שאלה
האם מותר לשחוט עוף בצורה שמנבל אותו, כגון דרוסה, שהייה וכו' בדווקא, למטרות למידה (מה לא לעשות)?
תשובה
אין להתיר בשום אופן להמית בהמה או עוף ורק אם על ידי שחיטה לצורך אכילה וכדומה מותר, והמתה בסתם מותרת לצורך גדול כגון רפואה וכדומה אך לא למטרות למידה, ואדרבה בכדי להעביר צורת לימוד מעשית ללומד יש לעשות זאת על ידי שחיטה כדינה.
אמנם אם זה תרנגולת שהולכות להשמדה בין כך ניתן להקל.
מקורות
יש לדון בזה מצד שני עניינים הא' הוא איסור בל תשחית כמו שציין השואל האם הותרה השחתה כשאינו משחית בעצם כגון בעוף של מטילות, והב' הוא איסור צער בעלי חיים שלהרבה פוסקים הוא דאורייתא, והנה אין זה ברור שבעוף של מטילות אין דין 'בל תשחית' כפי שנבאר לקמיה.
לולי מטילות
כיום, חיסול לולים במיוחד בלולי מטילות לולי מטילות מחוסלים אחת לשנה וחצי או שנתיים, כאשר המטילות תשושות או פצועות וקצב ההטלה יורד. בישראל מקובלת בין השאר המתה במתקן נייד המורכב על משאית שעוברת בין הלולים ומספקת שירותי השמדה. על המשאית מותקן מסוע מסתובב שבנקודה אחת בו קיים מגע של חשמל חי. התרנגולות מוצאות מהכלובים ופועלים תולים אותן מרגליהן על האנקולים שבמסוע. לאחר קבלת מכת החשמל האנקול משחרר אוטומטית את התרנגולת לתוך מכולת פגרים. תיעוד פעולת משאית החשמול .
בלולי פטמים נעשית המתה לצורך מאכל. תרנגולי פטם מומתים בגיל של כ-40 יום, אפרוחי הודו נקבות בגיל כ-14 שבועות וזכרים כ-18 שבועות . התרנגולים מוצאים מהלולים לתוך כלובי הובלה ומוסעים למשחטה, שם מתבצעת ההמתה.
והנה יש לשאול בעופות מסוג זה שאינם ראויים לשחיטה כגון בלולי מטילות שבין כך הם בדרכם להמתה האם אפשר לקחתם לצורת לימוד הלכות שחיטה וכדומה.
מקור האיסור
בדיני מלחמה נאמר בתורה " כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט) ובגמ' בבא קמא (צא, ע"ב) מבואר שרק השחתה לצורך הותרה שם דנה הגמ' בענין חובל בעצמו אם יש בכך איסור והוכיחה הגמ' מברייתא 'מקרעין על המת ולא משום דרכי האמורי אמר רבי אלעזר שמעתי שמהקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית וכל שכן בגופו' וכו' ודוחה הגמ' דלמא בגדים שאני דפסידא דלא הדר הוא. ובתוספות (ד"ה עובר) הקשו ממו"ק (כד, ע"א) ששמואל קרע על רב י"ב אצטלאות ותירצו שצורבא מרבנן שאני ולא היה יותר מדאי, עכ"ד.
אולם מובא ברמב"ם (הל' מלכים פ"ו ה"י) שאין מלקות מהתורה אלא על השחתת עצים בלבד לפי זה המלקות הנזכרות בגמ' צריך לומר שהם 'מכת מרדות' מדרבנן וכך נראה מלשון הרמב"ם שכתב שם 'עובר משום בל תשחית', ולא כתב 'לוקה'. (ועיין לקמן מה שנכתוב בזה).
בהלכה הוזכר דין בל תשחית רק לענין שתית יין בשו"ע (או"ח סי' קע, סכ"ב) ז"ל, אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתיית חבירך קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס ולא תשפוך משום בל תשחית אבל אחר שתיית מים שפוך מהם דרך שם, ע"כ.
