שאלה
אם הפטירה הייתה ביום כיפור והקבורה במוצאי כיפור וזה השנה הראשונה מתי יעלו לבית עלמין ב11 חודש ומתי יעלו ב12 חודש?
תשובה
יום השנה בו עורכים אזכרה לנפטר עם תענית וכדו' (יארצייט), יש לחשב מיום הפטירה ולא מיום הקבורה, למנהג הספרדים אפי' בשנה הראשונה וכ"ש בשאר שנים, אולם למנהג בני אשכנז תלוי דאם נקבר בתוך יומיים מיום הפטירה מחשבים לפי יום הפטירה לבד, אך אם נתאחרה הקבורה מיום הפטירה יומיים ולמעלה מכן, מחשבים לפי יום הקבורה רק בשנה הראשונה.
לפי"ז אדם שנפטר ביום הכיפורים ונקבר במוצאי כיפור, יש לערוך את האזכרה באחד עשרה חודש, ובשתים עשרה חודש (וכנ"ל לגבי העליה לבית העלמין), לפי יום הפטירה, בין לספרדים ובין לאשכנזים, ומכיוון שיום השנה יוצא ביום הכיפורים, יעלו לבית העלמין בערב יום הכיפורים, או בערב שלפניו.
מקורות
נראה דמנהגים חלוקים אית לן בזה כדלהלן:
הנה ראה בשו"ת תרומת הדשן (סי' רצ"ג) שנשאל בזה, והעלה דבתר יום הפטירה אזלינן, ז"ל:
"שאלה: רבים חלוקים בדבר הזה, יש מתענין ואומרים קדיש וברכו ביום המיתה ויש ביום הקבורה, איזה מהן שפיר טפי.
תשובה: יראה דביום המיתה שפיר טפי, וכן הורה אחד מהגדולים ותלמידים שהיו גם מהגדולים הורו כך, וכמה גדולים ג"כ שהורו ביום הקבורה. והיה נראה ראייה לדבריהם מהא דאמרינן פ"ק דסוטה דף יג ע"א גבי קבורת יעקב אבינו, דשקל חושים בן דן קולפיה ומחויי לעשו עד שנפל רישיה מיניה, וקאמר תלמודא כאן נתקיימה נבואתה של רבקה למה אשכל גם שניכם ביום אחד, ואף על גב דמיתתם לאו ביום אחד הוא קבורתם מיהא ביום אחד הוא עכ"ל. אלמא דיום הקבורה חשיב יום השכול ואנינות וצרת הלב האב והאם על הבן וכן איפכא. וכל מה שמתענין ביום שמת בו אביו ואמו אינו אלא לזכרון יום אנינותו וצרתו, כדתניא בהדיא כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. אמנם הא אדרבה משמע דיום המיתה עיקר, דבסתמא אמר כיום שמת בו אביו, ואין בלשון הזה בסתם אלא מיתה ולא קבורה. וההיא דסוטה פי' מדקא אמרינן ואף על גב דמיתתם כו', משמע דלא נתקיימה לגמרי אלא מעין זה ולהכי קאמר התם קבורתם מיהא כו', וכן אני רגיל להורות ביום המיתה".
וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח סימן תקס"ח סעי' ח'), לענין תענית ביום האזכרה, דאין צריך להתענות אלא ביום מיתת אביו, ולא ביום קבורה.
וכדבריו פסק הרמ"א (יו"ד סי' ת"ב סעי' י"ב), אך חילק לענין מי ששהה בשעת המיתה שצריך להתענות לפי יום המיתה, לבין מי שהיה רק בשעת הקבורה שצריך להתענות לפי יום הקבורה, ז"ל: "מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו (כל בו בשם הר"מ וע"פ), ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה (מהרי"ו סימן קכ"א ומהרא"י סימן רצ"ו /רצ"ג/ והאחרונים), אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה. (בקבלה מפי זקן מופלג מהר"ם לנדו)".
