצע זמירה חלקית לפני ראש השנה ולהשאיר 2-1 עיניים יותר מהרגיל ולהפסיק להשקות עד בא הגשמים. הדרכה נוספת אפשר למצוא במכון לחקר החקלאות על פי התורה, בית המועצה יד בנימין. ד.נ. עמק שורק.
גיזום שלא לצורך האילן
למרות שבדרך כלל צריך שינוי מהגיזום הרגיל, בספר משפטי ארץ (פ"ד סכ"ב) הובא שמותר לחתוך ענפים מגדר חיה שמפריעים למעבר ובלבד שלא יתכוון לתועלת הצמחים ויחתוך רק את החלקים שמפריעים למעבר.
בגמ' שבת (עג, ע"ב) הובאה משנה: הזומר וצריך לעצים חייב שתיים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע, ע"כ .מבואר, שמשום קוצר חייב על חיתוך העצים ומשום נוטע על שגורם ע"י הזמירה לצמיחה חדשה. ובתוספות (שם ד"ה זומר) הקשו מהגמ' בסנהדרין (כו, ע"א): רב חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר השנה בעסיא, פגע בהו ריש לקיש איטפל בהדייהו, אמר איזיל איחזי היכי עבדי עובדא וכו' תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי (ראה אדם זומר כרמו והיה זה בשנת השמיטה) אמר להם כיצד כהן זומר. אמרו לו שאין כוונתו של אותו כהן לזמור את הגפן אלא לעקל את בית הבד, אמר להם, הלב יודע אם כוונתו לכך, עד כאן דברי הגמ'. משמע ש'זמירה' מתירה להשתמש בענפים שזמר, ואינו חייב על נטיעתם. ולכאורה הדברים סותרים, ותירצו תוס' שזמר באופן שקשה לגפן. ובביאור דברי תוס' נראה שישנה מחלוקת בין המפרשים הלכה למעשה, דעת החכמת שלמה (שם) שכל זמירה שאינה מועילה לצמיחת הגפן מותרת, אולם דעת החזו"א (שביעית סי' יט ס"ק יד ד"ה ויש ובד"ה ובתוס') שאפילו זמירה שאינה מועילה לגפן אסורה לדעת תוס' והסבר דבריהם הוא שיש לחלק בעצם הזמירה בין סוג זמירה על פי כללי הזימור, שבזה חייב משום שאחד מדיני הזמירה שיהיה בזמירה כזו שמהותה להביא תועלת לזימור, והיא אסורה בעצם בצורת הזמירה ולא משום סיבתה שמביאה תועלת. אבל אם אינו זומר לפי צורת הזמירה המקובלים אף אם מביאה תועלת מותר, מכיון שאינו מתכוון לתועלת העץ וההוכחה שאינו זומר לפי כללי הזימור, ובזה אף אם מביאה תועלת בפועל מותר. למרות האמור בקציצה של 'הדיוט' כלומר אדם שאינו בקיא בכללי הזימור, נראה מדעת החזו"א שצריך בזה ב' תנאים הלכה למעשה: א' שיהיה שינוי בקציצה, (שמתבצע ללא כוונת האדם כיון שאינו בקיא) ב' שלא יהיה כוונתו לתועלת האילן. (למרות שעיקר חילוקו לעיל בעצם הזמירה ולא בסיבה כמשנ"ת) וז"ל החזו"א (שביעית, שם ס"ק טו, טז): 'ואם הוא הדיוט ואינו ידוע דקדוק הזימור נראה דשרי לקצוץ דרוב מעשה ההדיוט אינו בדקדוק הזמירה ואף אם יזדמן בדקדוק הזמירה כיון שלא נתכוין לדקדק אפשר דאין כאן זמירה וכל שכן באילן שאין מזמרים אותו לעולם ואיסור זימור בשאר אילנות דרבנן וכמו שכתבנו סי' כא ס"ק טו, והיכי דאינו מתכוון לזימור לעולם הוא דרבנן וכמו שכתבנו סי' יח ס"ק ו, ואין להחמיר בהדיוט הקוצץ לעצים ואין לו שום ניחותא בזימור, וכל שכן כשמשייר טפח כרבי יוסי הגלילי או קוצץ מחד גיסא כדאמר מו"ק יב שקיל כוליה מחד גיסא' ע"כ. ונראה מדברי החזו"א שבאדם מומחה דוקא צריך לשנות בכוונת מכוון מדרכי הזמירה, אבל בהדיוט שבלאו הכי אינו זומר לפי הכללים סגי שיתכוון שלא לתועלת האילן ובזה מהני מועיל מהתורה, והסברא בזה היא כיון שחיתוך שלא לפי כללי הזימור, מגרעת את הפירות, ומותר לגמרי, וכן כתב בספר שבת הארץ (פ"א ס"כ לדעת התוס' סנהדרין כו ע"א ד"ה לעקל).
