שאלה
האם מותר לעשות קידוש בכוס חד פעמי?
תשובה
וניתן לקדש על כוס חד פעמית מעיקר הדין רק שמשום זה אלי ואנוהו יקדש על הכוס הנאה ביותר, דהיינו על כוס הזהב. אין לו מזהב – יקדש על כוס מכסף. אין לו מכסף – יקדש על כוס זכוכית. אין לו זכוכית – יקדש על כוס פלסטיק. אין לו מפלסטיק – יקדש על כוס חד פעמית.
מקורות
כתב האגרות משה או"ח חלק ג סימן לט "הנה בדבר כוס לקידוש אם רשאין לעשות על כוס שנעשה מנייר שהוא כלי רק לשעה ששמע אשר אסרתי, אמת הדבר דהא התוספות מפרשים בברכות דף נ' ד"ה מודים וכן בשבת דף ע"ו כתבו זה בד"ה כדי בשם בני נרבונא דחי שנאמר בהדברים הצריכים בכוס של ברכה הוא שיהיה הכוס גופו כלי שלם ואיפסק כן בש"ע /או"ח/ סימן קפ"ג סעיף ג', וכתב המג"א סק"ה דאפילו נשבר רק בסיס שלמטה נמי פסול אף שגוף הכוס שלם, וכוס של קידוש טעון כל מה שטעון כוס של בהמ"ז כדאיתא /או"ח/ בסימן רע"א סעיף י', אלמא דבעינן שיהא הכוס נאה שרק כוס כזה כשר לבהמ"ז ולקידוש, ורואה אני שכוס של נייר שהוא רק לשעה על פעם זה לבד הוא עוד גרוע דאין לו שום חשיבות שודאי אינו ראוי לבהמ"ז ולקידוש. אך כשליכא כוס אחר אולי יש להקל".
וכתב על ראייתו מרן הרב "אולם בשו"ע (סי' קפ"ג סעי' ג' וס' רע"א סעי' י') לא כתוב כוס נאה, אלא כתוב רק כוס שלם. ויש —– לדון לכף זכות שהגאון אג"מ התכוון לכוסות חד פעמיים שהיו בתקופתו אשר היו באיכות גרועה שבד"כ הם נסדקים או נשברים, אבל כוסות מפלסטיק כיום, שאפשר להשתמש בהם כמה פעמים – יכול לקדש בהם.
אמנם —– אם יש לו שתי כוסות, אחת מכסף או זכוכית והשנייה כוס חד פעמי – יקח כוס כסף או זכוכית. אבל אם הוא נמצא בקידוש בביהכ"נ ואין שם כוס אחר – יקח כוס חד פעמי ויקדש. כמו"כ כוס חד פעמי כשר גם לנטילת ידיים, שהרי אנו שותים ומשתמשים בה, וראה עוד בענין זה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סימן י"ט)"
בשו"ת אור לציון חלק ב פרק מז סעי' י"ב כתב כאג"מ "ראוי להחמיר לכתחילה שלא לקדש על כוס חד פעמי", וביאר שם בהערה "כיון שכוס של ברכה צריך שתהא לו חשיבות, וכמ"ש בשו"ע בסימן קפ"ג סעיף ג' שצריך לברך על כוס שלם, וראה שם במג"א ס"ק ה' שהביא שאף אם בסיס הכוס שבור אין לקדש עליו, א"כ הוא הדין בנד"ד שאין ראוי לקדש לכתחילה על כוס חד פעמי. וראה עוד מה שנתבאר לעיל בפרק י"א בבאורים לתשובה ו' לענין נט"י בכלי חד פעמי, ע"ש", עיי"ש שדן אם יש לו שם של כלי.