אמנם ראה בשו"ת משאת בנימין (סי' פ"ד), דכתב לחלוק על הרמ"א, והעלה דבשנה ראשונה אזלינן בתר יום הקבורה משא"כ בשאר שנים, ועוד דאין חילוק בין הנמצא בשעת מיתה או רק בקבורה, דלעולם אזלינן בתר יום המיתה, ז"ל:
"ולענין מה שהסכימו האחרונים דיום המיתה הוא עיקר ליאר צייט ולא יום הקבורה, נראה דהיינו דוקא משנה ראשונה ואילך אבל בשנה ראשונה לעולם עושין היאר צייט ביום הקבורה ולא ביום המיתה. דאם לא כן לפעמים לא ישלים אבילות של י"ב חדש משלם כגון אם ימות בע"ש בר"ח שבט סמוך לשבת שאין פנאי לקברו קודם השבת ויקבר ביום א' שאחריו שהוא ג' שבט ואם אתה עושה היאר צייט ביום המיתה בר"ח שבט גם האבילות יפסיק באותו היום כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היאר צייט וזה ודאי לאו שפיר הוא דהאבילות מתחיל מיום הקבורה ולא מיום המיתה וצריך להשלים האבילות עד יום הקבורה שהוא ג' שבט אבל כשעושין היאר צייט ביום הקבורה בשנה ראשונה לא בא לעולם לחסר האבילות ומה שכתב בהג"ה שו"ע סימן ת"כ דמי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה יעשה יאר צייט ביום הקבורה ולא ביום המיתה ומשמע מדבריו דכל ימיו יעשה יאר צייט ביום הקבורה ולא ביום המיתה גם זה לא נהירא דאטו שני אחים הדרים בעיר אחת אחד מהם היה אצל מיתת אביו והשני לא היה בעיר כשמת אביו וקודם הקבורה בא גם השני שאז הא' יעשה יאר צייט ביום המיתה והשני למחרתו ואיכא משום לא תתגודדו וגם דמי לחוכא ואיטלולא ואנן בעינן דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום לכן העיקר כאשר כתבתי דבשנה ראשונה עושין היאר צייט ביום הקבורה כדי להשלים י"ב חדש דאבילות ומשנה ראשונה ואילך עושין ביום המיתה ואפילו מי שלא היה אצל המיתה רק אצל הקבורה".
אולם במה שחילק המשאת בנימין דבשנה ראשונה אזלינן בתר יום הקבורה, בכדי להשלים י"ב חודשים של אבלות, ראה בט"ז (יו"ד סי' ת"ב ס"ק ט') דכתב לחלוק על דבריו, ז"ל:
"ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפי אותו צדיק דודאי לא מונה שום אדם י"ב חודש רק מיום המיתה דאטו מי שלא שמע שמת אביו עד חצי שנה ודאי לא ימנה רק חצי שנה באבילות דמ"ש בסימן שצ"ד דכל אותה שנה הדין מתוח כו' היינו מן מיתת המת לא מיום התחלת האבילות והכי נמי ודאי יסיים האבילות ביום ו' בר"ח שבט ואז יהיה לו יאר ציי"ט ומה לנו במה שלא יתאבל י"ב חודש במילואם אם אי אפשר בכך ואדרבה לדידיה יש לתמוה דהא עכ"פ לא יתאבל יותר מיום ו' שהוא היום דאז כלו י"ב חודש ימי הדין שלו וירחיק היא"ר ציי"ט מן סיום אבילות שלו אלא לית מאן דחש לזה. הרחמן יגדור פרצת עמו ישראל וינחם אותם בבנין ירושלים במהרה בימינו אמן כן יהי רצון". (וכן העלה הט"ז למעשה גם באו"ח סי' תקס"ח ס"ק ד'), עיי"ש.
וראה עוד בש"ך (יו"ד סי' ת"ב ס"ק י') דהשיג אף הוא על דברי המשאת בנימין, זת"ד: "ומעולם לא שמענו ולא ראינו לחלק שנות היאר ציי"ט ולומר דבשנה ראשונה יש לעשות מיום הקבורה ואחר כך מיום המיתה, גם מדברי כל האחרונים שכתבו סתמא דיש לעשות ביום המיתה משמע גם שנה ראשונה, וכן משמע בת"ה דלקמן דגם בשנה ראשונה עושים היאר ציי"ט ביום המיתה".
