שאלה
מי שבטעות אכל חלבי 4 שעות מאכילת בשר האם מותר לו להמשיך באכילתו או שיש לו להפסיק?
תשובה
אדם שאכל מאכל בשרי, ולאחר כארבע שעות שכח ואכל בשגגה מאכל חלבי, לכשייזכר צריך להפסיק מייד את אכילתו, ולהדיח פיו, וימתין עד לסוף זמן השש שעות מעת אכילת המאכל הבשרי.
מקורות
א
בגמ' חולין (ק"ה.), גרסינן:
"בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: כמה ישהה בין בשר לגבינה, א"ל: ולא כלום, איני, והא אמר רב חסדא: אכל בשר – אסור לאכול גבינה, גבינה – מותר לאכול בשר, אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר, א"ל: ולא כלום. גופא, אמר רב חסדא: אכל בשר – אסור לאכול גבינה, גבינה – מותר לאכול בשר. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השינים מהו, קרי עליה: הבשר עודנו בין שיניהם. אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא – כי הוה אכיל בשרא האידנא, לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא – בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא".
בביאור הטעם לאסור אכילת גבינה וחלב, אחר אכילת בשר, מצינו שני פירושים בראשונים.
דעת רש"י: (שם) – "אסור לאכול גבינה – משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו". אמנם הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות (פ"ט הל' כ"ח), פירש: "מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח".
וראה בטור (יו"ד סי' פ"ט), שכתב הנ"מ בין הטעמים הנ"ל, ולמעשה נקיט לשני הפירושים, ושצריך להחמיר כתרוויהו, וכן פסק הש"ע (שם סעי' א'), וכדלקמן.
עוד נחלקו הראשונים, בביאור דברי מר עוקבא, דשהה בין אכילת בשר לגבינה מסעודה לסעודה, כמה זמן זה למעשה, התוס' (שם ד"ה לסעודתא), ביארו: "לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית, אלא אפילו לאלתר, אם סילק השולחן ובירך מותר, דלא פלוג רבנן". הרי דלדבריהם שרי למיכל גבינה וחלב אחר אכילת בשר מיד כשסילק שולחנו ובירך, וכדעתייהו פסק הריטב"א.
וראה ברשב"א (שם), ובר"ן (על הרי"ף דף ל"ז:), דאייתו לדעות הבה"ג, הר"ז הלוי ועוד ראשונים, דלשיטתם יש להקל טפי, דסגי בקינוח והדחה, ויכול לאכול מיד גבינה אחר אכילת בשר, והא דמר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי, מדת חסידות הוא, וכ"ש מאי דקא עביד אבוה, דהוי מדת חסידות יתירה, ולפי דבריהם אין הפרש בין בשר ואח"כ גבינה, ובין גבינה ואח"כ בשר, אלא שזה אין צריך קנוח הפה, וזה צריך קינוח הפה.
אמנם מהרמב"ם דאייתינן לעיל שמעינן דבעי המתנת שש שעות בין אכילת בשר לגבינה, וכן מבואר ברי"ף בסוגיין, וכן דעת הר"ח ובעל העיטור, וכדבריהם פסקו הרשב"א, הר"ן ועוד ראשונים, אחר שהכריחו כן מראיות ברורות בסוגיין ומדעות הפוסקים, וראה דכתב המאירי על השיטות המקילות דלא בעינן המתנת שש שעות: "מ"מ דברים דחוקים הם, ואין ראוי לסמוך עליהם, וכל שכן במקום קולא, וכנגד הסברא והשכל כמו שביארנו".
וראה בטור (או"ח סי' קע"ג), דכתב ע"ז, ז"ל: "כתב בה"ג, שהאוכל בשר מותר לאכול אחריו גבינה מיד ע"י קינוח ונטילה, והאוכל גבינה מותר לאכול בשר מיד אף בלא קינוח ונטילה, וכתב א"א הרא"ש ז"ל ולא נהגו העולם כן, אלא נוהגין שלא לאכול גבינה אחר הבשר אפי' הוא בשר עוף, ואין לשנות המנהג, הילכך אין לאכול גבינה אחר הבשר עד שישהא כשיעור מזמן סעודת הבקר עד זמן סעודת הערב". עכ"ל. ומהב"י משמע דפירש דעת הרא"ש כהרמב"ם דבעינן שש שעות, וראה באגור (סי' רכ"ג, ובסי' אלף רמ"ב), דהעלה כן, וכתב דכך מנהג בעלי הנפש באשכנז, להמתין שש שעות בין אכילת בשר לגבינה.
