שאלה
אדם שהיה בפיגוע דריסה לפני שבועיים. ב"ה לא נפגע האם צריך לברך הגומל וכן ברכת שעשה לי נס במקום הזה?
תשובה
לספרדים – היכא שע"פ הטבע היה צריך להיות בסכנת חיים, וניצל. מברך שעשה לי נס, [ובמקום ספק – לא יברך עם שם ומלכות, אלא יברך ויהרהר שם ומלכות בליבו] אבל הגומל יברך בלא שם ומלכות או שיבקש מאדם אחר להוציאו.
לאשכנזים – כנ"ל מברך שעשה לי נס, והגומל.
מקורות
כתב הב"י בסי' רי"ח "כתב ה"ר דוד אבודרהם (שם) בשם הרא"ש מלוניל שאין מברכין על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך: וכתב עוד (שם) בשם ה"ר גרשום ב"ר שלמה שהנעשה לו נס אינו מברך הגומל ובסימן רי"ט יתבאר שיש חולקים בזה".
כתב השולחן ערוך סימן ריח סעי' ט' "יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם; אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה, אינו חייב לברך; ויש חולק, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".
כתב המשנ"ב בס"ק כ"ט "שהוא יוצא ממנהג העולם – כגון עובדא דנזכר בש"ס באחד שהלך במדבר והיה בסכנת מיתה מחמת צמא ואיתרחיש ליה ניסא ונפק ליה מעין מים וכיוצא בזה", ועל מה שלא יוצא מדרך העולם כתב בס"ק ל' "וניצול – ג"כ כדרך מנהג העולם דהיינו שצעק לעזרה או שנזדמנו ב"א שם וברחו", וביאר בשער הציון ס"ק כ"ו "כן צריך לפרש לדברי אבודרהם. ומהמגן אברהם בסעיף קטן י"א נראה לכאורה דלדידה לא קאי מנהג של עולם אהצלה אלא על הסכנה, דאם הסכנה היה דבר שאינו מנהגו של עולם, כגון שנפל עליו חיה, מקרי נס אף על גב שהצלה היה בפשוט בלא נס, כגון שברח ממנה או שנתקבצו הרבה בני אדם והבריחו אותה, אף על פי כן מקרי נס אפילו לדעה ראשונה, אכן כשנפלו עליו גנבים, זה מקרי מנהגו של עולם, ולהכי אין מברכין, אכן מאבודרהם מוכח כמו שפירשתי [וראיתי בנשמת אדם שגם הוא כתב בתחלה כדברינו, אכן אחר כך חזר מזה ממעשה דארי שהובא בגמרא, ולעניות דעתי אינה ראיה כלל, דהא אמר שם דאתעביד לה ניסא, משמע דהיה שם איזה נס ולא פירש הש"ס מה היה. גם מה שהביא שם ממעשה דריב"ש דמוכח דלכולי עלמא כשנפל עליו כותל מקרי נס, לעניות דעתי לכולי עלמא מקרי זה נס גמור, דדמי לנפל לגוב של אריות, ובענין הצלה מדריסת שור, יהיה תלוי באיזה אופן היה ההצלה, אם היה בדרך נס גמור או במנהגו של עולם כגון על ידי בריחה וכיוצא בו]".
וכתב המשנ"ב בס"ק ל"ב "ויש חולק – דאפילו היה ההצלה שלא למעלה מדרך הטבע אעפ"כ כיון שהיה בסכנה אם לא נזדמן לו ההצלה נס מקרי וחייב להודות ולשבח לבורא על שהכין והזמין לו ההצלה ברגע זו. אם נפל עליו אבן וכיו"ב או *שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי"ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו מקום משלשים לשלשים צריך לברך ואם נפל אבן סמוך לראשו או נתקע ברזל סמוך לעינו ונעשה לו נס ולא נפל האבן על ראשו ולא נתקע הברזל בעין ממש לדעה ראשונה אין מברכין ולדעה שניה אפשר שמברכים כי כל אדם שקרוב לדבר שיש בו סכנה וניצול מברך וע"כ יברך בלא שם ומלכות ועיין בבה"ל. כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו ".