אך ראה עוד בדברי הש"ך שם, דחילק למעשה כך: "ע"כ נראה דלעולם יש להתענות יום המיתה, אלא דאם אירע דיום המיתה מרוחק מיום הקבורה ג' או ד' ימים או יותר יש להתענות בשנה ראשונה ביום הקבורה כדי שיעשה היאר ציי"ט בתשלום האבלות כיון דלא אפשר בענין אחר וגם כיון דמילתא דלא שכיחא היא יש לסמוך בכה"ג אמ"ד לעשות ביום הקבורה ומשנה ראשונה ואילך יתענה ביום המיתה אבל מי שמת אביו ונקבר בו ביום או ביום שלאחריו יש להתענות ביום המיתה אף בשנה ראשונה כנ"ל ודו"ק".
לענין מעשה כתב בשו"ת שבט סופר (יו"ד סי' ק"ז), לחלק בין אמירת הקדיש שאמירתה מתחלת תכף מיום המיתה, אך לענין יום השנה של האזכרה צריך למנותה לפי יום הקבורה, זת"ד:
"ולענין יארצייט נוהגים כהכרעת הש"ך, וצ"ל אף דיאמר קדיש ביום המיתה מיד היינו מטעם שהביאו בשם הזוהר דכמה מיני דינים יש ומתחיל מיום המיתה, ויאמר קדיש כדי להצילו מן הדינין שקודם הקבורה, וגם להקדים קודם העונש, אבל עיקר המשפט בגיהנם הוא מהקבורה, ע"כ אבילות עיקר מהקבורה כש"ך," וכו'.
וכוותיה הכריע למעשה בשו"ת אגרות משה (ח"ג יו"ד סימן ק"ס), ז"ל: "קביעת היאר – צייט כשהיתה הקבורה ביום הג' אחר המות. כשהיתה הקבורה ביום השלישי אחר המות כמו במת ע"ש ונקבר ביום א' וכן כשמאיזה סבה נתאחרה הקבורה יותר מיום אחד, מעצם הדין יש לנהוג יארצייט ביום המיתה כמפורש ברמ"א יו"ד סימן ת"ב בסופו אף בשנה ראשונה, אבל הט"ז והש"ך הביאו מספר תשובות משאת בנימין דבשנה ראשונה ינהגו יא"צ ביום הקבורה מטעם שאם יעשה היא"צ ביום המיתה יש לחוש שיפסיק האבלות ביום היא"צ כמנהג העלמא שלא להתאבל רק עד היא"צ, והט"ז לא הסכים לדבריו, אבל הש"ך פסק דאם הקבורה היתה למחר שליכא חשש קלקול באבלות ינהוג אף בשנה ראשונה ביום המיתה ואם הוא ליום ג' וליותר צריך לנהוג יא"צ בשנה ראשונה ביום הקבורה ואחר זה בכל השנים ינהוג כדינא ביום המיתה וכן נוהגין למעשה".
ב.