למעשה פסק הש"ע (שם), כג' עמודי הוראה, דבעינן המתנת שש שעות, אך הרמ"א הביא דעות המקילות בזה כהראבי"ה ועוד, אולם למעשה הכריע כדעת הש"ע, ז"ל:
"אכל בשר, אפילו של חיה ועוף, לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות. ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השינים, צריך להסירו. והלועס לתינוק, צריך להמתין. הגה: ואם מצא אחר כך בשר שבין השינים, ומסירו, צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה (הר"ן פכ"ה). ויש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון, מותר על ידי קנוח והדחה (תוס' ומרדכי פכ"ה והגהות אשיר"י והג"ה מיימוני פ"ט דמ"א וראבי"ה). והמנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה. מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר (ע"פ הארוך והגהות ש"ד), דאז הוי כסעודה אחרת, דמותר לאכול לדברי המקילין. אבל בלא ברכת המזון, לא מהני המתנת שעה. ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון, או אחר כך (ד"ע ממהרא"י ולאפוקי או"ה). ואם מצא בשר בין שיניו, אחר השעה, צריך לנקרו ולהסירו (ד"ע ממשמעות הר"ן הנ"ל). ויש אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה (ארוך בשם מהר"ח), אבל אין נזהרין בזה. ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות".
ב
ברם מדקדוק לשון הרמב"ם והטור דאייתינן לעיל, לכאורה לא משמע דבעינן שש שעות שלימות ממש, אלא כשש שעות, וכדברי הפר"ח (יו"ד סי' פ"ט ס"ק ו'), שפירש דאע"פ שקיי"ל כהש"ע דבעינן המתנת שש שעות, מ"מ לא בעינן המתנת שש שעות שלימות ממש, בין אכילת בשר לגבינה, אלא כבין סעודת בוקר לצוהריים, דבחורף שהיום קצר הוא כארבע שעות המתנה, (וראה עוד שהעלה להחמיר בדבריו, שצריך להמתין אפי' בין אכילת גבינה לבשר, שיהיו בשתי סעודות ובהמתנת שעה אחת, דלא כרוב הפוסקים דסגי בקינוח והדחה), ז"ל:
"להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת כו'. מנהג זה נמשך להם מספר הזוהר, דאיתא התם בסוף פרשת משפטים, אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא, דאיתחבר כחדא, או בשעתא חדא, או בסעודתא חדא כו', כלומר דבשעה אחת, אף שאוכלו בב' סעודות, או בסעודה אחת, אף ששהה כל היום, ואכל דברים אחרים בינתיים, ויש מהאכילת בשר לגבינה שש שעות, אפילו הכי אסיר. שמעינן מהכא חומרא וקולא, חומרא דמשמע, דאף בשר אחר גבינה אסירא בשעתא חדא, או בסעודתא חדא, וקולא דגבינה אחר בשר שריא, לאחר שעה ואינו בסעודה אחת. ולענין דינא נקטינן כדברי המחבר שלא לאכול גבינה אחר בשר עד שישהה שש שעות. ומיהו לאו דווקא שש שעות, כגון בחורף שהימים קצרים, כל שאכל בשר בשחר, מותר לאכול גבינה בסעודת הצהרים, וכן אם אכל בשר בחצי היום, מותר לאכול בערבית, אף על גב דליכא בין אכילה לאכילה אלא כמו ד' שעות בקירוב. וזה דבר מוסכם לכולי עלמא, דהא לשון הגמרא [שם] הוי בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחרינא אכילנא, משמע דמסעודה לסעודה שפיר דמי, ולא קמפליג בין ימים קצרים לימים ארוכים, אלא משמע כדכתיבנא. ולאכול בשר אחר גבינה יש להחמיר כספר הזוהר, ואין לאכול אלא בשתי סעודות, ואחר ששהה שעה אחת. ומיהו בסעודה אחת מעיקר הדין לא מצי למיכל גבינה אחר הבשר אף שעברו שש שעות מאכילת הבשר, וכן כתבו מהרש"ל [ים של שלמה שם פ"ח סימן ט], ושאר אחרונים. וכן מדוקדק בלשון ספר הזוהר ועיקר", עכ"ל. ונראה דדבריו שלא בעינן שש שעות שלימות ממש בין אכילת בשר לגבינה וכו', מסתעיין מדקדוק לישנא דהרמב"ם והטור כדכתיבנא.