וכעין זה כתב בשו"ת מנחת יצחק חלק י סימן כג "ולהלכה למעשה נ"ל דכוס של נייר שהוא כלי רק לשעה גרע עוד מנשבר בסיסו, וצדקו דברי האגרות משה בזה. אולם לא מטעמי' אלא מטעם אחר וכמו שיתבאר, דהנה ביארנו בספרי מנחת יצחק (ח"ג סי' ע"ו ע"ז ע"א) ושוב בח"ד (סי' קי"ד) ובהמשך לזה (בח"ה סי' ל"ב) והנדון שם (בח"ה) במחבת לאפיה העומד לשימוש חד פעמי, מה דינם לענין טבילה. דהשואל הביא שם מדברי הרמב"ם (הל' כלים פ"ה ה"ז) שכתב: וכן קרן שהוא משתמש בה ומשליכה אינה מקבלת טומאה. והטעם דל"ה כלי, רק כשנעשה להשתמש בו תדירות, אבל לא כשנעשה להשליכה תיכף. וכן בנד"ד תיכף אחר האפיה זורקין המחתה עכ"ד השואל. ואני בעניי השבתי לו דזה אם למידין טבילת כלים הנקחים מעכו"ם מטומאה בכל הפרטים. תלוי באשלי רברבי. דהשב יעקב (סקל"א) ס"ל דילפינן זה מזה. אבל הגד"ט (סי' י"ז) חולק ע"ז כמבואר בספרי (ח"ד סי' קי"ד). אולם בנוגע לנד"ד מצאתי באותו תשובה של הגד"ט (סי' י"ז) שכ' לענין יורות שמבשלים בה יי"ש. שמקילים להשתמש בו בלא טבילה. יש בו תרופה גם לשאלתנו, שכ' דאפשר לפי שאומרים האומנים, שאם משהין היי"ש בכלים אלו, הוא מתקלקל. א"כ ל"ה כלי תשמיש. ואף על גב דקיי"ל דאפילו תשמיש ארעי אסור בלא טבילה, היינו היכא דראוי עכ"פ לתשמיש קבע. אבל הכא אינו ראוי להשתמש בו קבע. ויש להביא סמך לדבר (מפי"ב דכלים) גרוסיות של זית טהורים מפני שהן ממרין, ומפרש הראב"ד שנותנין טעם מר [כן הוא בגיד"ט ובספרי מנחת יצחק (ח"ה סי' ל"ב) נחסר תיבה זו בטעות] במאכל והוי ככלי המחוסר מלאכה. וכיון שכבר נהגו להקל. ויש מקום לתלות בו קצת אין למחות בידם עכ"ד. – והנה ברור דאין כוונת הג"ט דמהאי טעמא גם היורות לא יהיו בכלל כלים המקבלים טומאה. רק להביא סמך משם שלא למחות בידם, כיון שכבר נהגו, משום די"ל דכלי שאינו ראוי לתשמיש קבע ל"ה כלי תשמיש לענין טבילת כלים. – וכ"ז אף לשיטתו דפקפק הרבה על השב יעקב דפוטר מטבילה, בכלים שאינם מקבלים טומאה עיין שם. – א"כ מכש"כ בנד"ד, דלא רק שאין משהין בו המאכל, אלא אף אין אופין בו רק פ"א. (משא"כ בנדון הגד"ט שעומד להתקיים ולבשל בו עכ"פ כ"פ). וגם אף אינם מקבלים טומאה, דאפשר לצרף גם שיטת השב יעקב, פשיטא די"ל דא"צ טבילה אף לכתחילה. ומכש"כ שכבר נהגו כן. וכן עמא דבר שלא לטבול, עכ"ל שם.
וכ"כ מחו' הגאון זללה"ה בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סי' קט"ו) ומטעם דאין על כלים אלו שם כלי לקבלת טומאה כיון דעומדים להזרק, וכמבואר במשניות (כלים פרק ט"ז מ"ה ובר"ש שם) וברמב"ם (הל' כלים פ"ה ה"ז) דבחושב לאכול מה שבתוכו ולזרקו טהור, הה"ד דאין עליהם שם כלי לענין טבילת כלים. ומנהגם של ישראל תורה. ועיין מ"ש בשולי הגליון שם דאף שאפשר להשתמש כמה פעמים אם רצונו בכך, הא כיון דאין דרך כלל להשתמש בהם פעמיים דמי שפיר להא דתנן בכלים שם, ואינו מקבל טומאה עיין שם.