אמנם נראה דכך ההוראה למעשה לבני אשכנז, אך למנהג הספרדים יש להורות דלעולם אזלינן בתר יום הפטירה, אפי' בשנה ראשונה גם אם היו ב' או ג' ימים בין הפטירה לקבורה, כמבואר משו"ת רב פעלים (ח"א יו"ד סי' נ"א), שם ביאר גאון עוזינו את ההליך הקורה לנשמת הנפטר והתיקון שנעשה ע"י מנהגי האבלות וכו' מיום הפטירה והילך, ולמעשה העלה דלענין יום האזכרה והמנהגים שלו אזלינן בתר יום הפטירה דוקא, ושיש בזה טעם ע"פ הסוד, אביא את דבריו המחזקים בשלימות, ז"ל:
"הנה רז"ל אמרו ג' לבכי, וז' להספד, ושלושים יום לגיהוץ ולתספורת, וכנז' בגמרא דמ"ק דף כ"ז ע"ב, והכי איתא במסכת שמחות פרק ז', שלושים יום לאבל, שלשים יום לגיהוץ, שלשים יום לתספורת וכו', ומפרש בגמרא שם, כיצד לאיבול שנאמר ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום, לגיהוץ כיצד אסור ללכת בכלים מגוהצין, אלו הן כלים מגוהצין כלי היוצא מתחת המכבש בדברי רבי, וחכ"א צבועים ולא לבנים, ר"מ אומר לבנים אבל לא צבועים וכו'. לתספורת כיצד, אסור בנטילת שער אחד ראשו וכו' ע"ש, ולפ"ז מוכרח שיש בשלשים יום אלו ענין פרטי ע"פ הסוד, כמו שיש בחלוקה של ג' ושל ז'. ורבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פ' ויחי, גילה סוד ג' וסוד ז', אבל סוד השלשים לא פירש שם, אמנם הרב המקובל בעל מעבר יבק בשפת אמת מאמר ב' פ"ב דף צ"ח ע"ב, כתב וז"ל, אחר שבעת ימי ההספד תקנו שלשים יום לגיהוץ ולתספורת, שקודם שתהיה הנשמה מגוהצת ומסולקת מכחות חמריות ומכתמיה, אפילו שיהיו מועטים צריך לפחות שלשים יום, ועוד רמז השלשים יום יהיו בסוד השלשים שנה הנאמרים במראות יחזקאל הע"ה, שהם שלשים מדרגות, עשר שבעולם העשיה, ומשם לעשר שבעולם היצירה, ומשם לעשר שבבריאה, שלשים מעלות אלו צריך שתעלה הנשמה קודם שתזכה להיות צרורה בצרור החיים וכו', ולפ"ז טעם השלשים יהיה למתק בחי' הדינים שבשלשים מעלות אלו, כי עד שם מגיע קטרוג החיצונים וכו', על כן אין להתאבל לגדול שבישראל יותר משלשים יום, מי לנו גדול ממרע"ה שלא בכו אותו אלא שלשים יום, ואח"כ כתיב ויתמו ימי בכי אבל משה, וחכמים היו סוברים להתאבל על רבינו הקדוש שנה תמימה, עד שמצאו מקרא זה במרע"ה עכ"ל. הנה לפ"ד סיום השלשים מעלות הם ביום השלשים, וכל זה החשבון מוכרח להיות מיום הקבורה, כי ידוע דאין נעשה שום עליה ותיקון ומתוק לנשמה, כי אם עד אחר קבורה כנודע.
גם נמצינו למידין לפ"ד הרב מעבר יבק ז"ל דהשלשים יום הם כנגד שלשים מעלות שצריכה הנשמה לעלות קודם שתהיה צרורה בצרור החיים, והם כנגד שלשים ספירות של בי"ע, נמצא הנשמה ביום השלשים היא משלמת מעלות הנז', ואלו השלשים מוכרח שיתחילו מיום הקבורה, כדאמרן דאין נעשה שום דבר לנשמה כי אם אחר הקבורה, ועל כן ביום השלשים שמשלמת עליותיה, נוהגים לעשות לה הקרובים התחתונים באותו היום סיוע בתוספת למוד וצדקה, כי הכל הולך אחר החתום, וכל דבר תיקון צריך בסופו עזר וסיוע יותר.