וכעת חזיתי דבספר אהל יצחק על הרמב"ם (שם), כתב ג"כ לדקדק כדברינו בלשון הרמב"ם, והוסיף דאף לפרש"י, דהטעם להמתנת שש שעות משום טעם הבשר ושומנו שיוצא עד שש שעות, הדין כן, שבימי החורף שהיום קצר, סגי בהמתנת ארבע שעות בקירוב, שהוא זמן שבין סעודה לסעודה, משום די"ל דכוונת רש"י הוא דמה שאסור לאכול גבינה אחר בשר, משא"כ כשאכל גבינה דמותר אחריו בשר בלא שהייה, משום שטעם הבשר נדבק בפה ומאריך בטעמו, משו"ה בגבינה אחר בשר צריך שישהה מסעודה לסעודה, ואפי' בד' שעות אזיל טעם הבשר, אלא כיון שבקיץ הוי שש שעות מסעודה לסעודה, צריך להמתין שש שעות, כיון דאמר מר עוקבא מסעודה לסעודה, ולא מפליג בין ימים קצרים לארוכים.
אך ראה עוד בדבריו, דאף שכתב לחזק שיטת הפר"ח מהשגת הגינת ורדים עלה, ברם למעשה, ביטל דעתו בפני הפוסקים, שדעתם דבעינן המתנת שש שעות שלימות ממש, ז"ל:
"והרב גינת ורדים ז"ל בספר גן המלך שלו בסימן קנ"ד, כתב דהנך שית שעות הם רביע היום והלילה, דכל שעורי רז"ל הם בדקדוק, מ' סאה חסר קורטוב אין מטהרין במקוה, ושארי ליה מארי להפר"ח ז"ל שנשתבש בזה, ע"כ. ונראה דבשלמא אי שעורו היה שש שעות, שפיר הוה אמרינן דהם בדקדוק, אבל שיעורו הוא מסעודה לסעודה, ושיעור סעודה כתב הרמב"ם, דהוי כמו שש שעות, אלא דהטור ומרן אמרו שש שעות, אפשר לומר שהם זמניות כמ"ש הפר"ח, והרב יד אהרן באו"ח סימן קע"ג כתב בשם הרב גינת ורדים דהם שעות זמניות, ובוודאי שלא ראה דברי הפר"ח, דכתב שהם זמניות, ופליג עליה הרב גו"ר, ועוד קשה דאפילו במונח שלא ראה דברי הפר"ח, איך קאמר דס"ל דהם שעות זמניות, דהרי כתב הרב דהנך שית שעות הם רביע היום והלילה, דהיינו שש שעות שוות, אבל רובא דרבוותא ז"ל, ס"ל שהם שש שעות שוות, וכן הכריח הרב כנה"ג בסימן פ"ט, הגהת הטור אות ו' וכתב שכן כתבו האיסור והיתר, והפר"ח, והרב דמשק אליעזר בדף ש"י עיין שם, וכן הרב בני חיי כתב דדברי הפר"ח ז"ל אינם מכוונים להלכה עיין שם, וכן הסכים הרב פרח שושן בחלק יו"ד כלל א' סי' א' וכתב שהמנהג כן, וכיון שכן אף שדעתי נוטה כפסק הפר"ח, בטלה דעתי כנגד כל הני רבוותא, וכ"כ בשלחן גבוה ביו"ד (סימן פ"ט סק"ג)", עכ"ל. כמו כן ראה בשו"ת פעולת צדיק (ח"א סי' פ"ז), שכתב לדחות דברי הפר"ח, והעלה כרוב הפוסקים דבעינן שש שעות מלאות, עיי"ש.
