שימוש בחוטי ציצית שנקרעו לסמניה

שאלה

האם ראוי להשתמש בחוטי ציצית ישנים שנקרעו כסימן בספרים?

תשובה

לא ישתמש בהם לדבר מגונה וטוב לגונזן, ואם משתמש בהם כסימן לספר קודש זה גניזתן וזה הכי טוב לכו"ע.

מקורות

כתב השו"ע סי' כ"א סעי' א' "חוטי ציצית שנפסקו, יכול לזרקן לאשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה, אבל כל זמן שהם קבועים בטלית, אסור להשתמש בהם כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה, משום בזוי מצוה. (וי"א דאף לאחר שנפסקו, אין לנהוג בהן מנהג בזיון לזורקן במקום מגונה, אלא שאינן צריכין גניזה (כל בו הלכות שבת). ויש מדקדקין לגונזן, והמחמיר ומדקדק במצות תע"ב)", וכתב המשנ"ב בס"ק א' "חוטי ציצית וכו' – וה"ה לכל תשמישי מצוה כגון סוכה ולולב ושופר וכל כה"ג לאחר שנתבטלו ואינם עומדין עוד למצותן".
כלומר שלדעת השו"ע לאחר שנתבטלו ואינם עומדים למצוותן יכול לזורקן לאשפה ולדעת הרמ"א אין לנהוג בהם מנהג בזיון וטוב לגונזן.
וכתב עוד המשנ"ב בס"ק ו' "אין לנהוג בהן – וכן בסכך הסוכה ולולב ושופר לאחר שנתבטלו ממצותן אין לזורקן לאשפה וכל כה"ג דבר שאינו כבוד למצוה שעברה וכתב הפמ"ג דנכון שלא לעשות תשמיש מגונה אפילו בדפנות הסוכה", ובס"ק ז' כתב "לזורקן – ר"ל בידים אסור לזורקן לאשפה אך אם מתוך שלא גנזן נזרקו ממילא אין לחוש לזה".
כתב הבן איש חי שנה ראשונה פרשת לך לך סעיף יט "הציציות תשמישי מצוה הם ואין בגופן קדושה, לפיכך בזמן שקבועין בטלית אסור להשתמש בהם תשמיש של חול כגון לקשור בהם איזה דבר וכיוצא. גם יזהר שלא יהיו נגררין ע"ג קרקע משום בזיון מצוה. ואחר שנפסקו מן הטלית יכול לזרקן, ורק לא יזרקם לאשפה או למקום מגונה, ויש מחמירין לגנזן ותבא עליהם ברכה".
וכתב הכה"ח בס"ק ה' "ומסיק בדרכי משה בשם מהרי"ל שהיה נוהג לגונזם ולהניחם תוך ספר או לעשות בהם שום מצוה. ט"ז ס"ק ב'. וטוב לעשות מהם סימן לספרים. מהר"י וייל סימן קצ"א וקצ"ג, כנסת הגדולה בהגהות הטור, עולת תמיד אות ג', אליה רבה אות ב', מגן אברהם ס"ק ב', רבינו זלמן אות א'. והוא הדין בסכך סוכה טוב שלא לעשות בו לצורך דבר שאינו כבוד למצוה שעברה. ט"ז שם, אליה רבה שם. והוא הדין בכל תשמישי מצוה כגון לולב וכדומה. מחצית השקל ס"ק א'. והוא הדין בעצי סוכה אין לעשות דבר מגונה, ודפנות הסוכה נכון שלא לעשות תשמיש מגונה מהם. פרי מגדים במשבצות זהב אות ב', פתחי עולם אות ג'".
ב
וכתב עוד השו"ע בסעי' ב' "טליתות של מצוה שבלו, אדם בודל עצמו מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה, אלא זורקן והם כלים". וכתב המשנ"ב בס"ק י"ג "זורקן – ר"ל לאשפה ואפילו הי"א הנ"ל דאוסר בציצית גופא משמע דמודה בזה".
ג
כתב השו"ע סי' תרס"ד סעי' ח' "יש מי שאומר שהושענא שבלולב אף על פי שנזרקת אין לפסוע עליה (וע"ל סי' כ"א גבי ציצית)". ובסעי' ט' כתב "יש מי שאומר שאסור ליהנות מן הערבה לאחר נטילתה, אם לא התנה עליה מעיקרא דלכולא יומא אתקצאי למצותה. הגה: ונהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות, כדי לעשות בה מצוה (מהרי"ו ומהרי"ל)", ולגבי תנאי ראה בבה"ל.
וכתב הכה"ח ד"ן וז"ל "שהושענא שבלולב וכו'. והוא הדין ערבה של הושענא אין לזלזל בה. טור ברקת וספר סדר היום, ברכי יוסף אות ה', משנה ברורה אות כ"ח. ולא יזרקנה על הקרקע דהוי על כל פנים תשמישי מצוה שאין לנהוג בה בזיון אלא ישרפנה. חיי אדם כלל קנ"ג סוף אות ג'. ור"ל שלא יזרקנה על הקרקע במקום מגונה כגון באשפה וכדומה כמ"ש לעיל סימן כ"א סעיף א' בהגה יעו"ש. והוא הדין בכל תשמישי מצוה כגון לולב וסכך סוכה ועצי סוכה וכדומה וכמו שכתבנו בדברינו לשם אות ה' יעו"ש".
למעש הסיק מרן הרב במאמר מרדכי לימות החול פ"ז סעי' נ"ט כדברי הרמ"א וז"ל "הציציות הן תשמישי מצווה ואין בגופן קדושה, לפיכך בזמן שתלויים בטלית אסור להשתמש בהם תשמיש של חול, כגון לקשור בהם איזה דבר וכד', ויזהר שלא תהיינה נגררות על גבי קרקע משום בזיון מצווה. וגם לאחר שנחתכו מן הטלית יזהר שלא לזרקם לאשפה או למקום מגונה, והמחמיר לגונזן – תבוא עליו ברכה".
העולה
לא ישתמש בהם לדבר מגונה וטוב לגונזן, ואם משתמש בהם כסימן לספר קודש זה גניזתן וזה הכי טוב לכו"ע.