ועוד למדנו מדברי הרב מעבר יבק ז"ל הנז' שהטעם דמתאבלים למטה במשך השלשים יום בענין גיהוץ ותספורת, הוא כדי למתק הדינים שיש בשלשים מעלות אלו, כי עד שם מגיע קטרוג החיצונים וכנז"ל, וביאור דבריו הוא דידוע שבשלשה עולמות בי"ע יש קליפה, ורק ההפרש הוא שבעשיה רובה רע, וביצירה חצי וחצי, ובבריאה רובה טוב, אבל באצילות כתיב לא יגורך רע כנודע, ולכן אמר הרב ז"ל הנז' עד שם מגיע קטרוג החיצונים, דהיינו עד שם יש קליפה ותערובת רע ולכן יש קטרוג, כי הקטרוג בא מצד הקליפה, וצריך למתק הדינין אשר שם כדי לעזור לנשמה ההיא, ונראה כי ע"י שהקרובים סובלים צער האבלות באלו השלשים יום בתספורת וגיהוץ וכיוצא ממתקים בזה הדינין, ולכן צריך לסגל תורה ומצות ביותר באלו השלשים יום, וגם מצד ענין זה אין התחלת השלשים אלא מיום הקבורה.
ברם בזוה"ק בפרשת ויקהל דף קצ"ט ע"ב כתיב וז"ל, והא אוקימנא לבתר דא מתלתא יומין ולהלאה כדין אתדן בר נש מעיניו מידוי ומרגלוי, ואוקמוהו עד תלתין יומין, כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא, ובגיני כך אשתכח נשמתא לתתא בארעא דלא סלקת לאתרא כאתתא דיתבת לבר כל יומי מסאבותה, לבתר נשמתא סלקא וגופא אתכלי וכו' עכ"ל, ועוד כתוב בזוה"ק שם בדף ר"י ע"א, בהיכלא חדא טמירא דגנתא דאתקרי אהלות, תמן כל אינון לבושין דנשמתין דאתחזון לאתלבשא בהו כל חד וחד כדקא חזי, בההוא לבושא אתרשימו כל אינון עובדין טבין דעבד בהאי עלמא, ומכריזין האי איהו לבושא דפלנייא, ונטלין לההוא לבושא ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקא, והני מילי מתלתין יום ואילך, דהא כל תלתין יומין לית לך נשמתא דלא תקבל עונשא עד דלא תיעול לגנתא דעדן כיון דקבילת עונשא עאלת לגנתא דעדן וכו' עכ"ל ע"ש. נמצינו למידין מדברי זוה"ק הנז' שיש באותם שלשים יום הראשונים בחי' דין ומשפט לכל נשמה, כל א' לפי מה שהוא ולא סגי בלא"ה, ועל כן מתאבלין בהם הקרובים בגיהוץ ותספורת ושאר דברים, דע"י שסובלים צער בדברים אלו בזה ממתקים הדין ומקילים המשפט מעל הנשמה, כמו ענין עיקר טעם האבלות של השבעה ימים, שהוא שע"י סובלם צער האבלות מקילין צער הדין והמשפט שיש על הנפטר, ועל כן לפ"ד זוה"ק צריך לחשוב שלשים יום אלו מיום הקבורה, ולכן בסיום שלהם מרבים תורה ומצות לעשות סיוע לנשמת הנפטר, כי הכל הולך אחר החתום.
מיהו לענין תשלום השנה של י"ב חודש, נראה דראוי לעשות התענית והלימוד והקדישים וההליכה על הקבר ביום המיתה אפילו בשנה הראשונה, כי בענין י"ב חודש אין מנין קצוב במספר הימים, כאשר נאמר בענין השלשים, אלא שם תלו הענין בי"ב חודש ואין חשבון פרטי במספר הימים שמתחיל מראשית לאחרית, על כן ודאי צריך לעשות חשבון התחלת י"ב חודש מיום הפטירה שהוא העיקר גם בשנה ראשונה. וכן נראה מדברי רבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצות וז"ל, ענין הנשמה שארז"ל כל שנים עשר חודש עולה ואינה יורדת, שמעתי משמו של מורי זלה"ה, כי בשבוע האחרונה של הי"ב חודש, אף על פי שהאדם נפטר באמצע השבוע בימי החול, ואז הוא תשלום הי"ב חודש, עכ"ז בשבת שלפני אותה השבוע אז עולה ואינה יורדת עוד, ואף על פי שעדיין חסרים כמה ימים מהשבוע להשלים הי"ב חודש, לפי שביום השבת כל הנשמות עולות בגן עדן העליון כנז' אפילו בתוך י"ב חודש, וכיון שעלה שוב לא ירד בשביל אותם הג' או ד' ימים החסרים מן י"ב חודש עכ"ל. נמצא אין חשבון פרטי במספר הימים בענין י"ב חודש, כאשר אמרו על השלשים שהם צריכים להיות שלשים ממש, לא יחסרון יום אחד.