וכן כתב הפלתי באריכות (סי' פ"ט ס"ק ג'), לחלוק על הפר"ח, ובכרתי (שם ס"ק ו'), תמצת השגתו, ז"ל: "שעה אחת. פרי חדש (ס"ק ו') כתב דיש להם סמך מדברי זהר (סוף פרשת משפטים דף קכ"ה ע"ב), ועיין פלתי (ס"ק ג') שכתבתי דמזהר לא משמע כלל, רק שעה וששה שעות תליא במחלוקת באו"ח סימן קפ"ד (מג"א ס"ק ט'). ופרי חדש (שם) דעתו בימי חורף ימים קצרים סגי בארבע שעות מחצות היום עד ערב, ועיין פלתי (שם) דכתבתי דליתא, ואם באים לדקדק ירבה יותר מששה שעות, לכן העיקר שש שעות, ואין להוסיף ולגרוע".
אמנם ראה להגאון חיד"א בשיורי ברכה (שם אות ג'), דאחר שהביא דעות הפוסקים לחלוק על דעת הפר"ח, כתב: "ואני אומר גברא רבא אמר מילתא לא תחיכו עליה, דיש פנים הנראין לסברת הרב פרי חדש, ובשגם למעשה יש להחמיר, מ"מ פסיק חוכא ולעגי שפה". ואחר שכתב להסביר דעת הפר"ח, ושיש פנים הנראין לשיטתו, העלה למעשה: "ולענין דינא לא מיבעיא לדידן דפשטה הוראה כהרמב"ם ומרן להמתין שיעור מסעודה לסעודה, והכל ממתינים ו' שעות, דודאי יש להחמיר, ושיעור זה בקיץ ובחורף יהיה, כדעת כמה אחרונים שפסקו דלא כהרב פר"ח. אפלא אפילו בערי אשכנז דההמון נהגו להמתין שעה אחת, והמדקדקים הם ממתינים ששה שעות, נראה דאין להקל כמ"ש הרב (שמן) סלת למנחה וכהוראת הרב פר"ח, דכיון דהמדקדקים קבילו עליהו להמתין ששה שעות, ראוי להשוות מדותיהם בכל זמן, להמתין ששה שעות כדעת האחרונים וכאמור". עכ"ל. וכן העלה מפי סופרים ופוסקים גם בספר דרכי תשובה (סי' פ"ט ס"ק ו'), דבעינן שש שעות שלימות, ושנה דבריו שנית בס"ק כ', עיי"ש.
ועיין בט"ז (שם ס"ק ב'), דצידד להחמיר כן אף להנוהגים כהרמ"א להמתין שש שעות שלמות, ובפרט לבני תורה, וראה בפרי מגדים (מש"ז), דסיכם את דעת הט"ז כך: "עיין ט"ז, ותוכן כוונתו דמי שהוא בן תורה אין לאכול גבינה אחר בשר עוף כ"א אחר שש שעות, וראוי לגעור בו אם אינו עושה כן, וגם צריך סילוק וברכת המזון, ואם אכל בשר בלא פת צריך ברכה אחרונה, ומאן דאין בן תורה ומיקל בשעה א' עכ"פ בעי הדחה וקינוח הפה, דקולא זו נמשך מתוס' דסעודה אחריתי היינו ברכת המזון שהביא הר"ב בהג"ה, דלא כש"ך אות ז' דמחלק בין המתנת שעה א' דאין צריך קינוח, והמעיין בד"מ שהביא לשון מהרא"י משמע דהמתנת שעה הוא להחמיר ולא להקל, וזה יורה כט"ז". והרש"ל (מובא בש"ך ס"ק ח'), כתב שכל מי שיש לו ריח תורה, ימתין שש שעות. וכן כתב ערוך השולחן (שם אות ז'), שכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל, להמתין שש שעות, וחלילה לשנות. גם גאון עוזנו הבן איש חי (ש"ב שלח לך סעי' ח'), פסק דבעינן שש שעות מלאות לא שנא בקיץ או בחורף. וכן נפסק בכף החיים (שם אות ה'-כח'), אך להלן אות ג' נדון בדבריו אי הוי כמנהג בעלמא.