ויש לחקור אם דין השחתה שנלמד מהשחתת עצים נאסר בעצם ההשחתה שאסור להשחית כל דבר, או שמה שנאסר הוא משום סיבת הדבר שמאבד את הדבר המושחת. והנה נפקא מינה כאשר הדבר המושחת חוזר לקדמותו.
אופן האיסור- השחתה לצורך
והנה יש להוכיח שכל דין בל תשחית אסור מצד סיבת האיסור שהיא רק כאשר אין שום צורך אולם אם יש צורך קצת הותר הדבר כמו שאיתא בגמ' ב"ק (צ"א ע"ב) שלא שייך בל תשחית אלא בעושה דרך השחתה והיזק ואין לו תועלת בדבר, אבל לצורך לא נוהג איסור בל תשחית, וז"ל הגמ' שם: דקלא דטעון קבא אסור למקצצי' ואם הי' מעילה בדמים מותר, ובגמ' קודם לכן (צ"ב ע"א) הובא ששמואל אייתי לי' אריסי' תמרי אכיל טעים בו טעמא דתמרא, א"ל ביני גופני קיימי, אמר מכחשא בחמרא כולי האי, למחר אייתי לי' מקוריי' וצוה לעוקרם. וכן כתב הרא"ש (סוף סימן י"ד) שאם צריך למקומו מותר. ועיין בשו"ת חדות יעקב (חאו"ח סימן כא) שכתב שבל תשחית לצורך מסויים הותר וראייתו מגמ' ברכות (ל, ע"ב) מר בריה דרבינא וכן רב אשי דעבדו הלולא וחזו לרבנן דהוו בדחי טובא ושברו כוסות יקרים מאד כדי להעציבם משום דאסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז כיעו"ש, והדברים ק"ו ומה על איסור קל שברו ואבדו כוסות יקרים כאלה לאפרושי מאיסורא לענין נבילות וטריפות לא כ"ש דאין שייך בל תשחית, וכתב שכן מובא בהגהות מוהרי"ץ חיות בש"ס החדשים שלצורך אין בזה משום בל תשחית והביא שכ"כ שדי חמד בחלק כללים מערכת ב' אות י"ז שהביא דלצורך אין בו משום בל תשחית וציין על דברי הגאון מוהר"ץ חיות, עכ"ד.
חומרת האיסור דבל תשחית
ויש לדון ולהתיר אם ההשחתה נעשית לצורך הכרחי כי הנה אם דין בל תשחית הינו מדרבנן אפשר לסמוך על זה במקום צורך יותר מאשר אם נאמר שהוא דאורייתא.
עיין בשדי חמד (מערכת הבי"ת אות יז) שהביא שדין זה אם בל תשחית דאורייתא או דרבנן תלוי במחלוקת הראשונים שמתוס' ע"ז יא ד"ה עוקרין משמע דס"ל שהוא דאורייתא, אך יש שכתבו בדברי תוס' שהוי דרבנן כ"כ בארעא דרבנן אות ל"ו וכ"כ ברמ"ז בס' לחם סתרים (בחי' לגמ' ע"ז שם) אך בספר פרשת הכסף (דף פ"ו ע"ג) כתב בדברי תוס' שהוי דרבנן, וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה (ח"ב יו"ד ס"י), אך בנו"ב שם ציין שמתוס' בב"מ לב, ב משמע שהוא דרבנן, עכ"ד, עיי"ש באורך.