וכל זה אני אומר כפי המסתבר לנו ע"פ הסוד, אך באמת מצינו בזה מחלוקת בין הפוסקים ז"ל על שנה הראשונה, דהש"ך בסי' ת"ב הביא בשם מ"ב אם מת ביום א' ונקבר ביום אחר, התענית הוא ביום הקבורה בשנה הראשונה, והוא חלק עליו, ומסיק שגם בשנה הראשונה התענית הוא ביום המיתה, והרב זכור לאברהם אות יו"ד /י'/ כתב העיקר כמסקנת הש"ך ז"ל, וכ"כ באה"ט, וכ"כ הרב מעשה אברהם סי' נ"ט שעשה מעשה כסברת הש"ך בפטירת הרב הגדול מור אביו ז"ל בעיר אזמיר, אך הרב הגדול מהרח"ף ז"ל בספרו חיים ביד סי' קי"ח כתב שמנהגם כסברת מ"ב בשנה הראשונה, וראה לרבנן קשישאי דנהגו כן, והבוחר יבחר. והנה פה עירנו בגדאד אין אנחנו יודעים בזה מנהג מן דורות הראשונים, ואני דרכי להורות לכל שואל כמ"ש זכור לאברהם ז"ל, וכסברת הש"ך, מפני כי לפק"ד ע"ד הסוד כך צריך להיות, ומצד התענית איכא טעמא רבה לעשותו ביום המיתה, לפי טעם האחד שאמרו משום רבו איתרע מזליה, ועוד יש לחזק הדבר הזה מטעם אחר, וכעת אין פנאי להאריך יותר בזה". עכ"ל.
משמע מדברי קודשו כדאמרינן לעיל, דלעולם אזלינן בתר יום הפטירה לענין יום השנה והאזכרה.
אמנם עיין בשו"ת חיים ביד להגר"ח פלאג'י (סי' קי"ח), דהעלה כדברי המשאת בנימין דבשנה ראשונה אזלינן בתר יום הקבורה והעיד שכן נהגו בעירו ודעת המורים כן, מ"מ דעת מרן הרב זצ"ל בספר צרור החיים (פרק ט"ו), להורות כהרב פעלים הנ"ל, דלספרדים יש לילך בתר יום הפטירה אפי' בשנה ראשונה גם אם היו ימים חלוקים בין הפטירה לקבורה, ולאשכנזים תלוי אם נקבר בתוך יומיים מיום הפטירה מחשבים על פי יום הפטירה, ואם לאחר מכן לפי הקבורה, וזה רק בשנה ראשונה אך בשאר שנים אזלינן לפי הפטירה.
העולה מן האמור
יום השנה בו עורכים אזכרה לנפטר עם תענית וכדו' (יארצייט), יש לחשב מיום הפטירה ולא מיום הקבורה, למנהג הספרדים אפי' בשנה הראשונה וכ"ש בשאר שנים, אולם למנהג בני אשכנז תלוי דאם נקבר בתוך יומיים מיום הפטירה מחשבים לפי יום הפטירה לבד, אך אם נתאחרה הקבורה מיום הפטירה יומיים ולמעלה מכן, מחשבים לפי יום הקבורה רק בשנה הראשונה.
לפי"ז אדם שנפטר ביום הכיפורים ונקבר במוצאי כיפור, יש לערוך את האזכרה באחד עשרה חודש, ובשתים עשרה חודש (וכנ"ל לגבי העליה לבית העלמין), לפי יום הפטירה, בין לספרדים ובין לאשכנזים, ומכיוון שיום השנה יוצא ביום הכיפורים, יעלו לבית העלמין בערב יום הכיפורים, או בערב שלפניו.