ונראה שכל הדין שפשוט בשאר אילנות שמועיל שינוי הוא לא רק לדעת החזו"א ודעימיה שזימור בשאר אילנות דרבנן, אלא אף לסוברים שזימור בשאר אילנות דאורייתא שאינו נחשב כמלאכת זימור כלל בזה.
ולפי זה כתב בספר משפטי ארץ (פ"ד סכ"ו) שמותר לקצוץ ענפי אילן שלא לצורך האילן כגון לסכך בהם סוכתו, או שלא יפריעו למעבר ובלבד שלא יתכוון גם לתועלת האילן, ובזה באדם רגיל מועיל אף ללא שינוי שעצם זמירתו היא לא לפי כללי הזמירה, אולם באדם מומחה כגון חקלאי צריך מלבד שלא יתכוון, לשנות בעצם הזמירה, עכ"ד. וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי, שביעית, פ"ו ס"ד) שמותר בזה וכן לחתוך ענפי אילן שמפריעים לרבים ושבים, ע"י שינוי או ע"י גוי עכ"ד. והמקור לכך הובא שם (הע' ח) מהמשנה (שביעית פ"ד מ"ה) 'המבקיע בזית לא יחפהו בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש', ופירש הרמב"ם (שם) 'המבדיל עצי הזיתים לקחת מהם עצים' וכן כתב הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל (פ"א הי"ט) 'המבקע בזית ליטול עצים'. וכן הובא במשנה ו' שם: 'המזנב בגפנים והקוצץ קנים רבי יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח רבי עקיבא אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל או במגירה ובכל מה שירצה'. ופירש הרמב"ם: 'ומגרה הוא משור והענין שאין צריך שינוי בכרתו וזה כשלא נתכוון לזמור', ע"כ. וכן כתב המהר"י קורקוס (שמיטה ויובל פ"א ה"כ) ז"ל, ובתנאי שלא תהיה כוונתו לזמור ופשוט הוא, ע"כ. משמע שכל שאינו מתכוון לתועלת הצמח מותר ואין צריך לשנות באדם רגיל שכיון שאינו יודע עצם מלאכתו היא בגדר שינוי. אולם בספר השמיטה כהלכתה לגר"מ שטרנבוך (פ"א סעי' יא) כתב, שאם הגיזום הוא לשם נוי בלבד כגון גיזום בגדר חיה מותר אף ללא שינוי בצורת הגיזום (ונ"מ בחקלאי שיודע מלאכת הזמירה) אך אם הזמירה היא לעיבוי הגדר כתב לאסור שזה ממלאכת הזמירה, עכ"ד. (ובהע' הביא טעמם של המחמירין (כנראה כוונתו לד' חזו"א הנ"ל) מהגמ' מו"ק ג, א. דאיתא 'לרבות כל עבודה שבשדה וכרם'. אך כתב שיש לדחות זאת דכ"ז אינו אלא בעבודה שמועלת לצמיחת הפירות ולא כשהוא למראה נוי בעלמא כמו שמצאנו בהצתת אור באישות קנים שנעשה רק לגדל את הקנים ולכן אסרו חכמים ורשב"ג מתיר, וכן מוכח משיטת רש"י ע"ז נ. דאין לאסור עבודה בשדה שבכרם כשהוא עבודה שבשדה ובכרם אלא כשהוא עבודה בקרקע ולא באילן) אך דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ג) שיש להתיר גיזום אף באופן הזה רק ע"י גוי או בשינוי כדברי החזו"א (עיין לעיל בענף 'זמירה בשמיטה').