ובדעת הרמב"ם בזה עיין במהר"ץ חיות בחי' לב"ק (צא, ע"ב) שכתב, שמשמע מדברי תוס' שגרסו 'עובר בבל תשחית' שהוא דרבנן וכ"מ מדברי הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ו, ה"י) בענין בל תשחית באילן שכתב, 'ולא כל האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בבל תשחית ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם', עכ"ל. משמע שדין 'בל תשחית' אינו אלא מדרבנן. והק' סתירה לזה מדברי הרמב"ם בסה"מ (ל"ת נז) שכתב: וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד או ישבור כלי גם כן עובר משום בל תשחית ולוקה, ע"כ. משמע שהוא מהתורה שלוקה מלקות גמור. ונדחק בדברי הרמב"ם האחרונים שיש לומר שמה שכתב מלקות היינו מכת מרדות מדבריהם והביא ראיה לזה שמצאנו ברמב"ם בפה"מ במשנה בפ"א דשבת שכתב שהיוצא מרה"ר לכרמלית יתחייב מלקות במזיד, עכ"ד. וקשה דהרי ידוע שאין מלקות מהתורה על כרמלית כנפסק ברמב"ם (פ"א הל"ג), והוכיח מזה שצריך לומר כמו שנתבאר שכוונת הרמב"ם בפה"מ שמה שכתב מלקות היינו מכת מרדות מדבריהם, עכ"ד.
המתת בעלי חיים
הנה בגמ' (חולין ז, ע"ב) הובא: כי אתא רבי פנחס (בחזרתו מפדיון השבויים למקומו של רבי), איתרמי דעל בההוא פיתחא של בית רבי, דהוו קיימין ביה באותו פתח כודנייתא חוורתא [פרדות לבנות] של רבי. אמר רבי פנחס מלאך המות בביתו של זה, ואני אסעוד אצלו (שהרי הפרדות היו בועטות באדם ומכתן קשה ואינה מתרפאת, כפי שיתבאר) נפק לאפיה. (לאחר ששמע רבי דברי רבי פנחס) אמר ליה: מזבנינא להו לפרדות. (תמכור אותם) אמר ליה רבי פנחס "ולפני עור לא תתן מכשול" (כמו שאסור לך עצמך להחזיק פרדות כאלה שמזיקות אחרים כך אסור לך למוכרן) אמר ליה: מפקרנא להו דהא מפשת היזקא דידהו. (כלומר השיב לו ר' פנחס שאף להפקירן אסור כי מתוך שאינן נשמרות הרי הן מזיקות יותר) אמר ליה עקרנא להו (כלומר נעקור פרסותיהן שלא יוכלו לבעוט) דאיכא איסור צער בעלי חיים. אמר ליה: קטילנא להו אמר ליה: איכא איסור משום "בל תשחית. ע"כ.
מבואר מדברי הגמ' אלו שהריגת בעל חיים בכדי שלא יזיק אסורה משום בל תשחית.
צער בע"ח בהמתה
אולם יש להוכיח מדברי הגמ' שאין איסור צער בע"ח לאחר מיתה זאת משום שהגמ' במסקנתה הביאה שיש כאן איסור בל תשחית בלבד דאי לא נימא הכי מדוע לא הביאה הגמ' שלהרוג הפרדות איכא נמי איסור צער בע"ח, וכן כתבו בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' י"ג) ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חיו"ד סי' י') אולם עיין בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תנינא ח"ג סי' ס"ה) שדחה דבריהם שיש לומר שמה שרק רבי פנחס שחשש שהפרדות מסוכנים לאדם התיר להורגם אך רבי לא חשש לסכנת הפרדות וכיון שמלבד צער בע"ח יש גם צער לאדם שהוא עדיף ולכן ראה היתר להורגם ולא חשש לצער בע"ח, אולם מצד איסור בל תשחית לא הותר אלא במקום שיש סכנה מוחשית משא"כ כאן שאין סכנה מוחשית ולא הותר להורגם. (וגם לענין בל תשחית לענין עקירת הבהמה בלבד שאינו הורגה לכו"ע כיון שיש לבהמה צער תמידי מכך ודאי שצערו של רבי פנחס שהוא צער זמני לא עדיף מכך ואסור לעוקרה) אולם עיין בשו"ת חבלים בנעימים (ח"א סי' מ"ג אות ד'): שכתב שודאי יש איסור צער בעלי חיים אף לאחר מיתה והוכיח כן מהגמ' סנהדרין (נ"ה ע"א) דמקשה והרי אילנות דאין קלונם מרובה ואמרה תורה השחת שרוף וכלה, ומשני בבע"ח קאמרי' דחס רחמנא עלייהו ומש"ה לא מקטלי אם משתחוה להם. הרי באילנות אף דיש בל תשחית דאורייתא, מ"מ אסורים ודינם בשריפה, ובבע"ח חסה תורה ולא מקטלי, ומכך שחסה עליהם התורה משמע שצער בע"ח דאורייתא. וכ"כ ר"ן חולין (י"ט ע"ב) שאף במיתת בהמה יש צער בע"ח, וכ"כ בס' החינוך (סי' תנ"א) וכ"כ ב"ח יו"ד (סי' קט"ז ד"ה משקין). וכן כתב בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' ע"א).