עתה ראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב יו"ד סי' ג'), דסיכם מרן הרב זצ"ל, כדברי הפוסקים להחמיר: "ועיין לב"י (או"ח סי' קע"ג), שמדבריו משמע שגם בדעת הרמב"ם שמסעודה לסעודה הכוונה מסעודה של בקר עד גמר סעודת הערב היינו שש שעות, ולא כמו שרצו לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב "כמו שש שעות" ולהקל פחות משש שעות – זה אינו. ועיין לבא"ח (ש"ב פרשת שלח – לך אות ח') שגם בחורף יש להמתין שש שעות. לפיכך, יש להמתין ו' שעות בין בקיץ ובין בחורף ובפרט לבני תורה". עכ"ל.
אתה הראתה לדעת מכל הני רבוותא ראשונים ואחרונים, דבין אכילת בשר לגבינה וחלב, בעינן שהיית שש שעות שלימות, והדקדוק מלישנא דהרמב"ם אינו מוכרח, על כן אין לפרוץ בזה גדר כלל, ובפרט לבני תורה, וראה לשון הרב הלבוש, שכתב: "המחמיר להמתין עד ששה שעות תע"ב". משמע אפי' אינו בעל תורה, כך דייק האליה רבה (או"ח סי' קע"ג אות ו'). ובשם רביה"ק משינווא זי"ע איתא, המסתכל בשעונו בגמר אכילת בשר, לידע מתי יהא מותר לו לאכול חלב – אחרי שש שעות, ה"ז בכלל זולל וסובא ח"ו.
ג
עתה הבוא נבוא לבאר לפי"ז הדין בנדון דידן, כשאכל בטעות מאכל חלבי בתוך שהיית שש שעות, אי שרי ליה להמשיך באכילתו, או שצריך להפסיק מייד:
הנה כף החיים (סי' פ"ט אות ח'), כתב בפשיטות בשם הדעת קדושים ומקדש מעט, דאם שכח והתחיל לאכול גבינה בתוך שש שעות גומר ואין צריך להפסיק, ואין צריך להתענות על שגגתו, כי אין בכך סגנון אכילת איסור רק גדר. עכ"ד. אמנם דבריו לא ברירא לן בזה כדי הצורך, דלכאורה מהנתבאר לעיל אות א', דתרי טעמי איכא בשהייה זו, אי מטעמא שטעם הבשר ושומנו צף ועולה בפיו כל זמן השש שעות, או מטעמא דבשר שבין השיניים, דמקרי "הבשר עודנו בין שיניהם" כל אותו הזמן, וא"כ מה לי ששגג ושכח שהוא בתוך זמן השהייה והתחיל לאכול גבינה דאין בכך סגנון איסור, הרי ברור שכשנזכר שבזמן ההמתנה בין בשר לחלב הוא עומד, שעליו להפסיק מייד אכילת הגבינה בשביל לא להמשיך לערבב בין טעם הגבינה לטעם הבשר שעדיין בפיו, או לבשר שבין שיניו, שבזה עביד איסורא בוודאי ח"ו.
ומנהג זה הוי כעין קבלה של איסור וודאי, ובגדר דין ממש, ראה בלשון הב"י (או"ח קע"ג), שכתב: "ונראה לי שזה שנהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל לא מטעם גדר וסייג הוא שנהגו כן, אלא משום דסבירא להו כדעת הרמב"ם (עי' מאכ"א פ"ט הכ"ח), שמפרש דהא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, אפילו בקינוח הפה ובנטילת ידים קאמר" וכו'. ועל כעין זה אמרינן מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף (שבת לא:), ונראה דאף לדעת הרמ"א יש לומר כן, דאע"פ שמעיקר דינא כתב דסגי בשהיית שעה אחת, למעשה העלה דהמדקדקין נוהגין בהו חומרא, והסיק דכן נכון לעשות, וכפי שנתבאר מכל הני רבוותא ראשונים ואחרונים לעיל אות ב' באריכות, שהאידנא נהגו כולם בשהיית זמן שש שעות מלאות, ושאין לפרוץ בכך גדר.