וכתב הבה"ל בד"ה "ויש חולק – עיין מג"א שתמה איש חולק זה דבודאי אמנהג העולם וטבעו אין לברך שעשה לי נסים וכן הגר"א תמה דא"כ כל יולדת תהא צריכה לברך שעשה לי נסים וכמו כן בניה לעולם ולפי מה שכתב בתשובת רדב"ז ח"ג סי' תקע"ב והובאה בנ"א ניחא קושיתו דבודאי כגון יולדת או חולה ליכא למ"ד שאין זה נס כלל [שרוב חולים ויולדות לחיים] ואנן לכו"ע נס בעינן רק דלשיטה א' בעינן דוקא שהנס של הצלה יהיה דוקא למעלה מדרך הטבע כנסי אבותינו ולשיטה ב' כל דבר שמזמין ה' ברגע זו בדרך התולדה ג"כ מקרי נס כגון שבאו גנבים או גזלנים עליו [ובנ"א משמע דלדעה ראשונה נתמעט רק גנבים ומשום דבאים רק בשביל ממון וליכא חשש סכנה כלל לא נהירא דהא ע"פ הדין מותר להרגו דחזקה בא להרוג וכידוע מדין דמחתרת] וקרוב שיהרגוהו ונזדמנו בני אדם או סיבה אחרת שנתפחדו וברחו מחמת זה אף על פי שלא היה כאן שינוי בטבע מ"מ נס הוא שהזמין הקדוש ברוך הוא לשעה זו".
וכעין זה כתב הכה"ח בס"ק ל"ט "וכתב בזוהר הקדוש פרשת בא דף מ"א ע"א וז"ל חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמי קודשא בריך הוא ולפרסומי ניסא בכל אינון נסין דעבד, ואי תימא אמאי איהו חובתא והא קודשא בריך הוא ידע כולא כל מה דהוה ויהוי לבתר דנא ואמאי פרסומא דא קמיה על מה דאיהו עבד ואיהו ידע, אלא ודאי איצטריך בר נש לפרסומי ניסא ולאשתעי קמיה בכל מה דאיהו עבד בגין דאינון מלין סלקין וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודן כלהו לקודשא בריך הוא, ואסתלק יקריה עלייהו עילא ותתא עכ"ל. וכתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה, ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שתחשב לי במקום קרבן תודה שהייתי חייב להקריב אילו היה בית המקדש קיים, ואחר כך יאמר פרשת תודה".
ולעניין ברכת הגומל כתב המשנ"ב ס"ק ל"א "כשיגיע שם בפעם אחר ברכת שעשה לי נסים ומ"מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי' רי"ט בדעה הראשונה דהסכימו עליה הרבה אחרונים". וכתב ע"ז הכה"ח בס"ק מ' " אמנם עיין לקמן בשלחן ערוך סוף סימן רי"ט שהביא פלוגתא בזה וכתב דיש לברך בלא שם ומלכות יעו"ש. והכי קיימא לן משום ספק ברכות להקל".
זמן הברכה
כתב השו"ע בסעי' ג' "כל אלו הדברים אינם אלא כשרואה אותם משלשים לשלשים יום, ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה". וכתב המשנ"ב בס"ק י"א "מל' לל' – חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו עתה", וראה בשער הציון דהיינו משום סב"ל, וכן כתב מרן הרב בקול צופייך מס' 117.
ברכת הגומל
כתב השו"ע סימן רי"ט סעי' א' "ארבעה צריכים להודות. יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה. "חולה" "יסורים" "ים" "מדבר".
והוסיף השו"ע בסעי' ט' "הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל; וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".
וכתב המשנ"ב בס"ק ל"ב "בלא הזכרת שם ומלכות – והאחרונים כתבו דהמנהג כסברא ראשונה וכן מסתבר".
וכתב הכה"ח בס"ק נ"ב "ויש אומרים שאין מברכין הגומל וכו'. הלבוש לא הביא יש אומרים זה משמע דסבירא ליה כסברא ראשונה דיש לברך הגומל. וכן כתב הט"ז ס"ק ז' דהרבה נוהגין כסברה ראשונה יעו"ש. וכן כתב מגן אברהם ס"ק יו"ד, אליה רבה אות ט"ו, אשל אברהם אות יו"ד. אבל הברכי יוסף אות ח' כתב דאנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל שהסכים לברך בלא שם ומלכות. וכן כתב בספרו מחזיק ברכה אות ו' ובלדוד אמת סימן כ"ג אות ו'. והביאו שערי תשובה אות י"ב, בית עובד אות י"ד, זכור לאברהם מערכת ברכות אות ה'. וכן כתב החסד לאלפים אות י"ב, בן איש חי פרשת עקב אות יו"ד. ועל כן כיון דאיכא פלוגתא בזה במקום דאיכא מנהג לברך יברכו דהא במקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל כמו שכתבנו לעיל סימן טו"ב אות ב', אבל במקום דליכא מנהג אין לברך אלא בלא שם ומלכות כמו שכתב מרן ז"ל".
העולה
לספרדים – היכא שע"פ הטבע היה צריך להיות בסכנת חיים, וניצל. מברך שעשה לי נס, [ובמקום ספק – לא יברך עם שם ומלכות, אלא יברך ויהרהר שם ומלכות בליבו] אבל הגומל יברך בלא שם ומלכות או שיבקש מאדם אחר להוציאו.
לאשכנזים – כנ"ל מברך שעשה לי נס, והגומל.