צער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן
ובעצם הדין צער בע"ח דאורייתא או דרבנן נראה שדין המתת בעלי חיים תלוי בדין זה כי אם הוא דאורייתא לכאורה יש להחמיר. ובמקור האיסור גופא ברמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש (פי"ג ה"ט), כתב: בהמת העובד כוכבים והמשא של ישראל, אם היה העובד כוכבים מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה', ע"כ. ובפני יהושע (ב"מ לב, ע"ב) וכן כתב הגר"א (חו"מ, סימן רע"ב, סק"א) שלדעתו הוא דרבנן. אולם בכסף משנה (על הרמב"ם שם) דחק בדעת הרמב"ם דס"ל שצער בע"ח דאורייתא. ומה שכתב שם שבגוי אין זקוק לה כל זה בטעינה אולם בפריקה ודאי שזקוק לה מדין צער בע"ח, עכ"ד. ועיין בשד"ח (מערכת צד"י אות א') שהביא בשם האחרונים דס"ל בדברי הרמב"ם דהוא מדרבנן. וכ"כ המנחת חנוך (מצוה פ') שרצה לומר בתחילה בדעת הרמב"ם שצער בע"ח דרבנן. אך עיין שם לבסוף שהביא ראיה מהרמב"ם (שבת פכ"ה הכ"ו), דס"ל שצער בע"ח דאורייתא. וכן דעת האור שמח על הרמב"ם (בהל' רוצח וש"נ שם) בדעת הרמב"ם שהוי דאורייתא. אולם דעת הרבה ראשונים שצער בעלי חיים הוי דאורייתא כך הובא בשיטה מקובצת (ב"מ שם) בשם הרי"ף והגאונים שהוי דאורייתא וכ"כ המאירי (ב"מ שם) ז"ל, ממה שראינו במשנתנו, החמירה יותר בפריקה מטעינה, למדנו על צער בע"ח שאנו מוזהרים עליו מן התורה בכל מקום, ע"כ. וכ"כ הרא"ש (שם) להוכיח כן מהדין שמובא בגמ' שבת (קכ"ח, ע"ב), שדין ביטול כלי מהכינו נדחה מפני דין צער בע"ח דאורייתא. וכ"כ החינוך (מצוה תקנ). וכך נפסק ברמ"א חו"מ (סי' רע"ב, ס"ט) וכ"כ הרמ"א (אבהע"ז סו"ס ה) סי' ה', והמג"א, סי' ש"ה סקי"א.
הנה יש לדון בזה מצד איסור בעלי חיים שאם הוא מדרבנן הותר לצורך כבודו של נשיא וכדומה.
עיין בספר עבודת עבודה לר"ש קלוגר זצ"ל שכתב להקשות לדברי תוס' בע"ז (יא, ע"א ד"ה עוקרין) שמשום כבוד נשיא הותר דין בל תשחית הרי בברכות מובא שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה ומסקינן שם שאיסור תורה אינו נדחה מפני כבוד הבריות ואיך התירו בזה משום כבוד המלכות, וכך יש לפרש את הסוגיא בב"ק גבי פרדות דרבי שלא הותר לעוקרן או להורגן מפני כבודו של רבי פנחס, שאין לדחות איסור דאורייתא מפני כבוד הבריות, עכ"ד.