ולפלא על מרנא הכף החיים דלא זכר שר מדברי מרן בב"י באו"ח, וביותר צ"ע שבדבריו לעיל (שם אות ו'), אייתי לדברי הזכור לאברהם, שאם בירך על מאכל חלבי בתוך המתנת שש שעות, רשאי לטעום מעט, ולא כתב שיכול להמשיך באכילתו, ודילמא סמך על מה שציין בסוף הדיבור "ועיין לקמן אות ח", דלשיטתיה אזיל דשרי להמשיך באכילתו כרגיל, ואם זאת כוונתו יוקשה ממה שביארנו להלן ד"ה וראה עוד. וצ"ע.
הנה כיו"ב כתב בספר יד יהודה (סי' פ"ט ס"ק א' בפירוש הארוך), להסתפק באדם שאינו זוכר אם עברו שש שעות מעת אכילתו מאכל בשרי, והעלה להחמיר שיחכה עד שיעברו שש שעות בוודאי, אע"פ ששהייה זאת מדרבנן, ובעלמא הוי ספיקא לקולא, הכא הוי כדבר שיש לו מתירין, שיאכלנה בהיתר אחר שיעברו שש שעות מלאות, וכ"ז לדעת הטור והש"ע, אך לרמ"א דנקיט לדינא עיקר הטעם דסגי בהמתנת שעה אחת אחר ברכת המזון וסילוק השולחן, א"כ י"ל דבספק אי עברו שש שעות יכול לאכול מייד. עכת"ד.
אמנם ראה בדרכי תשובה (שם ס"ק ה'), דאחר שהזכיר דעת היד יהודה, צידד להקל בזה, מטעם דהכא לא הוי בכלל דבר שיש לו מתירין מכמה טעמים, ועל כן בספק יש להקל. עיי"ש. וראה בשו"ת דברי בניהו (חלק כ"ט סי' נ"ט), דהעלה מפי סופרים ופוסקים לפי"ז, להקל לאחד שאכל מאכל מסוים, ולאחר שעה נסתפק אם היה זה מאכל בשרי, דהוי ס"ס, שמא היה פרווה, ושמא כהראשונים דבסילוק וברכה שרי, ולא אמרינן דהוי דשיל"מ, כיון דעל הזמן הזה שרוצה לאכול כעת אין לו מתירים וכמבואר בדרכי תשובה הנ"ל. עיי"ש. אך בדידן שוודאי לו שהוא בתוך זמן האיסור, אע"פ ששגג ואכל, לכשייזכר צריך להפסיק מייד אכילתו, דהוא בגדר וודאי ולא ספק, כמבואר.