וממילא מהאי טעמא נראה דלא הוי כלי גם לקידוש, אולם נתעוררתי דבאין לו כוס אחר יש לצדד דאם מייחד לתשמיש קבוע וראוי לתשמיש קבוע שפיר יכול לקדש עליו, ויש ללמוד דין זה מדברי הרמב"ם גופא המובא לעיל שכתב (בפ"ה מהלכות כלים הלכה ז') דהקרן שהוא משתמש בה משליכה דאינה מקבלת טומאה, סיים דאם חשב עלי' מקבלת טומאה, א"כ ה"נ י"ל לענין קידוש וכוס של ברכה ודו"ק. וכאשר ראיתי בספר זמירות לשבת מאת כ"ק מרן רשכבה"ג מסאטמאר זללה"ה (דס"ג מדפה"ס) וז"ל: רבינו הקפיד שלא יקדשו בכוס של נייר מפני שעומד לזורקו לאשפה ואין עליו תורת כלי כלל עכ"ל. וכמו"כ העיד בספר שו"ת שרגא המאיר (חלק ב' סי' מ"ט אות א') שהוא בעצמו דיבר פא"פ עם כ"ק אדמו"ר מסאטמאר זללה"ה מזה ואמר לו שכן ציוה שלא לעשות קידוש בכלים העשוים מנייר עיין שם. וכן יש לנהוג למעשה כנלענ"ד. – וע"ד מה שהעיר מהמבואר בהלכות נט"ל בכלי גללים והוא (באו"ח סי' קנ"ט סעי' א') יש שנוטלים מהם לידים אף על פי שאין מקבלים טומאה אפילו מדרבנן, וא"כ מכש"כ לענין קידוש דקיל לענין דין כלי שלם, וכלי גללים בודאי אין להם חשיבות [וכן מבואר בב"מ מ"ז ע"ב לפי פי' רש"י שם ד"ה מרוקא] ואעפ"כ נוטלים מהם לידים, שפיר כתב כב"ת דשאני כלי שנעשה לשימוש חד פעמי, דאין החסרון מפאת חשיבות רק כיון דמשתמשים בו רק פ"א שנעשה לשם כך אין לו דין כלי כלל וכנ"ל".
ובשו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן כג כתב "ע"ד אשר שאלני אם אפשר לקדש ולהבדיל על כוסות מנייר, באשר נצרך לכך למעשה, ובאשר כי שמע כעת שהגר"מ פיינשטיין אוסר. הנה השגתי לעיין בספרו החדש שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ג וראיתי לו בסי' ל"ט שהשיב אמנם בקצרה לאיסורא, וז"ל: דהא התוס' מפרשים בברכות ד' נ' ד"ה מודים וכן בשבת ע"ו כתבו זה בד"ה כדי בשם בני נרבונא, דחי שנאמר בהדברים הצריכים בכוס של ברכה הוא שיהיה הכוס גופו כלי שלם, ואיפסק כן בשו"ע סי' קפ"ג סעי' ג', וכתב המג"א סק"ה דאפילו נשבר רק בסיס שלמעלה נמי פסול אף שגוף הכוס שלם, וכוס של קידוש טעון כל מה שטעון כוס של ברהמ"ז כדאיתא בסי' רע"א סעי' י', אלמא דבעינן שיהא הכוס נאה שרק כוס כזה כשר לברהמ"ז ולקידוש, ורואה אני שכוס של נייר שהוא רק לשעה על פעם זה לבד הוא עוד גרוע דאין לו שום חשיבות שודאי אינו ראוי לברהמ"ז ולקידוש, אך כשליכא כוס אחר אולי יש להקל עכ"ל.
ואחר בקשת המחילה אינני רואה בסיס לאיסורו, ואין הנידונים שוים כלל ועיקר, דהתם הרי עשוי היה מתחילה עם בסיס, ולכן כשנשבר ממנו לאחר מיכן פסולו בזה משום שבור ולא נקרא תו חי כפי יצירתו, וכפי שמסבירים התוס' בעירובין ד' כ"ט ע"ב ד"ה כדי ופסחים ד' ק"ח ע"ב ד"ה שתאן וב"ב ד' צ"ז ע"ב ד"ה עד, דשייך חי בכוס וכן מיתה כדאמרינן גבייהו שבירתן זו היא מיתתן ע"ש, מה שלא שייך זה בכוסות נייר שכך הוא תחילת יצירתם, והוא חי כפי הויתו ולא נחסר ממנו כלום, ועיינתי בגוף דברי המהרי"ל ה' סעודה, שמשם הוא מקור דינו של המג"א, וראיתי שכתוב כן בהדיא שטעם פקפוקו בנשבר הבסיס היה מפני שתו שם שבור עליו, וטוען, דצריך הכוס להיות חי בלי שבירה דשבירת כלים זו היא מיתתו, ועל כן פקפק גם על נשבר בסיסו שלמטה כשם שפקפק בנפגם ונשבר קצת בשפתו, בטענתו דמאי אולמי האי מהאי, יעו"ש, וכ"כ גם בשיורי כנה"ג באו"ח עיין שם. וא"כ כ"ז לא שייך בכגון כוסות נייר דנידוננו שלא נחסר מהם כלום והמה שפיר בבחינת חי כפי תחילת הויתם וכנ"ז. ואין ממילא כל פקפוק מלקדש או להבדיל עליהם.