בל תשחית- אופן ההיתר
והנה יש לחלק שכל הדין בפרדות דרבי האמור לעיל בסוגיא דב"ק שחשש להורגם משום 'בל תשחית' הוא משום שלא היה צריך לבהמות עצמן אלא לתועלת שבאה מהם לרכוב אליהם ולחרוש עימם בשדה, וההריגה היתה לצורך צדדי שלא יזיקו ובזה נאסר משום בל תשחית, אולם אם אכן היה צריך לבהמות עצמם יש להתיר בזה כמו שמצאנו בדברי המג"א (סי' תקנ"א ס"ק כ"ח) מביא שיש להתיר לנחור בהמות, וכתב המחצית השקל שכל ההיתר הוא דוקא שצריך לעורותיהן, שודאי משום איסור בל תשחית ליכא, משום שנהנה בעורותיהן דלא כמו שכתב הב"ח, עכ"ד. ובפרט שלדעת הט"ז (יו"ד סי' קי"ז) יש להתיר לנחור את התיישים הגדולים שדרכן של בעלי מלאכה בכך, ואף לישראל יש להתיר, וכתב שאף שלתוס' יש בהשקיית מים מגולים לבהמה משום צער בע"ח מכל מקום במקום שיש לו הנאה מכך אין משום בל תשחית, והוכיח כן מדברי הסמ"ג (לאוין סי' רכט) שכל שיש לו הנאה מרובה ממעשה ההשחתה ליכא איסור בל תשחית, עכ"ד. מכאן מוכח יסוד גדול שאיסור 'בל תשחית' תלוי במעשה ההשחתה אם הוא לצורך צדדי לא הותר כמו בפרדות דרבי, אך אם הוא לצורך מעצם המעשה כגון בנחירת תיישים וכדו' הותר. ויש להוכיח שפרדות דרבי לא היה בהם צורך הכרחי מדברי תרומת הדשן פסקים (סי' ק"ה) שכתב שצריך לומר שהיזק של פרדות אינו שכיח שאם לא נימא כן היה מותר אף מצד דין ולא תשים דמים בביתך ורבי פנחס רק מצד מדת חסידות הקפיד שלא להורגם אלא ודאי כיון שאינם מזיקים לא הוי הריגתם לצורך, וכ"כ בחוות יאיר (סי' קצ"ה) שדבר ידוע לכולי עלמא שדרך פרדות להזיק וכל העולם מתרחקים מהם ולכן הוי כמו בהמה דעלמא שאין להמיתה בחינם ומכל מקום להפלגת חסידות ר' פנחס בן יאיר, לא רצה להכנס לבית שבו חיות מזיקות, עכ"ד.
מכל הנ"ל נראה ששחיטת בהמה לצורך לימוד מעשי כיצד לשחוט לא הוי צורך מעצם מעשה ההשחתה אלא צורך צדדי משום שהבהמה נזרקת לאחר מכן לאשפה, וגם אם לא הרי אין למשחית צורך בבהמה עצמה ויש לאסור .
המתת בהמה שלא ע"י שחיטה
ויש להוכיח שהריגת בהמה שלא לצורך לא הותרה כי הנה נראה שהריגת בהמה הותרה ע"י שחיטה בלבד ופשוט שיש לאסור לנבל בהמה ללא צורך וכך מובא להדיא בשיטה מקובצת ב"ב (כ' ע"א ד"ה והמים) שכתב בשם הר"י מיגאש ז"ל דכיון דלאו בת שחיטה היא שחיטתה נמי צער בעלי חיים דהא הריגה היא ולא שחיטה, ע"כ. הרי מבואר שניבול בהמה נאסר בודאי, וודאי שאין לחלק אם הבהמה מיועדת להריגה (כגון בלולי מטילות וכדו'). וכך הובא ברמ"א (אבהע"ז סו"ס עה) ז"ל, כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום צער בעלי-חיים. וכתב הרמ"א שם שלכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות. אך כתב 'ומכל מקום העולם נמנעים משום דהוי אכזריות'. וכן כתב בשו"ת שואל ומשיב (תניינא, חלק ג', סימן ס"ה), שלפי החינוך (מצוה ת"מ) שהסביר מצוות שחיטה משמע שגם במיתה איכא איסור צער בע"ח כי זה ההסבר למצות שחיטה.