דילול
במשפטי ארץ (שם, אות כז) כתב, שענף עץ פרי שיש עליו חנטים (פירות בתחילת גידולם) אסור לקוצצו אפילו למטרות שהוזכרו בסעיף הקודם (לצורך מעבר או לסכך סוכתו) משום הפסד פירות שביעית (כמובא במשניות שביעית פ"ז מ"י וברמב"ם פ"ה הי"ז יח, שבפירות רגילים יש לחוש אף משעה שהם קטנים ביותר, ובגפנים אסור לקוצצן משיגרעו, וביאר רש"י פסחים נג, א, שהכוונה שיגדלו הענבים קצת נקראו גירוע, ושיעורו כפול הלבן) והאיסור לקוצצן הוא עד שיגיעו לתחילת הבשלתם ואז מותר שהגיעו לעונת המעשרות (כמובא במשנה וברמב"ם שם). ובשיעור עונת המעשרות לסוגי הפירות השונים עיין ברמב"ם הל' מעשר (פ"ב). ועיין שם שהביא דעת הגרש"ז אוירבך שהשיעור הוא שיגיעו לכלל הבשלתם, עכ"ד. אולם דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ח) שחקלאי העובד על פי היתר המכירה רשאי לדלל (באופן שאינו עובר על זמירה מהתורה כמו שביארנו לעיל) בדרך הרגילה, ואינו צריך לחשוש להפסד פירות שביעית, עכ"ד. וזה לדעתו של מרן הגר"מ (שו"ת מאמר מרדכי שביעית סי' כא) שכתב להתיר היתר המכירה אף שהוא 'דיעבד' מועיל מן הדין. וכן כתב בספר מעדני ארץ (סי' ב' ד"ה איברא) בשם הגרי"ז וינוגרד להתיר הפסד פירות שביעית לאחר המכירה. ובפירות ערלה דעת מרן הגר"מ אליהו (שם, ס"ט וס"י) שאין להסיר פירות ערלה לניצול כוח העץ, ואף יש לשים שלט המזהיר על כך. והטעם לכך הובא שם (הע' יג) שיש הסוברים שיש איסור תורה בזה משום 'בצירה' לעבודת האילן ויש סוברים שנאמר גם בפירות שאין בהם קדושת שביעית, כ"כ החזו"א (סי' יב אות ז ד"ה אומנם. ועוד) אולם דעת הגרש"ז אוירבך (מעדני ארץ סי' ג פ"ב ס"ק ח) שאיסור בצירה לעבודת האילן נאמר רק בפירות שיש בהם קדושת שביעית.
דילול עצי אפרסקים ותפוזים
בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כא) כתב, שבכל עץ ועץ יש לדון לגופו שבגיזום עצי אפרסקים למשל שבדרך כלל עושים דילול כלומר שקולפים כמות הפרחים או הפרי מהבוסר כדי להוסיף ניקה לנשאים שאל"כ לא ימלאו הפירות בבשר הפרי אלא יגדל כגרעינים המצופים קליפה ובזה יש זימור ובצירה לעבוד האילן (וציין לדבריו בשו"ת משנ"י סי' טז ובספר נתן פריו עמ"ס שביעית עמ' קי) ואם לא מספיק הדילול עושים גם 'גיזום' ענבים, האם יש להתיר בשנת שמיטה והביא שם את דברי החזו"א (סי' כא, אות יז) שהתיר גיזום (וה"ה דילול שהרי שניהם משום זומר) וכן ניכוש, זיבול ועידור בעץ תפוז שהעץ מונק מאד ולפעמים נפסד ויבש במניעתן, וכתב שבמקום הפסד יש לסמוך להקל בכל אלו אך צריך לשקול כל עבודה ועבודה, עכ"ד. וכתב שם שכל התירו של החזו"א הוא דווקא בעצי תפוז ובזה יש להתיר א בשאר אילנות המפונקים כאפרסקים שבמניעת הגיזום שלהם יפסדו כל הפירות מלהיות ראויין לאכילה, והביא שבספר ברית עולם (סי' א' סעי' קטז) כתב שהיתרו של החזו"א הוא רק בשעת הדחק כשיש חשש שיופסד כל הפרדס או פירותיו, משום שכל התירו בנוי על דעת הפוסקים ששביעית בזה"ז דרבנן (כהריטב"א בריש מו"ק) אולם לדעת הרמב"ם (הו"ד לעיל) שגם בשאר אילונות זימור מדאורייתא וגם המציאות הוכיחה שאין הפסד לעץ ולפירות במניעת זימור שנה אחת, ואף בעץ אתרוג המפונק מאוד, לכן כתב במסקנתו שאין להתיר דילול באילנות אלו אלא במקום שמומחה קובע שיהיה הפסד, ולמעשה כותב שאף חוו"ד חקלאית לא הוכיחה תמיד את עצמה, והביא מעשה ממושב 'ניר בנים' שליד קוממיות בחקלאי אחד שלא דילל עצי אפרסקים והרויח פי ארבעה קטיפים, אף שהיה יכול להיות הפסד, עכ"ד.
העולה לדינא
א. כל המלאכות גיזום מותרות עד ערב ראש השנה של שביעית חוץ מנטיעת אילן שאסורה מיום ט"ו באב.
ב. גיזום או דילול אסור בשמיטה, ואם יש צורך למנוע נזק או קלקול מותר ע"י ישראל.
ג. הדליית גפנים והכוונתם אסורה בשמיטה, אך אם יש צורך למנוע נזק מותר ע"י ישראל.
ד. אם יש צורך לגזום עצים בשביל שטח וכדו', מותר בתנאי שיעשה בשינוי או ע"י גוי.
ג. אפילו ספק הפסד בשביעית מותר בכל הנ"ל.