והוכחה ברורה ומפורשת לכך יש להביא מדברי הרמב"ם בפ"ב מכלים ה"א שפוסק וז"ל: העושה כלי קיבול מ"מ הרי זה מקבל טומאה בכל שהוא מן התורה ואין לכלי קיבול שיעור והוא שיעשה דבר של קיימא שאפשר שיעמוד כיצד העושה כלי מן העור המצה שלא נתעבד כלל או מן הנייר אף על פי שאין הנייר מקבל טומאה או מקליפת הרימון והאגוז והאלון אפילו חקקום התינוקות למוד בהן את העפר או שהתקינום לכף המאזנים הרי אלו מקבלים טומאה שתינוק חרש שוטה וקטן יש להן מעשה אף על פי שאין להם מחשבה, אבל העושה כלים מן הלפת והאתרוג והדלעת היבשים שחקקו למוד בהן וכל כיוצא בהן הרי הן טהורין לפי שא"א שיעמדו אלא זמן מועט עכ"ל. הרי לנו מפורש יוצא מדברי הרמב"ם דכלי – מנייר מקרי של קיימא ואפילו אם התקינו כלי כזה מנייר תינוקות שאין להם מחשבה ולשם צורך משחקם למוד בהן עפר או לשם כף מאזנים נחשבים שפיר לכלי ומקבלים טומאה מפני שיש להן מעשה, ולא קובע כלל מה שזולים הם ובודאי משליכים אותם לאחר מיכן, היות וכשלעצמם ראוים להתקיים, ולא מוצא מכלל זה אלא דבר שכשלעצמו אינו מתקיים והולך ומתפרק כעשיית כלים מן הלפת והאתרוג והדלעת היבשים.
וא"כ דון מינה לכוסות – נייר של נידוננו אשר עשוים מתחילה לשם כך וראוים כשלעצמם להתקיים, ועושים חיזוק לכך שיתקיימו ע"י משיחתם בפרפין וכדומה, ושותים בהם אפילו חמים ונשארים קיימים, שבודאי הברור שמותר לקדש או להבדיל בהם, וכן ליטול בהם נטילת ידים לסעודה. ולא משנה כלל מה שאין נזהרים בהן לקיימם בגלל זה שאפשר לקנותם בזול, דהעיקר בזה מה שבעצם ראוים המה להשתמש בהם הרבה פעמים ושם כלי עליהם, ומה שעל הכוס שם חי ושלם עליו".
ולמעשה כן כתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת פי"ז סעי' ל"ד "מי שיש לפניו כוסות מסוגים שונים: כוס מזהב ומכסף וכוס מזכוכית ומפלסטיק וכוס חד פעמית – יקדש על הכוס הנאה ביותר, דהיינו על כוס הזהב. אין לו מזהב – יקדש על כוס מכסף. אין לו מכסף – יקדש על כוס זכוכית. אין לו זכוכית – יקדש על כוס פלסטיק. אין לו מפלסטיק – יקדש על כוס חד פעמית" ובסעי' לה. " המקדש על כוס חד פעמית – יבחר כוס חד פעמית מהודרת ויפה ככל שימצא, משום שגם בזה שייך "זה אלי ואנוהו".
העולה
וניתן לקדש על כוס חד פעמית מעיקר הדין רק שמשום זה אלי ואנוהו יקדש על הכוס הנאה ביותר, דהיינו על כוס הזהב. אין לו מזהב – יקדש על כוס מכסף. אין לו מכסף – יקדש על כוס זכוכית. אין לו זכוכית – יקדש על כוס פלסטיק. אין לו מפלסטיק – יקדש על כוס חד פעמית.