המתה לצורך פרנסה
ואף בצידת בעלי חיים לא הותר אף לצורכי פרנסה עיין בזה בשו"ת נודע ביהודה (יו"ד ח"ב סי' י) שכתב בשם תוס' בע"ז שאין לצודם אלא כשאין בצידה שום רווח. משמע שאם צדם לצורך פרנסה מותר, אך כתב שלמרות שמצד הדין מותר מצד מנהג אינו מקובל לעסוק בצידה ומצאנו רק בנמרוד ועשיו שהתעסקו בזה, וסתם אדם אין לעסוק בזה מצד מדת האכזריות ואף מצד הסכנה שיש בדבר מצד פיקו"נ ורק כשהוא לצורך פרנסה אין לחשוש למידת אכזריות, עכ"ד. הרי שלדבריו כאשר ישנו צורך מסויים בבעל החי הותר לצערו אף בהמתה (שלא ע"י שחיטה) ואין לחוש בזה לצער בעלי חיים.
ניסויים רפואיים בבעלי חיים
אך עיין בזה בשו"ת שרידי אש (ח"ז סי' ז) שכתב להתיר ניסויים רפואיים בבעלי חיים שאין לחשוש בזה מצד צער בעלי חיים שרק בעבד עברי נאמר הפסוק "לא תרדה בו בפרך", הא בשור שרי, וודאי בניסויים רפואיים שנעשה לצורך הכלל יש להתיר בשופי ואף מצד מידת חסידות אין להתיר שמידת חסידות נוגעת לאדם עצמו מה שאין כן בניסוי רפואי שנוגע לצורך הכלל, עכ"ד. משמע אין פשוט להתיר כלל צער בעלי חיים לצורך שאינו צורך גדול לצרכי למידה וכדומה (ואף לצורך פרנסה נראה שאסור לדעתו דלא כנו"ב הנ"ל), ואם כן ודאי שיש לחוש לפוסקים לעיל שכתבו שצער בע"ח איכא אף בהמתה ולא רק בצער מחיים. ובפרט לסוברים שצער בעלי חיים דאורייתא. ועיין בשדי חמד (מערכת הבי"ת אות יז) שכתב בשם ספר ויען אברהם (דף כ"ד סוף ע"ב) בשם הרב כסא אליהו ביו"ד סי' קכג שכתב בתו"ד שיש להתיר בל תשחית כשעושה לצרכו לצרכי רפואה.
הריגת פרעוש
ועיין בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א, סימן ק"י) שחילק שכל דין איסור צער בע"ח אינו אלא בעלי חיים דבני מלאכה נינהו לצורך בני-אדם, אולם זבובים ופרעושים ושאר שקצים אין בהם משום צער בע"ח ושפיר למיקטלינהו. וכן משמע מגמ' שבת (ע"ז, ב), שכל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה, עיי"ש, משמע שכל האיסור הוא דווקא בבעלי חיים שאין הדרך להורגם כגון חמורים וכדומה (כמו שמצאנו לעיל בפרדות דרבי שלא פשיטא לגמ' שהותר להורגם מפני שאין דרכן להזיק בדרך כלל שבריאתם לצורך האדם כמו שמבואר ברש"י בב"ק שם שראויין לאדם וכיון שבסתמא אין דרך פרדה להזיק לא הותר אלא מפני כבודו של רבי פנחס).
העולה לדינא,
אין להתיר בשום אופן להמית בהמה או עוף ורק אם על ידי שחיטה לצורך אכילה וכדומה מותר, והמתה בסתם מותרת לצורך גדול כגון רפואה וכדומה אך לא למטרות למידה, ואדרבה בכדי להעביר צורת לימוד מעשית ללומד יש לעשות זאת על ידי שחיטה בגוף הבהמה בלבד.