וראה עוד בדרכי תשובה (שם ס"ק כ"א), מה שכתב לדון מעין זה, ז"ל: "עי' בס' זכור לאברהם (להר"א אלקלעי ז"ל) חלק ב' ביו"ד אות ב' שכתב דבדידי' הוי עובדא אחר שאכל בשר ולא עבר רק ד' שעות בימות החורף ושכח ובירך על גבינה ונזכר קודם שאכלו ובעודו בפיו נזכר וכ' דנראה דמותר לבלוע מעט כדי שלא יהי' ברכה לבטלה, דהא באמת לדעת הפר"ח גם לכתחלה בחורף א"צ להמתין רק ד' שעות, ואם כי האחרונים חולקין עליו מ"מ כדי שלא יהי' ברכתו לבטלה כ"ע מודים דמותר עיין שם, ועי' בס' שדי חמד חלק אסיפות דינים מערכת בב"ח סי' י"ב, שהביאו וכ' דפשוט כוונתו דדוקא בהמתין עכ"פ ד' שעות הוא דשרי לאכול מעט כדי שלא יהי' ברכתו לבטלה, אבל אם לא שהה כלל אסור לאכול לכתחלה, אף על פי שיברך בזה ברכה לבטלה, עיין שם". עכ"ל. חזינן דרק משום חומרא דברכה לבטלה התירו לו לטעום מעט ולא הרבה, ולא אמרינן בזה הואיל ואשתרי אשתרי, שהרי אין כאן היתר כלל, אלא איסור קל שנדחה לרגע מפני איסור חמור, ראה ברשב"א (קידושין כ"א:), וכן כתב במפורש הגאון בעל פרי השדה בתשובה שהובאה בשו"ת גנזי יוסף (סוף סימן צ'), שפשוט מאד שלא להתיר יותר מטעימה כל שהיא ולא יותר, לצאת ידי חובת הברכה ראשונה. וראה עוד בדבריו (שם אות ב'), דכתב לדחות דברי השד"ח דרק אחר ארבע שעות יברך ויטעם, והעלה דמשום חומרא דברכה לבטלה אף בתוך שעה ראשונה יעשה כן. עיי"ש.
אכן בשו"ת באר משה (שטרן, ח"ד סי' כ"ד), כתב: "נשאלתי שכח ובירך על חלב ברכת שהכל נהי' בתוך שש שעות אחר אכילת בשר, מה יעשה, ישתה קצת שלא תהי' ברכתו ברכה לבטלה, או לא ישתה. השבתי ישתה קצת שלא תהי' ברכתו ברכה לבטלה, אבל אין צורך שישתה כדי רביעית, והמיקל לשתות רביעית כדי שיברך ברכה אחרונה לא הפסיד ושכר ברכה אחרונה בידו". ובגוף התשובה הוסיף: "אבל אפשר לחלק דמאחר שבשאלתינו הרבה מגדולי רבותינו הראשונים מתירין לכתחלה לאכול מיני חלב אחר שעה אחת לאחר אכילת בשר, טוב יותר שיאכל כזית גבינה או ישתה רביעית חלב ויברך ברכה אחרונה שכן הוא עיקר הדין לאכול לכתחלה כשיעור ברכה אחרונה (עיין בכה"ח סי' ר"י אות ט"ו)". עכ"ל. (אמנם לא זכר שר את הכף החיים דאייתינן לעיל, אע"פ שהזכירו בעניין אחר, בזה לא הביאו), מ"מ גם דבריו שיאכל כשיעור ברכה אחרונה צ"ע מהסברות דהזכרנו לעיל, ודי לו שיטעום קצת בכדי שברכתו לא תהא לבטלה ודיו, וכן השיג על דבריו בספר שלחן מלכים (דף מו.), עיי"ש.
ומעין זה ראה למרן הרב זצ"ל במאמר מרדכי למועדים ולימים (תעניות הל' מ"ה), דכתב ז"ל: "שכח ובירך על מאכל ביום התענית. יש אומרים שיאכל מעט כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. וסברתם היא שאיסור ברכה לבטלה הוא מדאורייתא ואיסור אכילה בתענית מדרבנן. יבוא דאורייתא וידחה איסור דרבנן. יש אומרים שלא יאכל בתענית כיון שאין להרבות עליו איסורים, לא די לו במה שבירך ברכה לבטלה, האם יוסיף לעבור איסור דרבנן במזיד".
וביותר נראה לעניות דעתי שיש להחמיר בזה בנידון דילן, ולהפסיק אכילת הגבינה כשנזכר שהוא בתוך שש שעות, מהגלות לנו דברי גאון עוזנו הבן איש חי, בעניין הסוד שבאיסור אכילת בשר וחלב (ש"ב בהעלותך), שהבשר תיקונו גדול בשחיטה וניקור ומליחה וכיו"ב, דהוא בחינת דין, ובערבו עם חלב מייצר תערובת של דין ורחמים שלא במקומה, ז"ל: "ובזה כתבו המקובלים ז"ל טעם לאיסור אכילת בשר בחלב, מפני שהבשר הוא סוד הדינים וכאמור לעיל, והחלב הוא סוד הרחמים, כי הוא מספר ד' יודי"ן של שם הוי"ה דמלוי יודי"ן שהוא חסד, ולכן תערובת שלהם אסורה כאיסור לבישת שעטנז שמערב כוחות הדינים עם כוחות החסדים שלא בהדרגות ובלא משפט הראוי להיות בסוד המיתוק, וכתב הרב המקובל מוה"ר ששון מרדכי ז"ל וז"ל, ונראה שלפי זה אם אכל חלב תחילה שהוא החסד נכנס תחילה, יוכל לאכול אחריו בשר קודם עיכול דתתאה גבר והחסד כופה את הדין הבא אחריו, משא"כ אם אכל בשר תחלה שנכנסו הגבורות והדינין תחלה, אסור לאכול אחריהם חלב כדי שלא יתגברו הדינין אלא ימתין עד שיתעכל הבשר שהוא אחר שש שעות ויתבטל כח הדינין, ואז מותר לאכול חלב עכ"ד, ולכן צריך האדם ליזהר מאד באיסור בשר בחלב, כי איסור זה רבו מאד הלכות שלו וצריך לשמור הלכותיו על לוח לבו, כדי שלא יכשל ח"ו בשום דבר, והשי"ת לא ימנע טוב להולכים בתמים ורגלי חסידיו ישמור". עכ"ל הזהב. עפ"ז בדידן שהתחיל לאכול בשגגה גבינה בזמן ההמתנה מאכילת בשר, הרי גורם להתגברות של הדין על הרחמים, שהרי קודם שש שעות אכתי לא נתעכל במעיו כדבעי, ולכן לכשייזכר די לו במה שאכל, ועליו לפרוש מייד מאכילת הגבינה, וידיח פיו ויחכה הזמן הנשאר עד שש שעות.
{ובזה יש להעיר ע"פ ספר טעמי המנהגים (בענייני שבועות בקונטרס אחרון), דהביא מהרה"ק רבי שלום מבעלז זצ"ל, שלכאו' קשה על מה שטען משה רבנו ע"ה למלאכי השרת שאינם יכולים לקבל את התורה, כיון שאכלו בשר בחלב, שהרי בפסוק נאמר "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר", והרי בשר אחר חלב מותר, אלא שע"פ המבואר בבא"ח ניחא, דהא הטעם דאסור לאכול חלב אחרי בשר, הוא משום דבשר הוא דין וחלב הוא רחמים, וכשאוכל הבשר תחילה, נמצא דהבשר הוא למטה, וקיי"ל דתתאה גבר, אבל כשאוכלים חלב ואח"כ בשר, נמצא דהרחמים מתגברים. אבל המלאכים שהם רצו שהתורה תשאר למעלה, ולא תינתן לתחתונים, בע"כ ס"ל דעילאה גבר, וממילא לשיטתם היה אסור לאכול חלב ואח"כ בשר, שלא יגברו הדינים, ונמצא שכשאכלו אצל אברהם אבינו חלב ואח"כ בשר, לשיטתם, עברו על איסור בשר בחלב, ובזה נצחם.}
כמו כן ראה בדרכי תשובה (שם ס"ק ט'), דפסק שהאוכל מאכל בשרי והקיאו אע"פ שנתרוקנו מעיו שלא נשאר בהם כלום אכתי יש לו לחכות שש שעות מעת אכילת הבשר דההקאה כעין אכילה היא (ע"פ המג"א בהלכות יוה"כ סי' תר"ח). א"כ בנידון דילן שהבשר עוד במעיו, פשיטא שיהא אסור לו להמשיך באכילת הגבינה, ודו"ק.
העולה מן האמור
אדם שאכל מאכל בשרי, ולאחר כארבע שעות שכח ואכל בשגגה מאכל חלבי, לכשייזכר צריך להפסיק מייד את אכילתו, ולהדיח פיו, וימתין עד לסוף זמן השש שעות מעת אכילת המאכל הבשרי.